דיסטופיה משעשעת
משה גרנות: "האי", מעין הוצאה לאור, ישראל 2016, 128 עמ'.
ספרו האחרון של משה גרנות (שהתפרסם בשעתו בהמשכים במכתב העיתי) פותח במוטו של אחת מגדולות הספרות העברית שבכל הדורות:
"בכלל הכי טוב שהעולם יהיה רק של נשים, והגברים יוחזקו באיים בודדים לאספקת זרע."
[יהודית קציר, "הנה אני מתחילה", עמ' 171].
אותה רוח משועשעת של הקנטת נשים, בייחוד אם הן מגדולות הספרות העברית וכותבות שטויות על גברים – נושבת מדפי "האי", אשר ככתוב על עטיפתו האחורית – מתאר כיצד מתגשמים חלומותיהן של פמיניסטיות רדיקליות, כשהגברים מנודים מרפובליקת הנשים, ומגורשים לאי, בו הם אמורים להתחנך מחדש, להסיר מעליהם את התכונות הגבריות השליליות, ולאמץ תחתיהן תכונות נשיות חיוביות. מהפכת הפמיניסטיות החלה כתנועת שחרור, אך כמו כל מהפכה, צועדת קוממות לקראת שלטון של עריצות.
בסגנון כמו-ריאליסטי אבל מופרך לחלוטין, מתאר גרנות את האי היווני שבו שולטות נשים השייכות לשלטון הנשים החדש בישראל, כשהן נעזרות בזקיפים יווניים המזכירים יותר סריסים תורכיים מאשר גברים אמיתיים.
הכלואים הגברים באי, המתואר כמין מחנה ריכוז שנהגה במוחותיהן של הנשים שהצליחו לכבוש את השלטון בישראל – מאבדים את גבריותם ואולי גם את שפיותם מהיותם נתונים למישטר של שטיפת מוח פמיניסטית טוטאלית. לכלואים באי אין תקווה. הם מנותקים מן המציאות החיצונית בישראל ובעולם, זוכים לעיתים, ברשות, לזיין בובות כדי להתפרק, אך במקביל גם נאלצים לדמות הנקה של תינוקות מלאכותיים שנצמדים אליהם ולסבול גם כאבי הנקה.
אך לפחות לגיבור הסיפור, מנחם-מני ברק, עיתונאי-שדרן לשעבר, בטרם נשלח לאי לתיקון מידותיו – מצפה הפי אנד. אחת הסוהרות הקשוחות נוטה לו משום-מה חסד, או אולי יצריה הטבעיים גוברים עליה. בסתר היא שוכבת איתו. מודחת מן האי בגלל התנהגותה, אבל מצליחה, באמצעות אחד הניצולים מן האי, לחזור אליו בספינה ולחלץ את מני אהוב-גופה מן האי המקולל.
הסיפור של "האי" מומלץ לקריאה בתור בידור מהסוג של הומור שחור, וראוי אולי בייחוד לשעות של טיסה ממושכת. קוראים אותו בחצי-רצינות, כאילו לראות עד היכן אפשר למתוח את המתיחה, ומשועשעים מהמצאותיו של מחברו. הספר ספוג מידה מיזאנטרופית גדושה של תיעוב כלפי נשים דעתניות וטיפשות שכובשות את התרבות, אבל מה שמנחם את הקורא הוא שבחשבון הסופי הגברים הרבה יותר גרועים מהן. וכמו שכותב המחבר בחלק השני למוטו של ספרו:
"דיסטופיות אינן מתיימרות לנבא את העתיד, הן רק מזהירות מפני מעקשיו האפשריים."
אהוד בן עזר
פורסם לראשונה בגיליון 1104 מיום 17.12.15.