לפני שבועות אחדים פירסמתי בדף הפייסבוק שלי פוסט שכותרתו: "עם ישראל אייכה?" בזו הלשון:
"נאומו של נשיא המדינה ראובן ריבלין באסיפה הכללית השנתית של הפדרציות היהודיות, המתקיימת בלוס אנג'לס, היה חשוב מאוד, ונאמרו בו מסרים חשובים מאוד של נשיא מדינת העם היהודי, לבני עמו החיים עדין בגולה.
הוא דיבר על אחדות עם ישראל, סביב מדינת ישראל. הוא דיבר על מדינת ישראל כמפעל הנועז ביותר בהיסטוריה היהודית. הוא דיבר על השותפות של יהדות ארה"ב בהקמת המדינה ובניינה ועל מניות היסוד שלהם במדינה. הוא דיבר על כך שישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, היא ביתו של כל יהודי, מכל זרם, 'אנחנו עם אחד'. אמירה חשובה כל כך, בימים שבהם ממשלת ישראל הכבולה בידי החרדים הקיצונים מתעמרת ביהדות הגולה, בחוק הגיור ובאי מימוש מתווה הכותל שהוא כשלעצמו אחד ההישגים החשובים של אותה ממשלה. היא דיבר על הערבות ההדדית בין מדינת ישראל לעם היהודי בתפוצות ועל המחויבות של מדינת ישראל לביטחונם ורווחתם של כל בני עמנו, והציב את האתגר לחזק את הערבות הזאת. הוא קרא לחזור לשולחן הדיונים בנושא מתווה הכותל, וקרא ליהודי העולם לגלות הבנה לתהליך הפוליטי בישראל ולרגישות הקיימת במערכת הפוליטית בענייני דת ומדינה. הוא קרא למאבק משותף של מדינת ישראל ויהודי התפוצות בכל גילויי האנטישמיות, החל ב-BDS וכלה בניתוץ מצבות של יהודים. הוא דיבר על האחריות המוטלת על כתפי כולנו לשמור על המורשת היהודית ועל השפה העברית ולהעבירה מדור לדור. הוא יצא בחריפות נגד יוזמות החרם נגד ישראל ונגד הצעדים החד צדדיים נגד ישראל של מוסדות האו"ם. הוא קרא למנוע בכל מחיר את גרעונה של איראן, הקוראת להשמיד את מדינת היהודים.
מילים כדורבנות. הכל טוב. הכל נכון. הכל חשוב.
אבל דבר אחד חסר. דבר חשוב יותר מכל מה שהוא אמר. לא נשמעה בדברי הנשיא כל קריאה ליהודי ארה"ב לעלות לישראל. בעיניי, זו בעייה חמורה ביותר. ולמרבה הצער, ריבלין אינו היחיד ואינו הראשון. בעצם, כל מנהיגי ישראל מאז יצחק שמיר, נמנעו ונמנעים מן הקריאה החשובה הזאת.
במלאת מאה שנה להצהרת בלפור, כדאי שנזכור את ההחמצה ההיסטורית שהחמיץ העם היהודי, שלא עלה בהמוניו לארץ ישראל לאחר אותה הצהרה. בשנים הראשונות, טרם ההגבלות על העלייה, כאשר השלטון הבריטי עוד לא הפנה עורף להתחייבותו, העם היהודי הצביע ברגליו נגד התקומה הציונית.
'עם ישראל – אייכה?' זעק נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, במסה מכוננת שפרסם בקיץ 1920. נשער לעצמנו היכן היינו היום אילו העם היהודי בהמוניו, לפני השואה, היה עולה לארץ ישראל.
העם היהודי לא נענה לקריאתו, אולם המנהיגות שידעה לקרוא לעם היהודי לעלות, היא זאת שהקימה את המדינה; רק היא זאת שיכלה להקים את המדינה. והיום?"
שאלות העם היהודי קרובות לליבי וחשובות לי מאוד; סוגיות כמו עלייה, הקשר בין ישראל ותפוצות הגולה וכד'. אבל אני מודע לכך שאין אלה נושאים "סקסיים", אין בהם הרבה עניין ציבורי, ולכן, לא ציפיתי שהפוסט יעורר עניין, כמו פוסטים בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת. ציפיתי לתגובה או שתיים, אם בכלל.
להפתעתי, המאמר עורר גל של עשרות תגובות, במשך ימים אחדים. אולם מכל אותן תגובות, היתה תגובה אחת בלבד שעסקה בנושא. כל השאר, היו תגובות של מי שעצם הזכרת השם ריבלין שיחררה אצלם באופן אוטומטי את הנצרה, והם החלו לירות.
מקבץ נבחר מהתגובות: "ריבלין מוקיון... ריבלין מטומטם... טיפש... אידיוט... סססמולני... מלקק לתקשורת... מתחנף לסמול... הוא לא הנשיא שלי... הנשיא של הערבים... אפס... נוכל ורמאי... קטנוני... נקמן... אדם מיותר בתפקיד מיותר... מטייל בעולם על חשבוננו עם אשתו הזקנה והבלון." ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה.
רוח רעה, מן המעמקים האפלים ביותר של הנפש הישראלית, מתוך היצרים הרעים ביותר הקיימים בתוכנו, וכולם מכוונים כלפי נשיא המדינה. או ליתר דיוק – כולם הוכוונו ותועלו לעבר נשיא המדינה.
וכמובן, איך לא, המגיבים הזכירו ש"הוא אמר שעמי בחר בטרור."
אלברט איינשטיין אמר פעם, שיש רק שני דברים שאין להם גבולות – היקום והטמטום האנושי.
עם כל הכבוד, איני מסכים איתו. לרשעות אין גבול, אבל לטיפשות יש גבול. וכיוון שלדעתי יש גבול לטיפשות, איני מאמין שיש אפילו אדם אחד, שהוא עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך אינו מבין את הנאמר, שהוא שמע במו אוזניו את דברי הנשיא אחרי הטבח שעשו קומץ מחבלים מבני עמנו בכפר דומא, בו הציתו למוות תינוק ומשפחתו, והבין מכך שריבלין מאשים את העם בבחירה בטרור. אין אפילו אדם אחד שהוא כל כך טיפש, שזה מה שהוא באמת הבין מדברי הנשיא. הרי הנשיא אמר את ההיפך הגמור. הוא הביע צער על אותם מחבלים מבני עמנו שבחרו בטרור, ומיד בידל אותם מכלל עם ישראל.
אז איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור?
את התשובה לשאלה הזאת נתן שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, כשהסביר את תמצית תורת התעמולה ושטיפת המוח שעליה היה אמון: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת."
וכך שטיפת מוח מתוזמנת ומתוזמרת היטב, גרמה להמונים להאמין; לא להאמין – "לדעת", לדעת בוודאות, שריבלין האשים את העם היהודי בבחירה בטרור, והם אפילו משוכנעים שהם אישית שמעו זאת והבינו כך.
הבה נעשה תרגיל. זהו תרגיל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. נסו לרגע למחוק מתודעתכם ומזיכרונכם את כל מה ששמעתם וקראתם בשנתיים וחצי האחרונים על דבריו של ריבלין, ואת כל מה שהפנמתם עד שהיה לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, ולקרוא את דבריו של ריבלין בעיניים יחפות ולהאזין להם באזנים עירומות.
אלה דבריו של ריבלין: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי."
כל מי שמצליח להשתחרר משנתיים וחצי של הסתה ושטיפת מוח, מבין שריבלין אמר שדרכם של אותם מחבלים בני עמנו שבחרו בטרור אינה דרכנו, אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. בדיוק ההיפך המוחלט של הדברים שטופלים עליו.
והנה ציטוט אחר: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים... זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו."
מי אמר את הדברים האלה?
זהו ציטוט מדברים שאמר נתניהו חודש וחצי אחרי ריבלין, בנאומו השנתי בעצרת האו"ם. בדיוק אותו מסר. כמעט אותן מילים. ואכן, נתניהו צדק. אכן, ריבלין צדק.
אבל ההסתה ושטיפת המח עשו את שלהם.
מנין נובעת שנאת ריבלין?
הכול החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. ריבלין הגן בכל מאודו על מעמדה וכבודה של הכנסת. הוא גילה נחישות וכושר עמידה מרשימים, מול לחצי ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה שותף לטריקים של נתניהו. הוא לא נתן לנתניהו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.
הנקמה לא איחרה לבוא. תחילה הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר (כאשר נבחרה כנסת חדשה). ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אח"כ נתניהו עשה הכל כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר, ולא בכדי; לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו. כזכור, בן אליעזר נאלץ לוותר על מועמדותו בשל חשדות לשחיתות.
ומאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, הצליחה "סביבתו" של נתניהו להסית רבבות רבות נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.
הגל העכור הזה, גל השנאה וההסתה, הגיעו לשיאם לאחר החלטתו האמיצה של ריבלין שלא לחון את אלאור אזריה.
אם ההסתה הזאת תתורגם לכדורי אקדח, נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה.
2. צרור הערות 22.11.17
* תאוריית השקר 1 – אלמנתו-לעתיד של רוצח ראש הממשלה ואוהדי הרוצח, הגישו בקשה למשפט חוזר לרוצח. בין 1 ל-100, הסיכוי שבקשתם תתקבל הוא 0. הרוצח יימק בכלא עד יומו האחרון, ולעולם לא יראה אור יום. גם אוהדי הרוצח יודעים זאת. אז למה הם הגישו את הבקשה? כדי להעלות על סדר היום את תאוריית השקר הבזויה וההזויה שלהם על נסיבות הרצח. יש לקוות שהתקשורת הישראלית לא תיפול בפח, ולא תיתן במה למכחישי הרצח.
* תאוריית השקר 2 – הנה תמצית גרסת ארגון השקרנים "שוברים שתיקה": בחקירה הפוליטית של ארגוני הימין הקיצוני הקרויים "המשטרה" ו"הפרקליטות", בהוראת שרת המשפטים, חקרו את הפלשתינאי הלא נכון. הפלשתינאי הלא נכון שיקר, כאשר טען שדובר הארגון לא נתן לו מכות רצח.
אצל שקרנים פתולוגיים, גם סתירות פנימיות הן בין שקר לשקר.
אגב, לא זו בלבד שהחקירה לא היתה בהוראת שרת המשפטים, השרה כלל אינה מוסמכת להורות על חקירה. החקירה היתה בעקבות תלונה למשטרה שהגישו חבריו לפלוגה של השקרן. אלה, שהבגידה הכללית שלו, היא קודם כל בגידה אישית בהם.
* דרושים – דרוש פלשתינאי, שמוכן לספר שדין יששכרוף היכה אותו. המודעה מיועדת לנשים וגברים כאחד.
* דרוש מיקרוסקופ – האם מישהו מזהה הבדל כלשהו בין האמירות על המשטרה והפרקליטות – של אולמרט, נתניהו ו"שוברים שתיקה"?
* הרועץ המשפטי – היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מיכאל בן יאיר, הצטרף למתקפת השיסוי של ארגון השקרנים "שוברים שתיקה" נגד שלטון החוק וגורמי האכיפה בישראל.
וראוי להזכיר שמדובר באדם המסית לעריקה והשתמטות ("סרבנות" בכיבוסית), כלומר לעבריינות פוליטית. עצם העובדה שמי שהיה היועץ המשפטי תומך בעבריינות, חמורה ביותר. אך כאשר הוא מסית לעבריינות פוליטית, הדבר חמור שבעתיים, כיוון שמדובר בכרסום יסודות הדמוקרטיה.
ולכן, העובדה שהוא מתהדר בתוארו ובתפקידו לשעבר, אינה נותנת משקל כלשהו לדבריו, שערכם כקליפת השום.
* שנאה עצמית – הפילוסוף היהודי-גרמני תאודור לסינג (1872-1933) היה הראשון שאבחן את מחלת השנאה העצמית הפתולוגית הקיימת בעם היהודי; יהודים שאת הסיבה לכל צרותיהם וצרות העולם הם משליכים על העם היהודי, תוך שהם מאמצים ומפנימים את הסטריאוטיפים האנטישמיים הקשים ביותר.
יש משהו נרקיסיסטי בשנאה העצמית היהודית. אותם אוטואנטישמים מרגישים יפים ונעלים בעיניי עצמם, להבדיל מעמם הבזוי והשנוא. ויש בתוכם שמזככים את השנאה העצמית הקולקטיבית, לשנאה עצמית אישית. כזה היה אוטו ויינינגר שהתאבד, כיוון שלא יכול לשאת את היותו חלק מן הקולקטיב הנתעב, ובכך הדגים מהו הפתרון הסופי הראוי לבעיית היהודים. כזה הוא רוגל אלפר, שפרסם ב"הארץ" מכתב גלוי למחבל שידקור אותו למוות, בו הוא מצדיק אותו ואת מעשהו, מתנצל על היותו חלק מן העם הכובש ומביע פליאה על כך שלוקח למחבל כל כך הרבה זמן לבצע את זממו. כזה הוא דין שקרנכרפוף, דובר ארגון השקרנים, שכחלק מעלילת הדם הקולקטיבית של ארגונו על צה"ל ומדינת ישראל, הוא מעליל גם על עצמו, ולאחר שהוכח שהוא חף מפשע, הוא נאבק במשטרה ובפרקליטות ובודה תאוריות קונספירציה הזויות, כדי להוכיח את אשמתו.
שאלה לי אל המומחים – האם זו מחלה חשוכת מרפא?
* מזעזע – אילו יו"ר הסתדרות המהנדסים, למשל, או ראש ועד העובדים של חברת החשמל, לדוגמה, היה נכנס לכלא בשל הרשעה בעבירות מרמה, הפרת אמונים, שיבוש הליכי משפט והטרדת עד, הייתי מניד ראשי ואומר – עוד מושחת, עוד עבריין, ועובר הלאה.
אבל כאשר מדובר ביו"ר הסתדרות המורים, זה פשוט מזעזע. מזעזע שהמורים המחנכים את ילדינו, ואמורים להוות מופת של יושרה, הגינות וטוהר מידות, בחרו שוב ושוב למנהיגם עבריין מושחת.
* למה הם רוצים לסרס – ביקורת המדינה היא זרוע של הכנסת. מי שמנסה להחליש אותה, מחליש את הרשות המחוקקת, שאחד מתפקידיה המרכזיים הוא לפקח על הרשות המבצעת, וזאת היא עושה באמצעות מבקר המדינה.
תפקידו של מבקר המדינה לפקח על כך שפעילות הממשלה מתבצעת ביעילות, בחוקיות ובטוהר מידות. לא נראה לי שהמוטיבציה של יוזמי החוק, היא הרצון לחבל בפיקוח על היעילות דווקא.
* געגועיי ליצחק שמיר – כאשר יצחק שמיר חזר לתפקיד ראש הממשלה ב-1986, הוא הכריז שהמשימה העליונה של ממשלתו, היא לקלוט מיליון עולים מבריה"מ. האמירה הזאת נשמעה כפנטזיה מביכה של אדם מנותק. אבל שמיר פעל במישור המדיני לפתיחת שערי בריה"מ ומדינות מזרח אירופה, הוא פעל במישור המדיני ליעד הבלתי פופולרי שגונה מימין ומשמאל – ביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב, כדי לנתב את זרם העולים לישראל ובראש ובראשונה, הוא הטריף את כל משרדי ממשלתו לקלוט בהצלחה את גל העלייה, בכל תחומי החיים ובראש ובראשונה בתחום השיכון.
שלוש ממשלותיו, עד שאיבד את השלטון, עמדו במשימת-העל הזאת באופן מעורר השתאות. במקביל, החליט שמיר על אחד המבצעים הציוניים הנועזים ביותר בתולדות המדינה, מבצע "שלמה" להעלאה מיידית של יהדות אתיופיה לישראל, ואת המהלך לקליטתה. החליט – וביצע. במקביל, הוא הוביל מפעל לאומי נרחב של התיישבות ביהודה ושומרון. במקביל, הוא הוביל פעולה מדינית נמרצת לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל ל-30 מדינות ובראשן בריה"מ ומדינות הגוש הסובייטי, סין והודו. במקביל, הוא הוביל מהלך מדיני מזהיר וחסר תקדים לביטול החלטת עצרת האו"ם שגינתה את הציונות כגזענות.
ומדוע אני נזכר בכך ומזכיר זאת, ולא בפעם הראשונה? ראשית, כי עדיין דבוקה בשמיר התדמית השקרית, של תעמולת השמאל, על פיה הוא היה ראש ממשלה... פאסיבי (!) שלא עשה שום דבר. למה? כי אצלם רק נסיגה משטחים היא עשייה, וכל עשייה אחרת היא קיפאון. את השקר ההיסטורי הזה חשוב לנפץ. שמיר היה מראשי הממשלה הטובים ביותר שלנו, והיה אקטיביסט בצורה בלתי רגילה, אלא שהאקטיביזם שלו לא היה למימוש החזון של יריביו האידיאולוגיים, קובעי הטעם בתקשורת ובאקדמיה, אלא למימוש החזון הציוני שהוא האמין בו.
שנית, כי הוא מעורר בי געגועים עזים, לנוכח התנהלותו של ראש הממשלה הנוכחי. שמיר הוא היפוכו המושלם של נתניהו. האם מישהו יכול להעלות על דעתו את שמיר מקבל "מתנות" מטייקונים למימון אורח חיים ראוותני, רהבתני ומסואב? אף תוכנת פוטושופ לא תצליח להדביק פוטומונטז' של יצחק שמיר מבלה על יאכטה עם חבר טייקון צרפתי מושחת ועבריין. אפילו טוביה צפיר, החקיין המושלם של שמיר, לא יצליח להוציא מפיו משפט כמו: "גם את קאיה הם יחקרו. באזהרה."
אמחיש את דמותו ומהותו של שמיר, השונה כל כך מן ההנהגה הנוכחית בדוגמה אחת. יש היום גל התבכיינות של "למה אתה בוחר ימין ומקבל שמאל," שנועד לרסק את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה, ואת השירות הציבורי, ש"מפריעים לעבוד". תנו לשרים למנות עסקני ליכוד ש"בראש שלהם" והם יצליחו בגדול. חוק הג'ובים.
שמיר הצליח בגדול, במשימות האדירות, הדימיוניות, שנטל על עצמו. ולא זו בלבד שלא הקיף את עצמו בפעילים, קרובי משפחה ופרקליטים מן הסוג הצועד על מדרגות יחידת להב 433, אלא אפילו למרבית תפקידי האמון הקרובים אליו ביותר, אלו שמקובל למנות אליהם את הקרובים ביותר ועל פי חוק אין בהם כל מניעה למינויים פוליטיים, הוא מינה אנשי מקצוע מן השירות הציבורי שהעריך את פועלם. האנשים ששמיר הקיף סביבו כראש הממשלה, היו אנשי המקצוע המעולים שפגש במשרד החוץ, שלא היו אנשי מפלגה ולא מקורבים, אלא פשוט עובדי ציבור מסורים ומוכשרים: יוסי בן אהרון, אליקים רובינשטיין ואבי פזנר.
חסידי נתניהו נוהגים לומר: "אפילו על שמיר אמרו 'מושחתים נמאסתם'."
הם צודקים. אלא שאז היתה זו אמירה שקרית וחצופה. (אגב, זו סיסמה שנאמרה בצדק על פרס בעקבות התרגיל המסריח, והיא התפשטה למערכת הפוליטית כולה. אולם תחושת המיאוס מהפוליטיקה, בעקבות אותו תרגיל, מונפה נגד השלטון). כדי שתהיה הצדקה לקובלנה הזאת של חסידי נתניהו, על נתניהו להיות ישר וצנוע כמו שמיר.
* המקור – ההסתה הפרועה נגד ריבלין, שיוצאת מ"סביבתו" של נתניהו, נובעת מהיותו המוהיקני האחרון של הליכוד בימי בגין, שמיר, דוד לוי וארנס, לעומת הליכוד של ביבי, מירי רגב, ביטן, אמסלם, אורן חזן ו"הצל".
* אמנות ההסתה – בדיון הציבורי בעקבות גל ההסתה החמור נגד ריבלין, נשמעת בפי רבים ביקורת על צביעותם של אלה שלא יצאו נגד ההסתה כאשר כוונה לנתניהו, ועושים זאת עכשיו. אני מסכים עם הטענה הזאת. מי שהגדירו מיצג של תמונת נתניהו ולידה חבל תליה כ"חופש הביטוי", "חופש האמנות", "חופש אקדמי" ואפילו פתחו בעיצומים להגנת המסיתה – הם צבועים כאשר הם אינם מגדירים את ההסתה נגד ריבלין כ"חופש הביטוי" ואת יצירת המופת של ריבלין עם כפיה ודגל פלשתין כ"חופש האמנות".
הסתה היא הסתה, ומי שמגן עליה במקרה א, יוצר לה לגיטימציה במקרה ב.
הסתה היא אמנות כמו שתקיפה מינית היא חיזור רומנטי.
אגב, גם השרה שנזעקה להגנת נתניהו ועכשיו היא המתדלקת הראשית של גל ההסתה נגד ריבלין היא צבועה.
* מחשבות שאיני מעלה על הכתב – לא כל דבר שאני חושב, אני מעלה על הכתב. אתן דוגמה. קראתי לא מזמן, שאולמרט מקיים קבוצת ווטסאפ עם חבריו לכלא. וחשבתי לעצמי: אולי הוא מתכנן קמבק לכלא. בשבת, כשעלו הסיפורים על ההטרדות המיניות שלו, חשבתי לעצמי: אולי באמת.
אבל מחשבות כאלו איני מעלה על הכתב. זה לא יפה.
* ביד הלשון: גיס חמישי – השבוע שבו "שוברים שתיקה" בכותרות, הוא העיתוי המושלם להקדיש את הפינה למושג "גיס חמישי".
גיס חמישי הוא כינוי לכוחות חתרניים הפועלים מבפנים נגד המדינה, ומסייעים לאויביה מבחוץ.
למה חמישי דווקא?
מקור הביטוי הוא מלחמת האזרחים הספרדית, בין הכוחות הלאומניים של תומכי המנהיג הפשיסטי פרנקו, לממשלה הרפובליקאית, בשנים 1936-1939. ערב עלייתו של צבא פרנקו על מדריד, אמר מפקד הצבא הגנרל אמיליו מולה, שלצבאו ארבעה גייסות, אך בתוך העיר פועל גיס חמישי, הפוגע מבפנים בנאמני הממשלה ובמגיני העיר.
אורי הייטנר