רמת השרון 28.6.02
הזדמן לי להיפגש פעמים אחדות עם נאוה סמל בהופעות, בהן דיברה על ספריה, וההתרשמות הראשונה שלי הייתה שלפניי אישה-ילדה דקת גו ושברירית, שאני, באינסטינקטים האבהיים שלי חשתי צורך להגן עליה מפני הרוע השורר בעולם. כשהחלה לדבר על תחושותיה בעת הכתיבה, ראיתי לנגד עיניי את הנמלה של רחל המשוררת, הנושאת על גבה משא כבד ממידות גופה, והנאבקת עם יד הענקים השמה לאל את כל מאבקיה. נדמה כאילו כל כובדם של ייסורי היקום מוטל על כתפה, ואינני חושב שאטעה אם אומר שגם איזו צרידות של בכי, שאו טו טו יתפרץ לו מעיניה ומפיה בשל סבלו האינסופי של האדם.
יציאתו לאור של ספרה "צחוק של עכברוש" היתה הזדמנות עבורי לראיין אותה, ואני שמחתי כשהיא ענתה בחיוב.
מ.ג.: במרבית הספרים שלך המוכרים לי, יש מעט התייחסות לשאלות אקטואליה (אולי קצת יותר ב"ראלי מסע מטרה"), אין התייחסות לשאלות כמו ערבים-יהודים, דתיים-חילונים, אשכנזים-מזרחים. אני מבקש למשוך אותך לעניין הזה בעקבות רפליקה ביצירה האחרונה שלך "צחוק של עכברוש". הספר מחולק הרי לחמישה חלקים: "הסיפור", "האגדה", "השירים", "החלום", "היומן". בחלק "האגדה" נאמר שעולם שבו צריך להחביא ילדים – צריך להרוס (ע' 95). היום האימהות מחביאות את הילדים שלהם, כי המחבלים המתאבדים מכוונים את כוח ההרס שלהם בעיקר כלפי ילדים ונערים (המחבל שהרג בלי היסוס ילדה בת חמש בשנתה, מחבל אחר נכנס בכוונה בין אימהות עם עגלות ילדים והתפוצץ, אחר הרג אימא ושלושת ילדיה). האם לדעתך, יש מקום לגזירה שווה בין העולם הנורא ההוא לבין הזוועות שאנחנו עוברים היום?
נ.ס.: הזוועות של השואה הן ייחודיות, ואין להן אח ורע, בוודאי שאני מסרבת לקבל את ההשוואה אל המצב כיום. בסכסוך הישראלי-פלסטיני מדובר בעימות פוליטי על טריטוריה. יש בי התנגדות עמוקה להשוות בין זוועות השואה לבין כל התרחשות היסטורית אחרת – מעשה כזה רק מביא לזילות השואה ולטריוויאליזציה של הדיון…
מ.ג.: אני מבקש להזכיר את דבריו של רפי קישון, אשר אמר כי יש נקודה שניתן להשוות: הגרמנים עשו את מעשי הזוועה שלהם בסתר מהקורבנות ומהעולם, הם לא התפארו בכך שהרגו יהודים, אבל ארגוני הטרור מתפארים ברצח ילדים, מחנכים את ילדיהם ללכת בעקבות השאהידים…
נ.ס.: יש בי התקוממות להשוואה. איך ניתן בכלל להשוות מעשה של רצח עם מתועש המופעל בשיטתיות, כמדיניות פוליטית-חברתית, וכל זאת רק משום שאנשים נולדו יהודים? ובאשר להונאה של הנאצים, מסתבר שהעולם ידע. אם תבקר במוזיאון השואה בוואשינגטון, תראה את תצלומי האוויר שערכו בנות הברית על מחנות ההשמדה. רצח כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות הוא מתועב, כיוון שלא מדובר בחיילים שנלחמים זה מול זה. אבל בין זה ובין מה שקרה בשואה המרחק הוא ענק. אני לעולם לא רוצה לעשות דמוניזציה של האויבים היום, כי פעם נצטרך לחיות איתם, מתוך תקווה שהעיוות המוסרי הפוקד את הפלסטינים, זה ההופך את הרצח השאהידי כרגע לשיר הלל, יתוקן. אני מאמינה שגם שם יש אנשים שפויים, שיזהירו מפני "רכבת השדים" המידרדרת לתהום. עיוות מוסרי, כמו שמתקיים אצלם כיום יתנקם בעם הפלסטיני עצמו. בוא נשמור, בבקשה, על פרופורציות: אנחנו לא מחביאים את הילדים שלנו בבורות. הילדים שלנו הולכים לבית הספר, ומנהלים בשורה התחתונה חיים נורמליים בצל החרדה. הנה עכשיו נכחתי במסיבת סיום הלימודים של ילדיי. אני חיה במדינה משלי, אני לא נאלצת כמו ההורים בספרי למסור את ילדתי לאיכר שיחביא אותה תמורת כסף.
אני לא מסכימה עם הקביעה שלך – יש היבטים פוליטיים ביצירה שלי: "מוריס חביבאל מלמד לעוף" מזכיר את מוראות השואה באי ג'רבה, סיפור פחות ידוע, וזה מראה שהשואה לא היתה "מועדון אקסקלוסיבי" של יהדות מזרח אירופה, אלא איום על כל העם היהודי. היתה בספר התראה באשר לשסע שהחל לבקוע בחברה הישראלית, כאילו יש חוויה אשכנזית וחוויה ספרדית.
ב"אישה על הנייר" יש טיפול בשאלות הטרור ובשורשיו בעת מאורעות 1936, אז השתוללו כנופיות עיז א-דין אלקאסם "המקוריות". מאורעות 1936 היו עבורי מעלית שבה יכולתי לעלות ולהשקיף על אירועי ההווה. אני זקוקה למרחק כדי לראות את הדברים לא רק מהמבט שלי, אלא מהמבט של מי שהסופר לעולם לא יוכל להיות – "האחר המוחלט" – להגיע אליו זה האתגר הכי גדול.
מ.ג.: גם בחלק "החלום" (ע' 178) וגם בחלק "היומן" (249-248) יש איזו השתעשעות במחשבה שמין הוקוס פוקוס עתידני של מחיקת הזיכרון יכול היה להיות פתרון לזוועות העוברות על האנושות. יש כאן היפוך של החשיבה המקובלת, שללא זיכרון לא ייתכן תיקון לעולם. את יכולה להבהיר מהי כוונתם של הגיבורים שלך?
נ.ס.: זה כמובן נכתב מתוך עמדה צינית. פרק 4 מקצין את סוגיית הזיכרון עד כדי אבסורד. לעומת זאת, הכומר ב"יומן" אומר: כמה חבל שאדם לא נולד עם זיכרון של מה שקרה לפניו – אז היו נחסכות העוולות של קודמיו. הגיבורה של פרק 4 העתידני חושבת הפוך – שם יש, כביכול, אפשרות לכרות זיכרון, כאילו מדובר רק בעניין פיזי. זו אנטיתיזה למה שיקרה לגיבורה בהמשך הספר. אנחנו זוכרים, ואיננו יודעים מדוע. הזיכרון יש לו מהלך מדהים ומתעתע – אנחנו זוכרים פרטים חסרי הגיון. ריח מסוים גורם לתיעוב, עלה שקרן אור נופלת עליו לפתע, גורם לנו לריגוש – ואנחנו איננו יודעים מדוע. הגיבורה העתידנית חשבה שכל "חלקיו" של האדם ניתנים לשליטה מוחלטת, והנה, מגיע הזיכרון הקדום על ילדה ועכברוש, והיא לא מבינה מניין הוא בא, ובלית ברירה היא נענית לזיכרון. היא עוקרת את "השבב-שתל", מתנתקת מהעולם הרהוט והרציונלי, והולכת אל האי-רציונלי, אל "הבור" שבנפשה, ושם היא מקווה למצוא עדות לאותו הזיכרון שרובץ בתוכה. אני בעצם מאמינה בקיומו של זיכרון רגשי – והוא עבור יעבור. כל זה נכתב משום הייאוש שלי לנוכח המכונה האדירה של הכחשת השואה הפוקדת את העולם, ואשר יצרה תמנון של "דייוויד אירווינגים", מכחיש השואה שהפסיד במשפט בלונדון. היתה בי תחושת אבל: איך ייתכן שכשהניצולים עדיין חיים בקרבנו – מוטחת בפניהם הכחשה של מה שחוו בחייהם? הרי את הזוועות תיעדו המחוללים, ולא הקורבנות! יש הרי אוקיאנוס של עדויות! איך ייתכן להכחיש אוקיאנוס?! האם לא די בזוועות שעברו הניצולים, הם צריכים לעבור גם את מכת ההכחשה? איש לא מכחיש את פלישת הברברים לרומא, למרות שהעדות לגבי האירוע ההוא היא טיפה בים. אם כך קורה היום, מה יקרה בעוד מאה שנה? האם לא ייתכן שבעתיד תיחשב השואה כהמצאה של המין האנושי? זה לא לגמרי לא הגיוני. הפרק העתידני בספר הוא אות אזהרה. לנו ברור היום מי הרוצח ומי הקורבן, אבל בעוד מאה שנה זה בהחלט יכול להסתלף ומישהו יכול להאמין שהילדה היא הרוצחת, וסטפן הוא הקורבן. כנגד הסילוף האפשרי אני רוצה להתריע.
מ.ג.: ב"יומן" מביע הכומר סטניסלב את דעתו שהצחוק לא נברא על ידי האל – הוא נוצר מבלי שיש לבורא יד בדבר (ע' 233). הרי הכומר לא חי בשלום עם האל בכלל, מדוע הוא בחר דווקא בצחוק לציינו שהוא "מחוץ לבריאה"?
נ.ס.: הכומר מאשים את האל שהוא דאג לעצמו כהורה – את בנו האהוב ישו הוא לקח אליו, אבל לבני האדם הוא איננו מעניק גזירה שווה. האל נכשל כהורה לאנושות. האל מבחינה זו, הוא "בלתי אנושי". ההומור הוא התכונה הכי אנושית בעיניי. חיות מסוגלות לבכות – אני זוכרת איך ראיתי פעם כלב שבכה מרה על בעליו שנפטר – אבל החיות אינן צוחקות. אבא סטניסלב מאמין שהצחוק יכול לתקן את העולם. הצחוק יכול ליצור בריאה אלטרנטיבית. האל עצמו אימפוטנטי באשר להצלת ילדה אומללה אחת. סטניסלב עצמו יודע שהוא לא יגאל את העולם, אבל יש ביכולתו להציל ילדה אחת מהחושך.
מ.ג.: שאלה אחרונה על "צחוק של עכברוש": הקורא את הספר, מרגיש שאת מתכוונת ליצור ז'אנר חדש, וכך להביא מעין מסר ספרותי חדש בנושא השואה. לי יש תחושה שאת ממש "משתוללת" מבחינת הצורה, וזה בוודאי לא עושה חסד עם הרבדים העמוקים יותר של היצירה. יש תחושה לי שרצית להדהים. אני מניח שאת תכחישי. נכון?
נ.ס.: היצירה הזו תיכננה את עצמה וקבעה את כל מהלכיה. אילו היית יודע כמה אנרגיה השקעתי בלמרוד נגד האופי המיוחד שבו נכתבה. הספר עוסק במובילי זיכרון – מה יספרו הבאים אחרינו? באילו צורות זה יימסר? פעם כיומן, פעם בצורת שירים, או בצורת אגדה. אין סיפור אובייקטיבי. יש מיתוסים שנוצרים בעצם כמו תורה שבעל-פה שעוברת בין אנשים. הספר נוצר אצלי בראש משלל קולות. שמעתי את קול הילדה הנובע מקולה של הסבתא, שמעתי אנשים שגולשים באינטרנט ומחלקים את הסיפור עם רבים אחרים. סיפור שיוצא מרשות היחיד מקבל הרבה צורות. זכותך לחשוב שרציתי להדהים, אבל זה הדהים גם אותי. הופתעתי ממה שיצא בדיוק כמו הקוראים. רציתי לכתוב סיפור על פי נרטיב ידוע, אבל בספר הזה הגיבור איננו אדם, אלא הזיכרון שלו. לזיכרון יש דרכי התגלות שונים, וכנראה שזה מתגלם בדרכי ההבעה השונות בספר.
מ.ג.: בסיפורי הנוער שלך מופיע זיכרון השואה בשוליים שבשוליים – ב"גרשונה שונה" יש איזכור של מה שעשו הנאצים לגב' שטרקמן, וכן רמזים קלים אחרים. ב"מוריס חביבאל מלמד לעוף" מוזכר מחנה ריכוז ממנו רצו לעוף, ושוב רק רמזים מאוד קלים על מוראות השואה. לעומת, זאת בספרים למבוגרים, כמו "כובע הזכוכית", או "צחוק של עכברוש" – מתוארים בפרוטרוט אירועים קשים. יש כל הסיכויים שהנערים לא יבינו כלל חלק גדול מהרמזים שאת מרמזת עליהם "מאחורי הקלעים". מדוע את נוקטת בדרך הזאת?
נ.ס.: בניסוח שלך יש משהו בעייתי – האם אתה שואל מדוע לא תיארתי את מוראות השואה בספרי הנוער?!
מ.ג.: אני מטיל ספק אם הילדים והנוער יקלטו את הרמזים שאת רומזת.
נ.ס.: הקוראים, לעומת זאת, מגיבים וטוענים שדווקא זו החוויה העיקרית. אינני כותבת על השואה, אלא על "צל השואה", על המפגש בין הישראליות "החסונה והבריאה" ובין צלקות השואה. גם ב"כובע הזכוכית", להוציא סיפור אחד, ובו חוויות אותנטיות של אימי, כל הסיפורים עוסקים בבנים של ניצולים, אלה שמכירים את הצלקות המדממות ההן.
מ.ג.: א' ב' יהושע הביע דעתו לאחרונה שיש בנו, היהודים, משהו שמטריף את העולם – קודם את העולם הנוצרי (השואה), ואחר כך את העולם המוסלמי (טרור המתאבדים). הציונות באה להציל אותנו מהאסון הזה על ידי כך שהוציאה אותנו מן הגויים. המתנחלים חוטאים בכך שמחזירים אותנו אל בין הגויים, ומחזירים אותנו אל האסון. מה דעתך על דבריו?
נ.ס.: אין לי פקפוק שא' ב' יהושע איננו נגוע בשנאה עצמית, כפי שהוא מואשם על ידי הימין. יש בדבריו התבוננות עמוקה. יהושע הוא מאנשי הרוח המצוינים שמסוגלים להביט על עצמנו מעמדה של הֶרחק. אין לטעות בטוהר מחשבותיו. הוא דיבר על היותנו בטריטוריה של אחרים. בגלל הגלות היינו תמיד שרויים תחת איום בטריטוריה לא שלנו. הציונות ביקשה להוציא אותנו ממעמד של זר ולתת לנו מעמד של ריבון המחובר לטריטוריה שלו המוגדרת סוף סוף…
מ.ג.: יש כאן משהו בבסיס הטענה שאיננו בעל עמידה – מה עשתה הציונות? אמרה, בואו נעלה ציון לטריטוריה שלנו, אבל למעשה, היא הביאה אותנו ממצב של מיעוט שם למצב של מיעוט כאן: בימי העלייה השנייה היו בארץ כ- 40,000 יהודים בין חצי מיליון ערבים. מתחילת הציונות עשו בנו פרעות בדיוק כמו במזרח אירופה. אז איפה "התרופה" כאן? המתנחלים יכולים להגיד לך שהם דומים לחלוצים ההם – הם רבע מיליון יהודים בתוך אוכלוסייה של שני מיליון ערבים.
נ.ס.: הציונות הביאה את היהודים למקום שלאוכלוסייה המקומית לא היתה הגדרה מדינית. כל השטח היה נתון במצב לאומי היולי – כאשר רק החלו תהליכים של התגבשות לאומית בשתי החברות…
מ.ג.: גם כאשר החלה ההתנחלות ביהודה ובשומרון לא היתה הגדרה מדינית לאוכלוסייה המקומית.
נ.ס.: אבל כבר היתה להם תחושה לאומית חזקה. צריך לאפשר גם לאחר לחיות. המתנחלים אומרים: זאת הארץ שאיננה ניתנת לחלוקה – היא כולה שלנו! לכן נחוצה לנו הגדרה פיזית ונפשית – איפה אנחנו מתחילים, ואיפה אנחנו נגמרים, ומכאן גם הנגזרת של היכן הפלסטינים מתחילים ונגמרים. יהושע רואה, לצערו, איך נמצאים האחד בתוך השני בסבך מטורף, ומקיזים זה את דמו של זה. אילו חיינו יחד במשך שלוש מאות שנה, אולי היינו מתאחדים ליחידה אחת כמו הנורמנים והסכסונים באנגליה, כמו הברטנים והגסקונים בצרפת, כמו הנפוליטנים והלומברדים באיטליה. אבל אם לא ניתן לזולת מרחב, ההתערבות שלנו ביניהם תביא לעוד שפיכות דמים. על מדינה עם גבולות ברורים ומוגמרים קל יותר להגן, וזה מה שאנחנו זקוקים לו. ישות מדינית ישראלית לצד ישות מדינית פלסטינית שילמדו לחיות זו לצד זו. בפרק העתידני של הספר בשנת 2099 אכן חיות "הישראל" ו"הפלסטין" כך בטבעיות זו לצד זו.
מ.ג.: את הספקת המון: כתבת מחזות (לדוגמה – "הילד מאחורי העיניים", "רעב"), השתתפת בהפקת סרטים (לדוגמה: "לומר קדיש וללכת", "החורף האחרון"), תירגמת מחזות ("הניצול", "משיח", ,כשהיא רוקדת", "ילדה של כולם", "רכבת הצלה"), היית מפיקה ברדיו ובטלוויזיה, עיתונאית. זכית בהמון פרסים. איזה מכל התחומים האלה מרתק אותך ביותר?
נ.ס.: בשורה התחתונה אני אוהבת לספר סיפור, ולו גם בדרכים מוזרות, והדרכים שלי, אני מודה, באמת מוזרות. הייתי שמחה לספר סיפור מוכר, מוכר גם לי. מצד שני, הדלק לכתיבה שלי מוביל אותי אל הלא מוכר, אל האפל והמפתיע. אני רוצה להיות כמו כולם, אך הכתיבה שלי רוצה אחרת, ואני לומדת לקבל את זה.
מ.ג.: בספר האחרון של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך" הוא מספר עד כמה היה אביו מאוכזב כאשר איש לא קנה את ספר המחקר שהוא כתב על הנובלה העברית. כל יום היה הולך לחנות הספרים, ונתקף ייאוש בראותו את שלושת העותקים בחלון הראווה, שאיש לא התעניין בהם. חברו הטוב, ישראל זרחי, שהיה סופר מבוקש באותם ימים, הלך לחנות וקנה בסתר את שלושת העותקים. אביו של עוז לא ידע, והיה, כמובן, מאושר שיש לו קונים וקוראים, אפילו שתו כוסית יין לכבוד המאורע. עוז עצמו מודה שהוא לא היה עושה זאת אפילו עבור הטובים שבחבריו הסופרים. אני מאוד התרשמתי מהיחס החברי שלך, ואני משוכנע, על פי הכרות אישית, שאת היית נוהגת באצילות כמו ישראל זרחי. איך את מחזיקה מעמד באישיותך המעניקה והמפרגנת בתוך הג'ונגל האכזר של עולם הספרות?
נ.ס.: אני מודה שהמעשה של ישראל זרחי נראה לי הכי טבעי. לגרום עונג למי שאתה אוהב ובדרך כל כך פשוטה. מעשה כזה למען אדם אהוב נראה לי כל כך טבעי ומובן מאליו. אני לא אדם כל כך טוב. הלוואי והייתי. אל תעשה ממני מין צדקת כי אני לא ראויה. אני כל הזמן מוצאת שהגיבורים שלי הם "יותר ממני". הזקנה ב"צחוק של עכברוש" היא יותר אמיצה ממני, אבא סטניסלב הוא יותר מוסרי ממני. הם מלמדים אותי איך לנהוג. אני בהחלט אוהבת לענג את מי שאני אוהבת ובוודאי לפרגן לו. אני משתדלת לא להצביע אוטומטית על פגמים ועל כשלים, ואם אני מבקרת, אז לעולם לא בדרך של הצלפות. אני בוודאי לא טובה בעסקנות ספרותית. רף הציפיות שלי די נמוך. כל דבר טוב שקורה לי בעולם העוין, גורם לי שמחה קטנה. אני לא קמה בבוקר עם ציפיות מוגזמות. אני מבקשת לשמור על סוג של ניקיון. יש לי בועה משלי: המשפחה שאני אוהבת וקומץ ידידים, וכמובן, חיי העבודה שלי. כל שאר הדברים הם בעיניי "התקשקשות" בטלה. אינני משחיתה אנרגיה כדי לבדוק מי נמצא בוועדה פלונית שמעניקה פרס. גם אינני כותבת מסות בעיתון, כמעט שאינני מפרסמת דבר בין היצירות, מפני שאני זקוקה לזמן התבוננות. הזמן הזה הוא המקום לגילויים.
מ.ג.: אני שאלתי אותך מעט שאלות, ואינני יודע מה יקצץ העורך. בכל זאת אני מבקש ממך, אם יש איזה נושא שהיית רוצה לדבר עליו, ואני לא התייחסתי אליו – אנא, שאלי ועני.
נ.ס.: השאלות היו עמוקות ומתריסות. יש מראיינים ששואלים אותי שאלות כמו איך כתבת את הספר? איך הגיבו ההורים שלך? אפשר היה לדון בשאלה "איך זה להפוך עצמך לכומר קאתולי?" כי את הדמות של אבא סטניסלב ב"צחוק של עכברוש" אני מאוד אוהבת. הוא שייך ל"דת האנשים ההגונים", אנשים ששומעים זעקה של ילד, ילדה, או מבוגר, ומגיבים – אוספים לחיקם, נותנים מחסה בלי היסוס, מישהו שמסרב להגדיר את האחר, ורואה בו קודם כול בן אדם. סטניסלב ידע שאם ייתפס נותן מחסה לילדה יהודייה, ישלם בחייו. אבל היא בעיניו ייצור אנושי שזקוק לחסד, חמלה, ובעיקר אהבה. והרי אהבה היא דבר שנרכש בדי עמל, זו הרי מלאכת פרך. אבא סטניסלב מלמד עצמו לאהוב. אני מקווה מאוד ש"דת האנשים ההגונים" תנצח את כל הדתות האחרות. זה מתחיל ונגמר באיך אתה מסתכל על האחר, ורואה בו את עצמך!
מ.ג.: עם הדברים האלה יסכימו איתך גם חז"ל וגם קאנט.
נ.ס.: סיפור קטן להדגים לך איך מובלים ומטיילים הסיפורים בעולם. אני נמצאת בקבוצת דיון עם הסופרת והמסאית יעל מדיני. יום אחד היא מטלפנת אליי ומספרת לי שאיש ישיש פנה אליה וסיפר על משורר יהודי בריטי שנהרג ב-1916 בקרבות השוחות של מלחמת העולם הראשונה בהיותו בן 26, והוא כתב שיר שיש בו מוטיב של חיוך של עכברוש, והוא שואל האם השיר השפיע עליי. למשורר קראו איזק רוזנברג. שתינו לא הכרנו את המשורר, בוודאי לא את השיר. ביליתי שבת שלמה בחיפוש באינטרנט, שהרי רוזנברגים יש בלי סוף, ובסוף, לאחר יגיעה גדולה מצאתי את איזק רוזנברג, את דיוקנו ואת השיר המדובר. בשיר מסופר על הבוקר העולה על המתים בתוך השוחות, ועכברוש מגיח כשעל פניו חיוך, כי הוא הולך לנעוץ את שיניו בחייל גרמני, ואחר כך בחייל בריטי, והוא מאושר לנוכח הסעודה המפוארת המחכה לו. כך נוצר חיבור ביני ובין משורר יהודי שמת בשוחות, ואשר כתב טרם מותו שיר מקברי, ואשר לא הייתי יודעת עליו לולא אותו ישיש שטלפן לחברתי. שתי היצירות שלי ושלו מדברות על אירוניה נוכח המוות ועל בוקר חדש שחייב להגיע לעולם הזקוק לתיקון דחוף.
נאוה סמל

*
אהוד היקר, ב-26.2.2002 ביקרה נאוה סמל בביתי שברמת השרון, ואני ראיינתי אותה עבור "מקור ראשון" (דיוקן, 19.7.2002, עמ' 29-28); שם השם של הראיון היה "העולם זקוק לתיקון דחוף". אחר כך הראיון שובץ בספרי "שיחות עם סופרים" (קווים 2007, עמ' 199-187) בשם "הכתיבה רוצה אחרת".
כואב הלב על האישה נערה המיוחדת הזאת שהלכה לעולמה בטרם עת.
שלך,
משה גרנות