* באיחור של שבעים שנה – הכרזה של נשיא ארה"ב על הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אם אכן תהיה, הינה צעד היסטורי שיחזק באופן משמעותי את מדינת ישראל ואת מעמדה. הכרזה כזו תהיה צעד בלתי הפיך.
לכאורה, זה הרי מובן מאליו שארה"ב תכיר בריבונותה ובבירתה של ידידתה הקרובה ביותר, אך עובדה היא שהצעד הזה נעשה באיחור של שבעים שנה.
טראמפ ראוי לשבח על כך שלא נכנע לאיומי הערבים. כעת נותר רק לקוות שאכן, זו תהיה ההצהרה.

* השיבר – קיומה של השגרירות הישראלית ברבת עמון, היא ליבת הסכם השלום בין ישראל לירדן. כאשר שגרירות ישראל בירדן סגורה, ושגרירת ישראל בירדן ועובדי השגרירות אינם נמצאים ביעדם, זו הפרה בוטה של הסכם השלום.
הסכם השלום עם ישראל קריטי לירדן, כיוון שישראל משקה את ירדן הצמאה במי הכינרת, הודות להסכם המים הנדיב מאוד מאוד, שהוא חלק מהסכם השלום. ישראל מחויבת להסכם הזה, בדיוק כפי שירדן מחויבת לשגרירות ישראל ברבת עמון. ישראל מכבדת את מחויבותה להסכם. ירדן – לא.
מן הראוי שראש הממשלה יצביע על השיבר ויודיע לירדנים: תתנו – תקבלו. לא תתנו – לא תקבלו.

* כבר אין בו צורך – כתוצאה מהלחץ הציבורי, הודיע ראש הממשלה שהוא מבקש להחריג את עצמו מ"חוק ההמלצות". כיוון שכל החוק לא נועד אלא למענו, כעת כבר באמת אין בו צורך, ויש לזרוק אותו למקום הראוי לו - פח האשפה של ההיסטוריה.
כל הרעיונות של החלת החוק בעוד 3 חודשים וכד', הם רעיונות הזויים. האם נכון לשבש חקירות בעוד שלושה חודשים, או שלוש שנים, או שלושים שנה? אין מקום לחוק הזה. נקודה.

* אין מקום לחוקים מושחתים – ח"כ אמסלם מסרב לרדת מהעץ ומתעקש להעלות בשבוע הבא את "חוק ההמלצות" באופן שלא יחול על החקירות הקיימות.
יש לקוות שלא יעשה כן, ואם כן – יש לסכל את החוק הרע הזה.
נכון, חשוב היה בראש ובראשונה לסכל את הניסיון הנואל, שהוא המטרה של החוק ושל הבהילות בהעברתו – לחוקק חוק פרסונלי לשיבוש חקירת ראש הממשלה. נכון, חשוב היה למנוע את השערורייה, שבשעה שראש הממשלה נמצא בחקירות, הכנסת תחוקק חוק שתקשה על חקירתו. נכון, אם כבר מתקבל חוק כזה, בראש ובראשונה צריך היה לדאוג שהוא לא יחול באופן רטרואקטיבי, כפי שהציע מלכתחילה בני בגין (ולכן החשוד נתניהו החליף אותו בחשוד דוד ביטן בוועדת הפנים), ולו למען הנראות הציבורית ואמון הציבור במערכת הפוליטית.
אבל בראיה לטווח רחוק, עיקר נזקו של החוק, הוא עצם פגיעתו בחקירות שחיתות שלטונית (החוק, אגב, בניגוד לספינים שמתרוצצים בעניינו, עוסק אך ורק בשחיתות שלטונית, כלומר הוא לא עוסק באלפי נחקרים מן השורה, אלא רק בחקירות עם פרקליט מלווה, כלומר חקירות של פוליטיקאים בכירים), גם בעתיד. כלומר, גם אם יהיו חשדות חדשים נגד נתניהו אחרי תחולת החוק, או נגד בכירים אחרים, או בכנסות ובממשלות הבאות – יש לסייע לחוקרים להגיע לחקר האמת, ולא להציב בפניהם מכשולים. אין מקום לחוקים להגנת השחיתות.

* הציב את הגבול – בשבוע שעבר ביקרתי בחריפות את כחלון ואת "כולנו", וקבעתי שהם מעלו באמון הבוחר (לפחות באמון הבוחר אורי הייטנר שנתן להם את קולו) בכך שתמכו בקריאה ראשונה ב"חוק ההמלצות".
ייתכן שמצפונו של כחלון העיק עליו, אולי היה זה חישוב אלקטורלי, אבל מי שסיכל את פיגוע ההמלצות, הוא לא אחר מאשר כחלון. ברגע שנאמר שיהיה חופש הצבעה ב"כולנו" ורבים מהח"כים של "כולנו" הבהירו שיתנגדו, הקיץ הקץ על החוק.
כחלון יכול לזקוף לזכותו הישג נוסף, אחרי סיכול הפיגוע הצרפתי.
אני מעריך שהסכנה חלפה ושני החוקים הללו יימוגו. סביר להניח שגם "חוק ההקלטות" כבר לא יעלה.
אני בטוח שהרוב הגדול בקרב השרים והח"כים של הליכוד נשמו לרווחה.
היה זה שיעור חשוב לנתניהו. לא לעולם חוסן. יש גבולות לכוח ולכוחנות. אני גאה בכחלון שהציב את הגבול (גם אם לא בדרך הישירה והגלויה, כפי שראוי היה).

* לא פרסונלי – עכשיו אני מתחיל להאמין לדוד ביטן, שהאובססיה שלו להעביר את החוק לשיבוש חקירות, אינה רק למען נתניהו.

* תאוריית הקונספירציה של דוד ביטן – דוד ביטן: "אני רק יכול לומר שהעיתוי של כל הסיפור הזה לא מקרי. יחד עם זאת, אף אחד לא ירפה את ידיי ואמשיך לייצג את בוחרי נאמנה."
במילים אחרות, ביטן טוען שהחקירה נועדה לרפות את ידיו, ולגרום לו שלא לייצג את בוחריו נאמנה.
מדובר בחקירה מסועפת על התנהלות מושחתת של עיריית ראשל"צ, כולל קשרים מפוקפקים עם ראשי משפחת פשע. בחקירה יש חשודים רבים – ראש העיר, בכירים בעירייה, קבלנים, אנשי עסקים ובכירים בעולם הפשע. ביטן הוא אחד החשודים, ולא בטוח שהוא המרכזי שבהם. כל החקירה הזאת נועדה רק כדי לפגוע בפעילותו הפרלמנטרית של ביטן? לכל החשודים הרבים הללו המשטרה תופרת תיקים, רק כדי לבלום את החקיקה של ביטן נגד המשטרה? עצוב, אך לא מעטים מאמינים לסיפור הזה, או לפחות מזייפים אמונה בסיפור הזה.
ביטן מצר על עיתוי החקירה, בדיוק סמוך לדיון על "חוק ההמלצות". וכי מה הוא מציע? שהמשטרה תדחה את החקירה עד שהוא ישלים את מסע החקיקה שלו נגד שלטון החוק ולעידוד השחיתות השלטונית?

* למי עוד תפרו תיק? - ראש העיר ראשל"צ דב צור, שנעצר בחשד לנטילת שוחד, מרמה והפרת אמונים, הוא איש מפלגת העבודה. הוא נעצר כחלק מהפרשה שבה נחקר גם דוד ביטן. האם גם לצור המשטרה תופרת תיק כחלק ממלחמתה בימין? או שהוא פשוט מוקרב למען המטרה המרכזית – תפירת תיק לדוד ביטן?
אגב, יש כאלה שבאמת מאמינים לתאוריות ההזויות הללו.

* אזור הדמדומים – גדעון לוי ביום בהיר במיוחד, לא מצליח לתאר את ישראל כדיקטטורה פשיסטית מפלצתית כמו ממציאי ומפיצי תאוריות הקונספירציה המטורללות על התיק שהמשטרה תופרת לביטן הקדוש. כבר קראתי שיש לשב"כ (שגם הוא הרי חלק מהקונספירציה – למשל, הוא משתיל בבית ראש הממשלה עובדים שיתבעו את שרה. בחיי, קראתי גם את זה) תיק על מפכ"ל המשטרה, ובאמצעות סחיטה הם גורמים לו להתיישר עם המשטרה המאפיוזית. וכו' וכו'. לא להאמין.

* מותר גם לפרגן – למה אף אחד אינו מפרגן לדוד ביטן על תרומתו לדו-קיום בין יהודים וערבים?

* המדרון החלקלק של האלימות – מי שהצדיק את האלימות של הארגונים המיליטנטיים מקרב ארגוני הנכים, שהמשיכו במאבק אחרי שנחתם הסכם, חסמו לאורך שעות כבישים מרכזיים ואיימו באלימות של ממש, כיוון שהם חלשים / אנדרדוג / צודקים וכו', אל יתפלא שזה הגיע לתקיפה אלימה של ממש בכנסת.
אין מאבק שאינו צודק. כלומר, כל מאבק צודק לפחות בעיני הנאבקים. אבל בדמוקרטיה, כל מאבק חייב להיעשות במסגרת החוק וכללי המשחק הדמוקרטי. על כך אסור להתפשר.

* פיצוצים של שלום – קולות נפץ הם לרוב קולות מלחמה או קולות אימונים למלחמה. אולם בגולן נשמעים לאחרונה קולות נפץ, שהם דווקא פיצוצים של שלום. הכוונה היא למבצע הגדול של פינוי שדות המוקשים בגולן. השבוע נעשה מבצע גדול של פינוי שדות מוקדשים סביב היישוב קלע אלון.
השטחים שמפונים ממוקשים, עוברים לפעילות של שלום – התיישבות; שטחים להרחבת יישובים או להגדלת נחלות החקלאות של היישובים.
וכיתתו שדות מוקשיהם לשכונות ולשדות.

* סולחים לחברנו הטוב – השבוע מלאו שנתיים לפטירתו של יוסי שריד. לפני 21 שנה כתב שריד מאמר במוסף "הארץ", תחת הכותרת: "חברינו הטובים, לא נסלח לכם."
"חברינו הטובים," הכוונה אלינו, תושבי הגולן. וכך כתב לנו חברנו הטוב: "אתם מביאים עלינו מלחמה, והמלחמה הנוראה הזאת היא על ראשכם ולא תיסלח לכם... כמה מחברינו הטובים הם ממתנחלי-מתיישבי רמת הגולן, וגם כמה מחברי-חברינו הטובים – יהודה וולמן, יהודה הראל, מי לא יחבבם ומי לא יתרועע איתם... הרעה באמת תיפתח מצפון, מרמת הגולן. אנשי רמת הגולן, בדרכם המיושבת כביכול, פועלים כל הזמן ובלי הרף להוסיף יישובים-התנחלויות חדשים/ות על אלה הקיימים/ות – להוסיף, להרחיב, לעבות. הם לוחצים והממשלה נענית. ... בוולמן ובהראל ובחבריהם אין מידה כלשהי של אחריות. כאשר מוכרחים לעשות כל מאמץ כדי לחדש את המשא ומתן עם סוריה, הם שופכים שמן על המדורה שתשרוף כל סיכוי להידברות. עוד לפני שיעמידו את שולחן הדיונים – הוא יישרף כליל... לא נסלח לכם, ידידנו ברמת הגולן. האחריות לאסון עליכם. אתם תהיו אשמים."
היום הכול מבינים (מלבד קומץ סרבני התפכחות, וכאלה שהלקסיקון שלהם חסר את המילה "טעיתי") שמאבקנו על הגולן מנע אסון לאומי מחריד. שאילו מדינת ישראל פעלה על פי עצת חברנו הטוב שריד, היום איראן, חיזבאללה או דאעש היו יושבים על הכינרת. היום ברור שאלמלא מפעל ההתיישבות-התנחלות שלנו וריבונות ישראל שהוחלה על הגולן כתוצאה ממאבקנו, מצבה של מדינת ישראל היה בכי רע.
אנחנו סולחים לחברנו הטוב יוסי שריד על טעותו התהומית, הרת האסון. אחרי שמנענו את האסון הלאומי, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לסלוח.

* הערבים נוהרים – ב-1968 נערך דיון בלשכת מפלגת העבודה על הקמת המערך עם מפ"ם. אחת מאבני הנגף העיקריות, אולי העיקרית, בדרך לאישור המערך, הייתה התעקשותה של מפ"ם להכליל בסיעתה ח"כ ערבי, כפי שעשתה בהיותה מפלגה עצמאית. מפלגת העבודה, בניגוד לכך, לא קיבלה ערבים לשורותיה (לא רק כנציגים לכנסת, אלא גם כחברים), אלא הקימה מפלגות ערביות תחת חסותה.
בדיון אמר שמעון פרס: "מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית יהודית עולמית ולא מפלגה דו-לאומית מעורבת ישראלית-ערבית. מפ"ם שגתה בכך שהפכה להיות מפלגה מעורבת יהודית-ערבית... אם המערך מוביל לאיחוד... איך נדון בענייני ביטחון? עוד תהיה בעתיד נהירה המונית של ערבים למפלגת השלטון!"
הערבים נוהרים, גרסת שמעון פרס. הוא לא היה הקיצוני ביותר. בסופו של דבר סוכם על הקמת המערך, בטענה שהתועלת בליכוד תנועת הפועלים גדולה מהחיסרון של ערבי אחד ברשימה המאוחדת.
אגב, מי היתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שורותיה לערביי ישראל, ללא כל מגבלה? תנועת החירות בראשות מנחם בגין, ביום הקמתה, במאי 1948.
אגב, למה אז לא קיבלו ערבים והיום כן? כי אקיבוש משכיט.

* אני מסכים עם רוגל אלפר – קרה אתמול משהו, שההסתברות שהוא יקרה נמוכה יותר מסופת שלג באילת באוגוסט, מזכייה באותו יום הן בפרס הגדול בלוטו והן בטוטו ואפילו מזכיית ישראל בגביע העולם בכדורגל. הסכמתי ללא סייג עם משפט במאמר של רוגל אלפר. כן, זה קרה.
וזה אירוע ראוי לציון ולציטוט: "מרב מיכאלי מטרחנת לגמרי בשימוש הדווקאי והפדגוגי שלה בלשון נקבה. זה צורם וילדותי, מעין אצבע מתמשכת בעין של הצופה או המאזין. זה סתם מוזר. וזה לא תורם במאום לקידום סדר יום של שוויון לנשים." קורה.

* ביד הלשון: וּבָאֵין דָּד – לעתים אני תמה, מה היה קורה אילו השפה העברית אימצה את הגחמה הלשונית הטרחנית של מרב מיכאלי. איך, למשל, הייתה נשמעת השירה העברית. כך או ככה היה או היתה נשמע ונשמעת שיר ושירה של ביאליק:

רְאִיתִיכֶם וּרְאִיתִיכֶן שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וְיֶדְכֶן וּלְבָבִי וּלְבָבָתִי סַף דִּמְעָה.
אֵיך וְאֵיכָה דַלֹּתֶם וְדַלֹּתֶן פִּתְאֹם, אֵיך וְאֵיכָה חֲדַלְתֶּם וְחֲדַלְתֶּן יֶשַׁע!
אֵיך וְאֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם וְנֶעֱזַבְתֶּן בָּדָד וּבָאֵין דָּד, אֹבְדֵי וְאֹבְדוֹת עֵץ, עֵצָה, נָתִיב וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמְחוֹנֵנֶת וּמֵשִׁיב וּמֵשִׁיבַת נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן וּמְכוֹנֵנֶת צָעַד וּצְעַדָה.
אורי הייטנר