דבריו של אבי גבאי על השמאל ששכח להיות יהודי – אומללים. אלה דברים מכלילים, לא נכונים, תוך ציטוט מגושם דווקא של אחד מרגעי השפל המכוערים ביותר של נתניהו. והגרוע מכול, הדברים ממש אינם משרתים את המסר הנכון שגבאי התכוון אליו.
גבאי יצא נגד ההיגררות אחרי גורמים קיצונים, המנוכרים ליהדות, דוסופובים, רדיקלים. נגד הקו שבא לידי ביטוי, למשל, בקמפיין נגד דחליל ה"הדתה" וכד'. את זה, ראוי גם ראוי היה שיאמר, אבל בצורה אחרת.
ולמרות האמירה האומללה, חשוב יותר המסר שהוא רוצה להביע, ובעיקר – חשוב שהמסר הזה הוא ביטוי לקו שגבאי מוביל; בידול בין מפלגת העבודה לבין השמאל הקיצוני, שאחריו היא נגררת זה שנות דור; עובדה ההופכת אותה לבלתי רלוונטית.
הדברים באים לידי ביטוי גם בהתבטאויות של גבאי בנושא המדיני, שיש בהם שינוי מהפרדיגמה העבשה והעשנה שטשטשה כל הבדל בין מפלגת העבודה ומרצ. הוא מנסה לצבוע את מפלגת העובדה בצבע שונה, ובכך הוא מעורר סקרנות ותקווה, שמשהו חדש וטוב קורה במפלגת העבודה.
אולם המשהו החדש והטוב הזה לא יהיה משמעותי, אם הוא יצטמצם לכותרות ומחוות, ולא יתורגם לקו מדיני. וכדי לעצב קו מדיני חדש למפלגת העבודה, גבאי אינו צריך לצטט את נתניהו אלא את רבין, את אלון, את מעצבי דרכה של מפלגת העבודה עד המחטף שעשה אהוד ברק בוועידת קמפ-דיוויד, כאשר בעט בכל הקווים האדומים של מפלגת העבודה, ריסק את כל אדני הקונצנזוס הלאומי ועקף את מרצ משמאל (באופן ממשי, לא כמטפורה).
במקום קידוש הקו הירוק כגבולה של ישראל, ופיצוי על סיפוח גושי התיישבות לישראל בנסיגה משטחים ריבוניים מקבילים של המדינה ("חילופי שטחים" בכיבוסית), על גבאי לאמץ את דרך הפשרה הטריטוריאלית שאיפיינה את מפלגת העבודה עד ברק. בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, כאשר הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, אמר רבין ככותרת תכניתו: "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967."
יש לחזור לעקרונות תוכנית אלון, כלומר להפרדה בין שטחים המאוכלסים בצפיפות בערבים, ולכן הם מסכנים את צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, לבין שטחי ארץ ישראל פנויים להתיישבות ולריבונות ישראלית ומבטיחים לישראל גבולות בני הגנה מוצקים לדורות. רבין ציין את ירושלים השלמה וסביבותיה, את בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג" ואת גושי ההתיישבות.
אם אבי גבאי יאמץ את מורשת רבין וישוב לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה, הוא יהיה מועמד ראוי וכשיר להנהגה לאומית.
2. צרור הערות 26.11.17
* מגה שחיתות – יש שחיתות ויש מגה שחיתות. שחיתות היא התנהגות מושחתת (מבחינה אתית ומוסרית או שחיתות פלילית) של אדם או קבוצת אנשים. מגה שחיתות, היא ניסיון לשנות את כללי המשחק, כדי לאפשר שחיתות ללא הפרעה. זאת שחיתות אסטרטגית.
דוגמה לכך היא פרשת בראון (תמורת חברון) – מינוי רוני בראון ליועץ המשפטי לממשלה בידי נתניהו; הניסיון להעמיד בראש התביעה בישראל את נציגו של העבריין אריה דרעי.
כך גם גל החקיקה הנוכחי, ובראשו חוק קרנות המזבח, שנועד להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולמנוע את חקירתו, ואפילו בלי להגביל את זמן כהונתו. אין שום דבר פלילי, כמובן, בחקיקה כזאת. אף אחד ממי שהציעו אותה, תומכים בה או יצביעו בעדה, לא יעבור עבירה כלשהי.
אבל עצם החוק הזה הוא שחיתות חמורה יותר מכל שחיתות עליה נחקר או ייחקר איש זה או אחר.
* תמצית הביביזם – תמצית המהפך מהליכוד הממלכתי לליכוד הביביטני: בני בגין, מופת של יושרה והגינות, הודח מוועדת הפנים ויוחלף בידי נער השליחויות של נתניהו, כדי לקדם את החוק לשיבוש חקירות של בכירים. עוד חוק במסכת החוקים המושחתים להגנה על החשוד המרכזי.
* בני בגין או ביביטן? – השאלה האם הליכוד יהיה בדמותו של בני בגין או בדמותו של ביביטן, אינה רק שאלה פנים מפלגתית, אלא שאלת דמותה של החברה הישראלית, של הדמוקרטיה הישראלית.
התשובה לשאלה הזו מורכבת. עובדה – אף ח"כ בליכוד, זולת בני בגין (לפעמים), אינו מעז לעמוד בפרץ ולהשמיע עמדה מוסרית הסוטה מדף המסרים. מצד שני, כמעט אף ח"כ, זולת קומץ ביביריונים, אינו מתנדב לדקלם אותם. שוב ושוב התקשורת נאלצת לחזור לנאווה בוקר, ביטן או אמסלם, או למירי רגב, כשהיא מחפשת מישהו שיאמר משהו להגנת הסיאוב של ראש הממשלה, לתקיפת המשטרה וגורמי האכיפה או להצדקת החוקים לעידוד השחיתות השלטונית.
אז נכון, זולת בני בגין (לפעמים) אין אמיץ בסדום השובר את שתיקת השפנים. מצד שני, יש עוד בושה. הרוב עדין מתביישים.
* התקשורת אשמה – דוד ביטן התראיין בטלוויזיה והסביר את המהלך של הדחת בגין מוועדת הפנים. על פניו, דבריו נשמעו הגיוניים. צריך לנהל קואליציה, צריך לנהל סיעה, כל ח"כ נבחר כחלק מסיעה ואיני יכול לפעול בניגוד להחלטותיה, אם בגין היה נשאר בוועדה האופוזיציה היתה מנצחת וכו' וכו'. הכל בסדר.
אלא שהכל בסדר אילו היה מדובר בהצבעה על חוק שנועד להיטיב עם האזרח, עם החברה, לקדם אג'נדה חברתית, מדינית זו או אחרת. ואילו כאן מדובר בחוק בלתי נורמטיבי, חוק מושחת, שמניעיו מושחתים, מניעיו זרים ושוחרי רע. ולכן, כל הראיון הזה הוא משחק ב"נדמה לי".
לא, איני מצפה מח"כ ביטן להסביר בהתנדבות שהחוקים שהוא דוחף אינם נורמטיביים. אבל אני מצפה מהמראיינים שלא ישחקו את המשחק, אלא יציפו את הבעייה, יתמקדו בה וישאלו את השאלות הקשות. זאת משמעות היותה של התקשורת כלב השמירה של הדמוקרטיה. אלא שהמראיינים, אודי סגל ולוסי אהריש התנהגו ככלבי שמירה עם שיניים רקובות, כאילו גם הם נתונים למשמעת של ביטן.
* הירידה לשוליים – גדעון סער צייץ בטוויטר, בעקבות הדחת בני בגין והחלפתו בביטן: "הדרך הממלכתית היא דרכו ההיסטורית והערכית של הליכוד וגם האסטרטגיה האלקטורלית הנכונה. הסכנה היחידה לשלטון המחנה הלאומי ולדרכו אינה לפיד ואינה גבאי, אלא אך ורק סכנת הירידה לשוליים."
הוא צודק, וטוב שהוא כתב את הדברים. עם זאת, העובדה שהוא מתעקש ללכת ליד, לשבת על הגדר, לא לקרוא תיגר על הנהגת נתניהו, לא להציב אלטרנטיבה ערכית, אלא לשבת ולהמתין בשקט לנפילתו של נתניהו, מעידה עליו שהוא אולי קצת יותר אמיץ וקצת יותר מנהיג משאר חבריו לצמרת הליכוד, אבל הוא אינו מנהיג של ממש. עם זאת, איני רואה היום בגלריה המסורסת והפחדנית של צמרת הליכוד מישהו מתאים ממנו.
* הוא לא ידע – בפרשת עמותות ברק שמר הרצוג על זכות השתיקה וניצל מעונש. בפרשת הקמפיין העברייני שהמטה שלו ניהל נגד שלי יחימוביץ', הרצוג "לא ידע." הוא לא ידע...
* העובדות לא תשכנענה את המאמינים בקונספירציה – עו"ד אברמסון מן הפרקליטות, שהיה אחראי על חקירת התלונה נגד דין יששכרוף, התראיין ארוכות בתוכניתם של קלמן וליברמן ברשת ב, והתייחס בפרוטרוט לתאוריות הקונספירציה על "החקירה הפוליטית המגמתית" בתיק. קלמן וליברמן אינם פראיירים ולא קוטלי קנים. הם לא הקלו עליו, ושאלו אותו את כל השאלות הקשות.
אברמסון השיב בשובה ונחת, בשיכנוע פנימי ובביטחון עצמי על כל שאלה. אציג את עיקרי דבריו.
לגבי ה"רדיפה" של "שוברים שתיקה": לפני חודשים אחדים הוגשה תלונה נגד "שוברים שתיקה" על אופן גביית העדויות מחיילים. פרקליט המדינה החליט לסגור את התיק. איך זה מתיישב עם הטענה שהפרקליטות "רודפת" את הארגון?
במקרה הזה, כלל לא היתה חקירה של הארגון, או של יששכרוף כדובר הארגון, אלא חקירה שגרתית על תלונה נגד חייל בשל עדויות על הפעלת כוח בניגוד לחוק. החלטת הפרקליטות לפתוח בחקירה, בעקבות תלונות ועדויות שהגיעו לפרקליטות, קדמה למכתבה של שרת המשפטים ליועץ המשפטי לממשלה, ובכל מקרה, אין השרה מוסמכת להורות על חקירות. הוא ציין שמכתבי שרים ברוח זו, עם בקשה לחקור, הם עניין שגרתי ומקובל.
בחקירתו, יששכרוף מסר גרסה מצומצמת ביחס לגרסאות שמסר בתקשורת. הוא לא ידע להצביע על זהות הפלשתינאי שהיכה, לטענתו, אך מסר את המקום והתאריך, ומהצלבת המידע בזמן אמת, חקירת המ"פ וחיילים ועוד, הגיעו לפלשתינאי אחד בלבד שסירב להיאזק והתאים לפרטי המקרה. אותו פלשתינאי, ג'ולאני, בחקירה יסודית, טען שלא הוכה. כך טענו גם שאר העדים. החומר החשוב ביותר בעיני החוקרים הוא עדותו בזמן אמת, שגם בה לא טען טענה כזאת, וכך גם המסמכים הרפואיים בנדון.
באשר לסיפור החדש שמופץ בימים האחרונים בידי שו"ש וכלי תקשורת, על פלשתינאי אחר שטוען שהוכה בידי יששכרוף, אמר אברמסון שהעניין בבדיקה, כדי לבחון אם יש כאן ראיות המצדיקות חקירה.
ניכרים דברי אמת.
האם העובדות הללו תשכנענה את המאמינים בתאוריית הקונספירציה על "החקירה הפוליטית" ו"הרדיפה"? בערך כמו שהעובדות משכנעות את המאמינים בתאוריית הקונספירציה על רצח רבין.
אם אותו ג'ולאני, שלבטח נחשב בוגד על כך שלא סייע לשו"ש, מסר גרסה אחרת לתועמלנית האנטי ישראלית עמירה הס, הם יאמינו אוטומטית לגרסתו להס. אגב, אפילו גרסתו להס, אינה קשורה לאירוע שבדה יששכרוף.
* מחר יהיה עוד פלשתינאי – פעם הייתה פרסומת לאבוקדו, שבה כל המשפחה הסתערה על האבוקדו ולא השאירה דבר, ואז נאמר: "אין דבר, מחר יהיה עוד אבוקדו." נזכרתי בכך בעקבות הפלשתינאי החדש שיששכרוף מצא פתאום כדי שיעיד נגדו, אחרי ג'ולאני הבוגד לא סיפק את הסחורה, ולא הבין שהוא צריך לספר שיששכרוף "הכניס לו ברכיות."
* רוב הזמן הוא לא אנס – בראיון ל"7 לילות" נשאל המשורר מאיר ויזלטיר על עדות של אישה שטענה שחברו, המשורר דוד אבידן, תקף אותה. ויזלטיר אמר ש"אני יודע מנשים רבות שאבידן לא היה אנס. ... מה שבטוח הוא שברוב המקרים הוא לא כפה את עצמו."
איני מכיר את התנהגותו המינית של דוד אבידן, אבל המשמעות של עדות ויזלטיר, היא שהוא אנס. אבל ברוב המקרים לא...
* עשו לי את השבוע – שני דברים עשו לי את השבוע. האחד – הפרק הראשון בסדרת הטלוויזיה הביוגרפית על אריק איינשטיין, שיצר יואב קוטנר, בערוץ יס-דוקו. השני – תוכנית מיוחד בת שעתיים בתחנת 88FM לציון 40 שנה לצאת אלבום המופת של להקת "ששת".
* בלק פריידי ואני – גם אני עשיתי שופינג בבלק פריידיי. נסעתי לסטימצקי קצרין לקנות עיתון. אח"כ קניתי בכלבו של אורטל גבינות, מעדנים, חומוס, טחינה ופירות.
* ביד הלשון: תסמונת הש"ג – המונח תסמונת הש"ג נכנס לשפתנו בעקבות ליל הגלשונים. ב-25 בנובמבר 1987 חדר מחבל מלבנון באמצעות גלשון, חדר למחנה "גיבור" ופתח במסע ירי שבו נהרגו 6 חיילים בשנתם, עד שאחד החיילים התעשת והרג את המחבל.
בעקבות האירוע הודחו קצינים רבים ובהם מח"ט הנח"ל. אולם את העונש הכבד ביותר קיבל רוני אלמוג, החייל שאייש את עמדת הש"ג, וכאשר ראה את המחבל, ברח. הוא ישב בכלא שנה וחצי. האם אפשר לפטור את החייל מאחריות, כי הוא בסה"כ הש"ג? להיפך. כל אחריותו היא לשמור בשער. לא אחריות מורכבת במיוחד. וכאשר זיהה את המחבל היתה לו משימה אחת ויחידה – לעשות הכל כדי לעצור אותו, לירות בו ולנסות להרוג אותו. או לפחות לעכב אותו, עד שחיילים נוספים יתעוררו וישיבו אש. אך הוא ברח. כל הטענה על הפלת התיק על הש"ג, כביכול, מופרכת לחלוטין. אין לשחרר את הש"ג מאחריות. הדרישה המוצדקת לאחריות של הגורם הבכיר, אינה משחררת את הפרט מאחריותו האישית. באותו רגע, הש"ג היה הרמטכ"ל של שער המחנה. אגב, בעקבות האירוע אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד ביקש להתפטר ושר הביטחון רבין לא קיבל את התפטרותו.
אורי הייטנר