לרגל המופע הספרותי-מוסיקלי שהמוסיקאי צבי שקולניק ואני נגיש ביום שני הקרוב, כ"ג בכסלו תשע"ח, 11.12.17, בשעה 21:00 במועדון "סינקופה" בעיר התחתית של חיפה (בפינת רח' כיאט ורח' נתנזון) – אני מבקש לספר לקוראי "חדשות בן עזר" על הפגישה המכוננת ביותר שאירעה לי עם המשורר הדגול נתן אלתרמן.
היות שהיו לי מפגשים שונים גם עם משוררים דגולים אחרים, אזכיר את הקשר שהיה לי עם אברהם שלונסקי (שעד היום אני שומר בחיבה רבה מכתב אישי שקיבלתי ממנו) והיו לי קשרים גם עם משוררים חשובים נוספים, שהיו ידידי אבי. עם אורי צבי גרינברג הייתי מטייל, כחייל צעיר, בהיותי כתב צבאי בעיתון "במחנה גדנ"ע", על גדות הירקון, סמוך מאוד לביתו ולבית אבי בשיכון ותיקי רמת-גן. היה לי גם הכבוד להיבחר ע"י אלכסנדר פן לעורך ומביא לבית-הדפוס של ספרו "היה או לא היה", למרות שלא הייתי איש מק"י, מפלגתו, אלא, רחמנא לצלן, ציוני. כאשר הותקף המשורר החשוב יונתן רטוש ע"י מבקר ידוע ברישעות ובגסות יוצאות מן הכלל, כתבתי שיר אקטואלי כנגד אותה "ביקורת" ורטוש שלח לי מפית מבית-הקפה "כסית" בה כתב "כל הכבוד!" אף שהוא ידע היטב כי אינני מזדהה עם השקפת-עולמו ה"כנענית". משורר מקורי כאמיר גלבוע היה עורכי הראשון וממנו למדתי רבות. לאה גולדברג הואילה להזמין אותי בהיותי חייל סדיר בצה"ל לפגישה אישית עימה בביתה ברחוב אלקלעי בירושלים.
אך אין ספק שהפגישה הגורלית ביותר בחיי הספרותיים היתה זו שאירעה ביום קיץ תל-אביבי עם אלתרמן. כמעט כל צעיר בגיל ההתבגרות והִתנחשלוּת ההורמונים כותב שירים, אם בגלוי ואם בסתר. אך כפי שכתב כבר ת. ס. אליוט במסתו המפורסמת "מסורת והכּישרון האינדיווידואלי" (1915), רק מעטים מצליחים להיות משוררים גם מעֵבֶר לגיל עשׂרים. כשהשתחררתי מצה"ל היה לי כתב-יד חבוי של סאטירות (שלימים ראו אור בספרי הראשון "אתם נוער, אתם?!"). כתב-יד זה, אף שלא היה שירה לירית אלא אקטואלית-חברתית עורר בי אימה נוראה שמא אני רק רוצה לכתוב אך אינני מוּכשר לכך (כאותו ישראלי שטייל עם חברו בשַאנְז אֶליזֶה בפאריס, עיר הוּלדתי, ראה את בּריז'יט בּארדוֹ עוברת ממול, נאנח עמוקות ואמר: "אוֹח, יא סַאחבִּי, הייתי רוצה עוד פעם לבלות איתה לילה." נדהם ונרעש, שאל אותו חברו: "בִּחְיַאת אַלְלַהּ, מוישה, כבר בילית איתה לילה?" – "לא," התוודה הבִּזְיוֹנֶר-פַנְטַזְיוֹנֶר, "כבר רציתי לעשֹות את זה פעם וכעת אני עוד פעם רוצה...")
המוּזָה, כידוע, מתמסרת בהרבה פחות קלוּת ממה שעשׂתה בּריז'יט בּארדו בעלומיה. ודווקא משום כך נזקקתי נואשות באותה עת לאיזה אינקוויזיטור מחמיר, אפילו יותר מאבי, הגומז הנוראי ד"ר גמזו, שיחרוץ את דיני באופן הכי אכזרי ומקצועי: כן או לא, גראף-אמן או גראפומאן?
ואז, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, ביקשתי מאבי שיבקש משותפו לדירה בימיו הסטודנטיאליים בפאריס, תלמיד האגרונומיה מנאנסי, נתן אלתרמן, שיקדיש לי חמש דקות מזמנו היקר, ויאמר לי לאחר קריאת כמה דפים שלי, אם להקדיש את חיי לכתיבה או לרדת מן העץ התלול הזה, כי בעיניי – עד היום – החיים יקרים הרבה יותר מכל הישג אמנותי שהוא.
לעולם לא אשכח איזה פחד-מוות חשתי באותו יום קיץ תל-אביבי, כשעליתי במדרגות ביתו של אלתרמן בשדרות נורדאו 30, כאילו אני עולה לגרדום. נשבעתי לעצמי כי אם המשורר הנערץ לא ייהנה מכתב-היד האומלל שלי, לא אבזבז את חיי בחיזוּרים נואשים של אהבה נכזבת אחרי המוּזה ואחפּשׂ לי תחום אחר.
אלתרמן קיבל אותי בגופייה ובמכנסי חאקי קצרים, שכל מיכנס שבּהם היה בגודל של אוהל-סיירים. בפיו היתה נעוצה מיקטרת והוא ביקש שאקריא לו שיר סאטירי אחד בלבד.
בקול חנוק ובצמרמורת נוראה דיקלמתי לו את מבוקשו והוא פּימפּם במיקטרתו וצחק בקול. לא הייתי בטוח אם הוא צוחק מן ההומור הנערי שלי (למרות שהוא צחק בדיוק בַּ"מקומות הנכונים" בהם התכוונתי לעורר את צחוקם של הקוראים) או שמא הוא צוחק לי צחוק לגלגני על חוסר-הכישרון הנלעג שלי.
"תקרא לי עוד אחד," הוא סינן בין שפתיו ופוּמית-מיקטרתו, וכשסיימתי, כולי זיעה קרה (למרות החמסין) ביקש שאשאיר לו את כל כתב-היד.
יצאתי מביתו מבולבל כמו ביצה מקושקשת, אך לא עברו ימים רבים והוא טילפּן אליי ואמר בקולו המגוּמגם, שהעביר בי עוד פעם צמרמורת, שאני מתבקש לגשת להוצאת "מסדה" לחתום על חוזה להוצאת הספר.
אף פעם לא הייתי המוּם משִׂמחה כמו ברגע ההוא. התהלכתי ברחובות תל-אביב כמו גימנזיסט מאוהב שפעם ראשונה נשקה לו נערה על פיו.
אך בכך, כמובן, לא תמה האַלְתֵּרְמָנוּפקטורה הריגוּשית הזאת שהוסיפה לייצר עבורי מבוּכוֹת חדשות לַבּּקרים. כשיצא הספר לאור ובאתי אל אלתרמן להגיש לו עותק עם הקדשה מחורזת נרגשת, הוא הזעיק מן המיטבח את רעייתו, השחקנית המצויינת רחל מרקוס (היא ורחל לוּפטגלַס-פֶּן, אשתו של אלכסנדר פּן, הן שתי הנשים היחידות שהיכרתי בימי חיי, שהיו קרוּצוֹת מחומר של קדושים ומלאכים) וציווה עליה להביא בקבוק קוניאק כדי ש"שלושתנו נרים כוס לכבוד ספרו הראשון של יוסי."
מי שהכיר את אלתרמן מימי קפה "כּסית" העליזים, יודע כי כאשר היו שואלים מלצרי המקום, מרסל או גרשון, את אלתרמן מה למזוג לו: וֶרמוּט, ויסקי, קוניאק, ווֹדקה, בּרֶנדי, הוֹק, שֶרִי, סליבּוביץ' או וישניאק – היה המשורר הדגול אומר: "הסֵּדֶר לא מְשַנֶּה לי..." אך ברגע שהוא הציע לי, במרפסת הקטנה של מיטבחו, ללגום עמו קוניאק – ירד לִבִּי, כפי שאומרים, מִצְרַיְמָה (כלומר: מִכְנָסַיְמָה...) וכל זה למה? כי, בעוונותיי הרבים, אינני אוהב אלכּוהול ומבחינת שתיינים כאלתרמן או פֶּן אני ממש עוֹיְבֵר-bottle גמוּר. ואם אין די בכך כדי להוציא ממני כל סיכוי להימנות על הבוהמה שלנו, מעולם גם לא עישנתי ולוא גם סיגריה אחת.
התחלתי אפוא למלמל לאלתרמן, במבוכה גדֵלה והולכת. שאינני שותה מן הטיפה המרה ומארחי נתמלא כנגדי בחמת-רצח.
"ואתה רוצה להיות משורר, צוּצִיק?" שאג עלי ועיניו יורקות אש. "תכניס לך לראש שלכתוב שירים יכול כל פִּישֶר, אבל לשתות צריך לדעת!!!" (למען האמת, מי שידע לשתות ומעולם לא הִתבּזה בפומבי בּשיכרוּתוֹ היה אלכסנדר פֶּן, בעוד שאלתרמן, אחרי שהריק כוסית או שתיים במאמציו לזכות במחמאות של "כל הכָּבוֹדְקָה" ולנצל כל קוניַאקטוּרה אפשרית של סוּטוּל – היה מחליק מיד מִתחת לַשולחן).
"יוּנגֶרמָאן." (על משקל "אלתרמן"), הוא ליגלג עליי, "בשביל לכתוב שירה בעולם פרוזאי כמו שלנו, אתה מוכרח להיות שיכור מִמשהו. אז מִמָּה אדוני האנטי-אלכוהולי שיכור אם מותר לי לשאול?"
רועד מאי-נוחוּת, כמו רגל קרוּשה במִסעדה אשכּנזית, מילמלתי לו: "אני, במחילה, שיכור אם אני רואה שקיעה יפה בטיילת הרבּרט סמוּאל, פרח יפה בגן-מאיר, בחורה יפה בכיכר דיזנגוף. זאת, אם תסלח לי, השיכרוּת שלי..."
"בגילך זה לא קוּנץ גדול," נהם אלתרמן בלעג, "אבל אַ-נוּ נִראֶה אותך שיכור מן הדברים האלה בגילי..." ואז, בבעתה ממש, גיליתי שהרומנטיקן המופלא הזה של "כוכבים בחוץ" (שיצא לאור בהיותו בן 28 בלבד) יכול להיות בבגרותו הציניקן הכי מריר – והתחלחלתי.
כיום, אני הקטן מבוגר בכמה שנים טובות מִמה שהיה הגאון הזה אז, אך עם כל הכבוד, התודה והאהבה שאני חב לו, אני חייב להתוודות שלא השתכנעתי ממנו. עד היום, למזלי, אני רומאנטי עד העצם, עד היום לא יכלו לי לא האֶרוֹזיה של הניהיליזם ולא הקוֹרוֹזיה של הציניזם וכאשר בתוך כל השחיתות, הבִּיצה הפוליטית (והספרותית, המסואבת לא פחות) אני נתקל בגילוי פתאומי של יושר, טוהר-מידות, אהבה כּנה וידידוּת-אמת – אני מתרגש בדיוק כאותו ילד בן תשע וחצי שכתב בלשון עילגת אך בכאב אין קץ על מות אימא שלו.