אהוד ברק משתוקק לחזור לראשות הממשלה, כשהוא חמוש ב"נשק הסודי": ניסיונו. "אני בשל וכשיר להוביל את המדינה יותר מכל אחד אחר... הרקורד והניסיון, המוכרות הבינלאומית והאינטימית עם בעיות הביטחון, המדינאות והכלכלה."
אי אפשר לקחת מברק את עובדת ניסיונו, אלא שהניסיון עלול להיות חרב פיפיות. הרי גם לציבור הישראלי יש ניסיון עם מנהיגותו. לא בכדי גורש ברק בידי הציבור הישראלי בבושת פנים, בתבוסה מוחצת, בתום קדנציה קצרצרה.
פועלו המדיני המרכזי היתה הצעת השלום לפלשתינאים בקמפ-דיוויד. ללא דיון בממשלה או בקבינט, על דעת עצמו, ריסק ברק את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר בסוגיות המדיניות והביטחוניות, ואת התשתית הרעיונית של מפלגת העבודה מאז 1967. את התשתית שרבין הציג בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, כקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: אי חזרה לקווי 4.6.67, שמירה על שלמות ירושלים וסביבתה, שמירה על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג" ועוד.
ברק הפך את ה"לאווים" ל"הנים". הציע נסיגה מלאה מכל השטחים (עם "חילופי שטחים" קלים), ויתור על בקעת הירדן וחלוקת ירושלים. לא ויתור על "שכונות הקצה" אלא חלוקת העיר העתיקה.
למה הוא עשה זאת? הוא סבר שבאין פרטנר לפשרה האחראית – הוא ישבור את הכלים, יציע לפלשתינאים את ההצעה האולטימטיבית שלא יוכלו לסרב לה, ויביא לישראל את השלום המיוחל. הוא ביטל ביהירות את חוכמת המדינאות המצטברת של כל ממשלות ישראל – והתרסק. הפלשתינאים דחו את הצעתו מכל וכול, ופתחו במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, שגבתה מאתנו למעלה מאלף הרוגים.
אילו לפחות הבהיר, אחרי דחיית הצעתו, שההצעה בטלה ומובטלת, לא שרירה ולא קיימת, ניחא. אולם הוא המשיך להצהיר ש"זו התוכנית ואין בלתה." הוא שלח את ביילין לטאבה, תחת אש הטרור, סמוך לבחירות, בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, להציע הצעות עוד יותר מרחיקות לכת, אך נדחה בהתרסה בידי דחלן, נציגו של ערפאת, שכינה את הצעתו: חרטה ברטה. ובתשדיר הבחירות האחרון ביקש מהציבור את המנדט לעשות עוד את הצעד האחרון שנדרש כדי להגיע לשלום. מהו הצעד? "זכות השיבה"?
מלבד שפיכות הדמים שחוללה מדיניותו, היא גם הביאה למפולת מדינית שעד היום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלה – כל הצעת פשרה ישראלית, ברוח הצעות רבין, מוצגת מיד כ"סרבנות", כיוון שהיא עומדת בהשוואה להצעתו.
אהוד ברק ניהל מו"מ גם עם סוריה. יותר מכל ראש ממשלה, הוא היה אובססיבי למסור את הגולן לחאפז אסד, אותו הגדיר השכם והערב, עד לזרא, בדברי החנופה: "מנהיג חכם ואמיץ, מעצבה של סוריה המודרנית." הוא הציע לו את כל הגולן זולת כמה עשרות מטרים בחוף הכינרת, ואלמלא אסד דחה את ההצעה, היה ממיט אסון לאומי על ישראל.
לנוכח משבר המנהיגות בישראל היום, לנוכח חקירות רוה"מ, קיימת בציבור כמיהה למנהיג טהור מידות ונקי כפיים, ולא למי שניצל בעור שיניו מפרשת עמותות ברק, בזכות השתיקה.
12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה על 11 הטובים שבהם.

2. קחני אל המעברה
קואליציה מוזרה חברה להשמיץ את הנהגת המדינה בשנותיה הראשונות, על העוול הנורא שישראל עשתה לעולי ארצות ערב – העוול, האפלייה, הקיפוח, הזדון, ההתנשאות וכמובן, איך אפשר בלי מילת הקסם – גזענות.
קואליציה של עסקני קיפוח מזרחיים מקצוענים בפוליטיקה ובשירה, אנשי ימין המשמיצים את מפא"י השנואה, אנשי השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני המשמיצים את הציונות שרמסה ודרסה את הערבים ואת "הערבים היהודים" כפי שהם מכנים את היהודים יוצאי ארצות ערב, ליברטיאנים שיוצאים נגד השלטון הסוציאליסטי שהנהיג משטר צנע ומרקסיסטים שמאשימים את מפא"י ובן גוריון שניהלו "מדיניות מכוונת של יצירת אי-שוויון" וכו' וכו'.
בעידן הפוסט מודרניסטי, שבו אין אמת אלא נראטיבים, כל פייק היסטוריה מתקבל כ"סיפֵּר" לגיטימי. אך מה לעשות, אני תקוע במודרניזם, וחותר לאמת. ולכן, עם כל חוסר הכבוד שלי לנראטיבים הללו, ואין כבוד, אני מבכר את העובדות ההיסטוריות.
והעובדות ההיסטוריות הפוכות לסיפורים הנ"ל. הציונות אינה רק התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הנורא ביותר בהיסטוריה, אלא היא גם אחת ההצלחות הגדולות בהיסטוריה האנושית. חלום שנראה כדמיוני, בעל אפס סיכוי היתכנות, הפך להצלחה אדירה – מדינת ישראל המשגשגת והפורחת. ומכל ההצלחות של הציונות – ההצלחה הגדולה ביותר, המדהימה ביותר, המרשימה ביותר, היא קליטת העלייה ההמונית, של שורדי השואה באירופה ושל יהודי ארצות ערב, עם הקמת המדינה.
מדינה קטנה, ענייה – קופתה ריקה כמעט לחלוטין, מבודדת, נאלצה ביום הקמתה להתגונן מול כל צבאות ערב שפלשו אליה כדי לחסלה בטרם קמה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. המלחמה היתה לחיים ולמוות, במובן המילולי של המושג. המלחמה היתה בכל רחבי הארץ, על כל בית, אפילו בת"א. 6,000 ישראלים נהרגו במלחמה הזאת – בפרופורציות של ישראל בימינו מדובר ב-85,000 הרוגים, ועוד אלפי אלפי פצועים.
ובתוך אותה מלחמה קשה ומיד אחריה, ובתנאים כלכליים נוראים ובבידוד מדיני קשה, ובחורף אחד של שיטפונות נוראיים בכל רחבי הארץ וחורף שני של שלג בכל רחבי הארץ – קלטה מדינת ישראל מאות אלפי עולים והכפילה את אוכלוסייתה בתוך שנים ספורות. מדינת ישראל, שהבריטים הורישו לה אנרכיה כמעט נטולת תשתיות, נטלה על עצמה משימה שעל פי כל קנה מידה אובייקטיבי, היתה למעלה מכוחותיה, ועמדה בה בהצלחה מעוררת השתאות.
המדינה הקטנה והעניה הזאת הצליחה לספק לכל העולים, עד האחרון שבהם, את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. כל העולים ללא יוצא מן הכלל מצאו קורת גג. לעתים הוא היה אוהל, בדון, פחון או חדרון רעוע בכפר ערבי שננטש. אבל הכל קיבלו קורת גג. המדינה דאגה למזון בכמות מספקת ובאיכות סבירה לכול. כל העולים טופלו בקופות החולים ובבתי החולים. כל הילדים למדו בבתי ספר. ובנוסף לחמשת המ"מים האלה, המדינה הבטיחה תעסוקה לכל ומנעה חרפת רעב. המדינה בנתה בקצב שאי אפשר לדמיינו היום, בנייה ציבורית בערי הפיתוח ובמושבי העולים, והקימה מפעלי תעשייה רבים. המדינה סיפקה עבודות ציבוריות לעולים, כדי להבטיח את כבודם האנושי ואת פרנסתם.
ובתוך 15 שנים, לא נותרה עוד אפילו מעברה אחת בישראל. מדינת ישראל החזקה והעשירה היום, עוד לא מצאה פתרון ל-8,000 עקורי גוש קטיף לאחר 12 שנים. איזו השוואה.
המפעל הציוני האדיר של קליטת העלייה, לא היה רק מפעל של עלייה אלא גם של התיישבות. בכל תולדות הציונות, לא היתה תנופת התיישבות כזו ברחבי ארץ ישראל – מאות יישובים, בעיקר מושבים, ערי פיתוח ומעט קיבוצים, הוקמו מקום המדינה עד אמצע שנות ה-50. לא היה כדבר הזה לפני כן ואחרי כן. ההתיישבות הזאת – היא ורק היא, הבטיחה שהגליל והנגב נשארו בידינו. בלעדי ההתיישבות הזאת – הגליל והנגב היו נופלים, וספק אם מדינת ישראל הייתה קיימת.
כל זאת בראש ובראשונה בזכות מנהיגות ציונית מרחיקת ראות, בעלת חזון ומעוף וכושר עשייה בלתי רגיל; בראש ובראשונה דוד בן גוריון, גדול מנהיגי ישראל, ולצידו לוי אשכול, גולדה מאיר, פנחס ספיר וחבריהם.
היו בהם האומץ והמנהיגות ליזום מדיניות צנע קשה, שהקשתה מאוד על חייו של הציבור הוותיק, כדי להצליח במשימה הלאומית הכבירה.
אך יש לציין לא רק את המנהיגים, אלא גם את המונהגים. הציבור הישראלי שקיבל על עצמו את הצמצום והצנע, מתוך הבנת ייעודה של מדינת ישראל, צידקת קיומה – היותה בית לאומי לכל היהודים, ובעיקר ליהודים הנרדפים והסובלים.
נכון, היו גם כאלה שהתבכיינו "תנו לחיות בארץ הזאת". נכון, היו פוליטיקאי ועסקנים שנבנו מהנימה הזאת. אבל הציבור בכללו נרתם למפעל הלאומי. אלפי מורים, רופאים, אחיות, מדריכים חקלאיים ומהנדסים נענו לקריאת ההנהגה, ירדו למושבי העולים בנגב ועלו ליישובים בגליל, נרתמו והשקיעו את נשמתם בקליטת העלייה. צה"ל נרתם למשימה, ועסק בה לא פחות מאשר בהגנת המדינה. תעשיינים נקראו לדגל והקימו מפעלים, נכון – בעידוד ממשלתי, באזורי הפיתוח.
ההורים שלי הכירו בנגב, אליו ירדו לסייע בקליטת העלייה. הורי אשתי הכירו בגליל, אליו עלו לאותה מטרה. ומי היו הוריי? אבי עלה לארץ 7 שנים טרם ירידתו לנגב. אימי עלתה לארץ 5 שנים קודם לכן, בעלייה מאירופה לאחר הקמת המדינה. היא עצמה היתה במעברת "שער עלייה". הם היו "הוותיקים" שנרתמו לסייע לקליטת העליה. וכמוהם צברים ,כהורי אשתי.
והקרדיט על ההצלחה הזאת, נתון גם לעולים עצמם. ההפרדה בין חלוצים לפליטים, אלה שבחרו בעלייה ובהתיישבות ואליה שנאלצו לעלות ולהתיישב, היא פנקסנות קטנה וחסרת חשיבות, כאשר בוחנים בפרספקטיבה את המפעל ההיסטורי האדיר. העולים בעלייה הגדולה, הם חלוצים שהקימו מאות יישובים ללא כל ידע וניסיון, הפריחו את שממות הנגב, הבטיחו את ריבונות ישראל על הגליל והנגב, עיצבו את גבולות המדינה והגנו עליהם. הם שילמו מחיר כבד, גם מחיר דמים. הם ראויים לכל הכבוד והיקר.
לאחרונה, מתנהלים שני מאבקים בשם עדות המזרח. מאבק אחד הוא בשם הדרישה להכיר בתרומתם האדירה של העולים בשנות החמישים לקיומה של המדינה, לבניינה, ליישוב הארץ ולביטחון. המאבק האחר הוא בשם הדרישה להכיר בעוול הנורא שנגרם להם על ידי השלטון שהיפלה אותם, הסליל אותם, דחף אותם לפריפריה הנחשלת, לקח אותם להיות חוטבי עצים ושואבי מים וכו'.
קיימת סתירה מובנית בין שני המאבקים הללו. אי אפשר להיאבק על שניהם, כי מאבק אחד מבטל את השני.
מי שדורש את ההכרה בחלוציות של הוריו וסביו, שהקימו את המדינה, בנו את הארץ ועיצבו את גבולותיה ועומד על זכותו למקומו המוצדק באתוס הציוני, אינו יכול במקביל לדרוש הכרה בכך שהוא קורבן בן קורבן, שירש את הקורבניות ונגזר עליו להיות דור שני ושלישי של מִסְכֵּנוּת ולהתבכיין שזרקו את הוריו, עשו להם, אכלו להם שתו להם. זה לא הולך ביחד. או מאבק א, או מאבק ב.
מאבק א הוא מאבק מוצדק, בשם האמת ההיסטורית, בשם הצדק ההיסטורי. זהו מאבק של אנשים גאים, אנשי סְפָר אמתיים, אנשים הדורשים בדין את מקומם לא רק באתוס ההיסטורי, אלא גם בחברה הישראלית העכשווית.
מאבק ב הוא מאבק הרסני, חסר תכלית, חסר תוחלת, חסר הצדקה, שמובל בידי עסקנים שמסכנותם אומנותם, שהנצחת המסכנות היא הלחם והמים שלהם.

בשירו "שיר התעסוקה", מעלה מאיר אריאל על נס את בני ישראל במדבר, שבנו את המשכן, בהתלהבות אין קץ, בהתנדבות גדולה עד שלא היה בה צורך ומשה נאלץ לעצור את שטפון הנדיבות. השיר שזור לכל אורכו בציטוטים מתוך הפרקים בתורה המתארים את הקמת המשכן. מאיר אריאל מציג זאת כמופת, של עבודה גדולה הנעשית מתוך הזדהות עם חזון גדול ולמען הגשמתו של חזון גדול.
ובין השיטין הוא משחיל רמזים, שאין הוא מתכוון רק לעבודת המשכן של אבותינו במדבר, אלא גם לעבודת הקודש של חלוצי הציונות. חלוצי הציונות אותם הוא מעלה על נס הם הן חלוצי הקיבוצים, הדור של הוריו, והן חלוצי העליה הגדולה של שנות ה-50. וכפי שהוא מבקש "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר", כך הוא מבקש גם:

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר
לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר –
במעברת העולים, שוכני האוהלים
קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים
במעברת העולים – ריח פועלים.

רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי
לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא
בבוקר בבוקר, ברצון הכי חופשי –
איש, אישה, נדבת ליבם בפרץ הנפשי,
בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי.

אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז
מכל המלאכות – האהבה, בהתרכז
מכל העברים כל הדברים, בהתחבר –
אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר.
כל מרכז המעברה – מחנה זוהר.

3. צרור הערות 19.11.17

* עם ישראל אייכה? – נאומו של נשיא המדינה ראובן ריבלין באסיפה הכללית השנתית של הפדרציות היהודיות, המתקיימת בלוס אנג'לס, היה חשוב מאוד, ונאמרו בו מסרים חשובים מאוד של נשיא מדינת העם היהודי, לבני עמו החיים עדיין בגולה.
הוא דיבר על אחדות עם ישראל, סביב מדינת ישראל. הוא דיבר על מדינת ישראל כמפעל הנועז ביותר בהיסטוריה היהודית. הוא דיבר על השותפות של יהדות ארה"ב בהקמת המדינה ובניינה ועל מניות היסוד שלהם במדינה. הוא דיבר על כך שישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, היא ביתו של כל יהודי, מכל זרם, "אנחנו עם אחד". אמירה חשובה כל כך, בימים שבהם ממשלת ישראל הכבולה בידי החרדים הקיצונים מתעמרת ביהדות הגולה, בחוק הגיור ובאי מימוש מתווה הכותל, שהוא כשלעצמו אחד ההישגים החשובים של אותה ממשלה. היא דיבר על הערבות ההדדית בין מדינת ישראל לעם היהודי בתפוצות ועל המחויבות של מדינת ישראל לביטחונם ורווחתם של כל בני עמנו, והציב את האתגר לחזק את הערבות הזאת. הוא קרא לחזור לשולחן הדיונים בנושא מתווה הכותל, וקרא ליהודי העולם לגלות הבנה לתהליך הפוליטי בישראל ולרגישות הקיימת במערכת הפוליטית בענייני דת ומדינה. הוא קרא למאבק משותף של מדינת ישראל ויהודי התפוצות בכל גילויי האנטישמיות, החל ב-BDS וכלה בניתוץ מצבות של יהודים. הוא דיבר על האחריות המוטלת על כתפי כולנו לשמור על המורשת היהודית ועל השפה העברית ולהעבירה מדור לדור. הוא יצא בחריפות נגד יוזמות החרם נגד ישראל ונגד הצעדים החד צדדיים נגד ישראל של מוסדות האו"ם. הוא קרא למנוע בכל מחיר את גרעונה של איראן, הקוראת להשמיד את מדינת היהודים.
מילים כדורבנות. הכל טוב. הכל נכון. הכל חשוב.
אבל דבר אחד חסר. דבר חשוב יותר מכל מה שהוא אמר. לא נשמעה בדברי הנשיא כל קריאה ליהודי ארה"ב לעלות לישראל. בעיניי, זו בעייה חמורה ביותר. ולמרבה הצער, ריבלין אינו היחיד ואינו הראשון. בעצם, כל מנהיגי ישראל מאז יצחק שמיר, נמנעו ונמנעים מן הקריאה החשובה הזאת.
במלאת מאה שנה להצהרת בלפור, כדאי שנזכור את ההחמצה ההיסטורית שהחמיץ העם היהודי, שלא עלה בהמוניו לארץ ישראל לאחר אותה הצהרה. בשנים הראשונות, טרם ההגבלות על העליה, כאשר השלטון הבריטי עוד לא הפנה עורף להתחייבותו, העם היהודי הצביע ברגליו נגד התקומה הציונית.
"עם ישראל – אייכּה?" זעק נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, במסה מכוננת שפרסם בקיץ 1920. נשער לעצמנו היכן היינו היום אילו העם היהודי בהמוניו, לפני השואה, היה עולה לארץ ישראל.
העם היהודי לא נענה לקריאתו, אולם המנהיגות שידעה לקרוא לעם היהודי לעלות, היא זאת שהקימה את המדינה; רק היא זאת שיכלה להקים את המדינה. והיום?

* כבשת הרש – גל עכור של ישראלים המוחים נגד... הצהרת בלפור, במלאת לה מאה שנה, ברצף שבין גדעון (מאה שנות פשע קולוניאליסטי) לוי למוסי (טעות היסטורית) רז, יוצא נגד ה"חד צדדיות" של ההצהרה, שהבטיחה בית לאומי ליהודים בא"י והתעלמה מן העם הפלשתינאי.
אלה הטוענים כך שוכחים, שבאותה תקופה כלל לא הייתה קבוצה שטענה שהיא עם פלשתינאי. לא היה אדם אחד בעולם ששמע על עם פלשתינאי. לא היה ערבי אחד ששמע על עם פלשתינאי. לא קם ערבי ארצישראלי אחד בבוקר והרגיש שהוא עם. מה היה? היתה האומה הערבית.
הבריטים הבטיחו לאומה הערבית עצמאות על כל המזרח התיכון רחב הידיים, כולל כל המפרץ – מדינה גדולה לאין ערוך יותר מהמדינה היהודית בא"י. הסכסוך נובע מסירובה של האומה הערבית להשלים עם קיומה של כבשת הרש, מדינה קטנה לעם היהודי בארצו, בארץ ישראל.
נכון, רוב תושבי א"י היו ערבים. הצהרת בלפור דיברה על הצורך להבטיח את זכויותיהם האזרחיות והדתיות. אבל מבחינה לאומית, הפתרון שלהם היה במדינת ענק לאומה שלהם. ואילו ארץ ישראל היא ביתו של עם קטן, שאכן, רובו היה עדיין מפוזר בגלויות השונות.
יש לציין, שבריטניה בגדה בהצהרת בלפור – היא קרעה נתחים מארץ ישראל והעבירה לערבים, היא חסמה את שערי ארץ ישראל לעליה יהודית, היא אסרה על יהודים לרכוש קרקעות בא"י, היא נכנעה לאלימות ערביי ישראל בכל גל מאורעות וטרור.
טוב, אבל מה אני מבלבל את המוח עם אמת היסטורית, כאשר יש "נראטיב" שמראטיב.

* ויהיה טוב – בשבועות האחרונים פירסם אורי אבנרי ב"הארץ" לפחות שלושה מאמרים בסוגיית "הפליטים" הפלשתינאים. הוא הציג עמדה מורכבת. מצד אחד, על ישראל להכיר ב"זכות" השיבה, כיוון שלעולם לא יהיה שלום, שלא יכלול הכרה כזאת. מצד שני, אם ישראל תכיר ב"זכות" השיבה, היא תיווכח שרוב "הפליטים" יסתפקו בפיצויים וניתן יהיה להגיע עם הפלשתינאים להסכם על מספר מוסכם של "פליטים" שיכנסו אליה.
בני בגין ואחרים שהגיבו למאמריו, הוכיחו שאין יסוד לטענה הזאת, ושמטרתם של הפלשתינאים להטביע את מדינת במיליוני פליטים.
על כך השיב אבנרי: אדרבא. מה יש לנו להפסיד? נציע הכרה בזכות השיבה, וקליטה של מיספר מוגבל של פליטים, בהסכמה עם הפלשתינאים. אתם בטוחים שהם ידחו את ההצעה? אז מה אכפת לכם לנסות? רע לא ייצא מכך.
מאוד הגיוני, אלא שבסרט הרע הזה היינו כבר פעמים רבות. תציעו ויתורים טריטוריאליים, מה תפסידו? אם הם יסכימו יהיה שלום. אם לא – הם יהיו הסרבנים. תציעו ויתור על בקעת הירדן... תציעו חלוקת ירושלים... תציעו נסיגה מלאה... אדרבא, שהם יהיו הסרבנים.
ניסינו ניסינו ניסינו. ו... רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן. נו... ניסינו.
את השלום לא קידמנו בוויתורים הללו, אולם כל אבן שטיפש זרק למים, אלף חכמים לא יכלו להוציא. ואת האבן הגדולה מכל, שהשליך מי שמכריז על עצמו כמי ש"אובייקטיבית" הוא המנהיג הכי מנוסה עד היום, טרם הצלחנו להוציא. מרגע שברק הציע את הצעותיו, כל הצעה ישראלית קצת פחות מרחיקת לכת, נחשבת לעמדה סרבנית.
אבל הצעותיהם של ברק ואולמרט נדחו מכל וכל. ודבר טוב לא יצא לנו מכך שהצענו אותן. עכשיו מציע אבנרי שנלך צעד נוסף. הצעת הנסיגה המלאה לא הביאה לשלום? נכיר ב"זכות" השיבה ונאפשר אותה בהגבלה. מ'כפת לכם לנסות, נו, אל תהיו כאלה.

* לא סתם שקרן – עכשיו זה רשמי – דין יששכרוף, דובר "שוברים שתיקה", הוא שקרן. אבל מה חדש בזה? עצם העובדה שהוא דובר "שוברים שתיקה" – ארגון המעליל עלילות דם על צה"ל ומדינת ישראל, היא העדות להיותו שקרן.
להיות שקרן זה רע. אבל אפשר להבין שאדם מעוות את האמת, נניח כדי להגן על מדינתו ממבוכה, מאי נעימות; למנוע פגיעה בה. אבל איך אפשר להסביר את התופעה, של שקרנים המקימים ארגון ופועלים בכל העולם כדי להעליל עלילות דם על מדינתם? נדמה לי שהיותו שקרן, זו לא הבעייה החמורה ביותר שלו.

* תסמונת אוטו ויינינגר – דין יששכרוף לוקה בתסמונת אוטו ויינינגר – השנאה העצמית הקולקטיבית לעם היהודי, מביאה אותו לשנאה עצמית אישית, בהיותו חלק מן הקולקטיב היהודי.

* יש לכם שותפים – "שוברים שתיקה", "הקרן החדשה", פרקליטיו של השקרן יששכרוף ושות' מתבכיינים ומייללים: זאת היתה חקירה פוליטית, רודפים אותנו, המשטרה והפרקליטות... ביטן ואמסלם – יש לכם שותפים. ואולי גם נשמע: "הם עוד יחקרו גם את קאיה. באזהרה."

* הקונספירטורים – אני קורא את התאוריות של שוחרי "שוברים שתיקה" על הקונספירציה של הפרקליטות להימנע ממשפט דרייפוס לשקרנכרוף ו... מה אומר? כל אחד מהם יכול היה בקלות לדקלם את תאוריות הקונספירציות על רצח רבין.

* הרגע שבו הם מתחילים לשקר – מתי שקרנכרוף והארגון שהוא מייצג מתחילים לשקר? בשנייה שהם שוברים שתיקה.

* נגד הדב אלבוימים – אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל ארסי נגד כל מה שמריח יהדות ופסק: פרויקט הישראליות נכשל. היה עליו לדייק ולומר שפרויקט הכנענות נכשל. הפרויקט הישראלי, הוא הפרויקט המופיע במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." כל המגילה, הנפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," מבהירה שפרויקט הישראליות הוא פרויקט יהודי. ואילו הכנענות תמיד היתה אויבת של הציונות.
דבר אחד בפשקוויל שימח אותי. אורי משגב כתב אמת. הוא יצא נגד ה"דב אלבוימים". כי האמת היא, שמה שמפחיד את הדוסופובים הוא ה"דב אלבוימים", ולא איזה חב"דניק שתוקע בשופר בגן לפני ראש השנה, כי הוא הרבה יותר מסוכן מבחינתם. הם מסתתרים מאחורי דחליל ה"הדתה", כדי להפחיד הורים. הוא היה שקוף יותר.

* עלבון לאינטליגנציה – לפני שבועות אחדים פרסם הסופר והחוקר אסף ענברי מסה מצוינת במוסף הספרותי של "הארץ" – "התרבות העברית אינה יכולה להיות תרבות של אתיאיסטים" (כותרת שלעדותו ניתנה למאמר בידי בני ציפר, ובעיניי אינה מיטיבה לבטא את תוכנו). המאמר עורר תגובות מדהימות. קראתי תגובות של אבירמה גולן ואורי משגב, שלדעתי לא קראו את המאמר או קראו ולא הבינו או בחרו מראש לא להבין. מכל מקום, התגובות היו עלבון לאינטליגנציה. אורי משגב התייחס בתגובתו לטענה שכלל לא נאמרה בידי אסף ענברי, חילוני בעצמו, כאילו לא יכולה להיות אמנות של חילונים, והוא נפנף מולו בשמות של יוצרים חילונים, שרובם הם... התגלמות מה שענברי מטיף לו, כמו לאה גולדברג ("למדני אלוהיי ברך והתפלל") ואף נתן כדוגמה את שירה "סליחות" שהוא שיר רליגיוזי בעליל, וכמו מאיר אריאל שמי כמוהו – היצירה היהודית המתחדשת בהתגלמותה. היו אלו תגובות פבלוביות, אוטומטיות, רדודות. אגב, אף שאני מזדהה מאוד עם המסרים של ענברי, איני שותף לכמה מניסוחיו והגדרותיו, כמו הגדרת התרבות היהודית מתחדשת כ"תרבות עברית" לעומת "תרבות ישראלית" שהיא כל מה שנוצר בישראל בידי יהודים ולא יהודים. ההגדרות שלי שונות, אבל ההזדהות עם המסר כמעט מלאה.

* פתרון ראוי – אני תומך בפתרון שראש הממשלה מצא למשבר הרכבת, שחולל השר ליצמן. זה מול זה עמד הערך של השבת כיום המנוחה הלאומי והצורך בפעולות תפעול הכרחיות של הרכבת בשבת. הפתרון היה שאת העבודה בשבת יעשו עובדים זרים. אם עבודת הרכבת ההכרחית נמשכת, ועוד יהודים עושים את השבת עם משפחתם, אני רואה בכך את הפתרון הראוי למדינה יהודית מודרנית. ושאלתי לאלה שתוקפים את הפתרון – האם יש בעיניכם ערך בכך שאותם עובדים לא יעשו את השבת עם משפחותיהם?

* משהו חדש וטוב – השבוע ב"הארץ" – גשם של מאמרים המשתלחים באבי גבאי. כנראה שהוא מגלם בעיניהם משהו שמאיים עליהם; על אנשי השמאל הרדיקלי. גבאי מביא משהו אחר; חדש וטוב לפוליטיקה הישראלית.

* הסיוט של ביטן – שולה: "אהוד, אהוד. עצור שנייה, לפני שאתה מציע לי את ההצעות המאפיוזיות. אני יכולה, ברשותך, להקליט את דבריך?"
הציטוט הזה הוא של משפט שמעולם לא נאמר. אילו נאמר, ייתכן שהעבריין א. אולמרט לא היה בא על עונשו.
רוצים לדעת מה עומד מאחורי "חוק ההאזנות"? כאשר דוד ביטן (כלומר שולחו) דוחף בכל כוחו את "חוק ההאזנות" – סיטואציית שולה זקן היא הסיוט שלו (כלומר של שולחו).

* ממלאים פיהם מים – השר ישראל כץ התראיין ברשת ב. הוא דיבר בבטחה רבה על הישגיו המרשימים ביותר בתחום התחבורה. אח"כ דיבר בביטחון רב על סוגיות הביטחון, כשר לענייני מודיעין. ואז הוא נשאל על גל החוקים. "תראו... אה... אתם יודעים, יש כל מיני חוקים, חלקם עולים, רובם יורדים... ידידי דוד ביטן דווקא הסביר למה הוא חושב שהחוק נחוץ בעיניו... תראה... אני מאחל לראש הממשלה שחשרת העננים תוסר מעל ראשו... יש לי אמון מלא ברשויות האכיפה והחוק" וכו' וכו'.
שאלו אותו שוב ושוב והוא לא הצליח לומר אפילו מילה אחת בזכות גל החוקים להגנת השחיתות השלטונית. מצד שני, הוא לא העז לומר מילה אחת בגנות החוקים הללו. כמוהו, כך גם הרוב המוחלט של הח"כים והשרים של הליכוד. הרי מה הקשר בין האידיאולוגיה של הליכוד והחוקים האלה? אין שום אידיאולוגיה המצדיקה תמיכה בחוקים האלה, כפי שאין אידיאולוגיה המצדיקה תמיכה בשחיתות. לא בכדי, חוץ מביטן, אמסלם, בוקר ומירי רגב, אולי שכחתי עוד אחד או שניים, כל השאר ממלאים פיהם מים. למה? כי הם מ-פ-ח-דים.

* אדלשטיין הסתבך – נתניהו ניסה להשתלט על חגיגות השבעים למדינת ישראל, ולהפוך אותן לטריפ של פולחן האישיות שלו. הוא ניסה להשתלט על טקס המשואות, שהמסורת בת עשרות השנים היא שזו החגיגה של הכנסת, והדמות הממלכתית שבה היא יו"ר הכנסת.
יו"ר הכנסת אדלשטיין עמד על הרגליים האחוריות, סירב ואיים, ונתניהו נאלץ להתקפל. אדלשטיין הגן על מעמדה של הכנסת ועל האופי הממלכתי של החגיגות.
זה יעלה לו ביוקר. הוא הסתבך, אוהו איך הוא הסתבך. שישאל את רובי ריבלין איך הוא הסתבך.
גם ריבלין הגן על מעמדה וכבודה של הכנסת מפני נתניהו. הוא לא נתן לו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.
הנקמה לא איחרה לבוא. תחילה הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר. ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אח"כ נתניהו עשה הכל כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר ולא בכדי, לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו.
ומאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, הוא הצליח להסית אלפים רבים נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.
אדלשטיין – ראה הוזהרת.

* אם הם לא ילמדו בסוריה – ראשי ועד יישובי הגולן יהודה הראל ושמעון שבס נפגשו ב-1980 עם מתאם פעולות הממשלה בשטחים (אז הגולן עוד נחשב לשטח מוחזק, לפני סיפוחו לישראל) האלוף דני מט. הם ביקשו ממנו שלא לאפשר לימודי דרוזים בסוריה, כיוון שהם חוזרים משם פרו-סורים. מט דחה מכל וכל את הבקשה והסביר: "אם הם לא ילמדו בסוריה, הם ילכו ללמוד באוניברסיטת חיפה, ואז הם יחזרו פרו-אש"ף."

* התקשורת אשמה – איני נוהג להאשים את התקשורת, אבל אם חלילה הליצן המפחיד אורן חזן ייבחר לעוד קדנציה שתבזה את הכנסת, זאת תהיה אשמת התקשורת שבונה אותו. לכאורה, אפשר להבין את ההתמקדות בקוריוז, כי "אדם נשך כלב – ידיעה." אבל די. תרגיעו.
ללוות אותו עם צלמים ביום שהוא מכניס את בתו למעון ולהציב בעמוד הראשי של וויינט... זה עובר כל גבול.

* יפי נפש – כשקמה התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים, הצטרפו אליה הבולטים בין אנשי הרוח בישראל; בראשם אלתרמן, וכן ש"י עגנון, יהודה בורלא, משה שמיר, חיים גורי, משה טבנקין, חיים הזז, דב סדן ואחרים. במסגרת מחקרי, קראתי השבוע פרוטוקולים של ישיבות הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי באותם ימים. ומצאתי פנינה. אחד הצירים דיבר על "יפי הנפש" האלה – חולמי החלומות הלא פרקטיים.

* אם תרצו קן לציפור אין זו אגדה בין העצים – מנחם הדרי "מעיר" לי: "הערה או אולי רק הארה בפתגם קצת משובש במאמר של אורי הייטנר – לגבי אהוד ברק. שיבוש של שני פתגמים: 'חמאה על הראש' ו'בית זכוכית'.
צריך להיות:
מי שחמאה על ראשו בל יצא אל השמש.
מי שגר בבית זכוכית אל נא יזרוק אבנים."

עד כאן תגובתו של הדרי. ואו! מה אתה אומר??? מה הייתי עושה בלעדיך?

* ביד הלשון: אמה – שופט בית הדין לעבודה דרש משירה רבן למחוק מכתב התביעה נגד שרה נתניהו את ההגדרה "שפחה". עורכת דינה של רבן אמרה בראיון לרדיו, שהדרישה תכובד, אך במקום "שפחה" ייכתב "אמה". אני משער שזו סתם אמירה לרדיו, אבל כך או כך – האם יש הבדל בין שפחה לאמה? ואם כן, מהו ההבדל?
שפחה ואמה, הן שתי צורות נקבה למילה עבד; מדובר באישה משועבדת, במשרתת. בתורה, המילה אמה מוזכרת לרוב בהקשר של אמה עברייה, הנהנית מהגנה וזכויות בדומה לעבד עברי, להבדיל משפחה כנענית. לכן, יש גרסה על פיה ההבדל בין אמה לשפחה, הוא שאמה היא עברייה ושפחה היא נוכרייה.
אולם הגרסה הזאת אינה מדויקת, שכן כך כתוב על בת פרעה: "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר, וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ, וַתִּקָּחֶהָ."
על פי כמה ממדרשי חז"ל, בת פרעה לא שלחה את שפחתה, כי אם את אמת ידה. אולם רש"י ופרשנים אחרים אינם מקבלים את המדרש, בין השאר מסיבה דקדוקית – אילו היה מדובר באמת יד, האות מ"ם היתה צריכה להיות דּגושה.
אורי הייטנר