29.1.05. מוצאי שבת. בתשע בערב מתקיימת הצגת "קח אותי מוריס" באולם דוהל שבשכונת התקווה. הגברת עדיין חולה ואינה יכולה, וגם מלכתחילה לא היתה נלהבת לבוא להצגה שלא ידעתי לומר לה מהי. לבסוף נ. מ. חברנו, ששמע מאיתנו בטלפון על הכרטיס הפנוי, התנדב לבוא, וגם לקח והחזיר אותי במכוניתו, אחרת הייתי צריך להיסחב במוניות.

באחד האשנבים, שבו היה תור למנויים – ניקבו עם קבלת הכרטיס חור בכרטיסייה של כל צופה, ורובם ניראו תושבי האזור, קהל עממי. האולם היה מלא מפה-לפה בקהל צעיר ומבוגר יותר שרובו עממי. קיבלנו מקומות בשורה 17, אחרונה לפני הסוף, אבל מאחר שהשחקנים דיברו למיקרופונים צמודים, הפעם לא היתה בעייה של שמיעת הטקסט. חבל רק שלא יכולנו לראות מקרוב יותר את השחקניות, שאחת מהן, בתפקיד רותי, דומני ששמה מיכל סלע, היתה יפה מאוד ונחרתה בזיכרוני, ובייחוד בבגד-ים שחור שני חלקים, ואני מצטער שלא יצא לי לראותה מקרוב.

להצגה לא נלוותה תוכנייה, כך שאינני יודע את שמות השחקנים, הבמאי והמחברים. ואולם, כאשר קראתי את המודעה של ההצגה ביציאה מהאולם, ראיתי כי צביקה שוורצברג, אחד משלושה המפיקים, הוא גם שותף לכתיבת המחזה יחד עם גברת אחת שאת שמה שכחתי.

לאחר יומיים קיבלתי את הכמו-תוכנייה בת עמוד אחד של ההצגה, ושם כתוב שהמחזה הוא מאת אורלי ישועה וצביקה שוורצברג, בימוי: דדי ברון. תפאורה ותלבושות: רקפת לוי. מוסיקה: אפי שושני. תאורה: רוני לביא. כוריאוגרפיה: מרינה בלטוב, והמשתתפים, ללא פירוט שמותיהם מול תפקידיהם בהצגה, אלא כנראה רק לפי סדר הופעתם: גיל וסרמן / ורדי מוסקוביץ, מיכל סלע (היפה), דוד שאדי (החתיך, רקדן וזמר), נגה רוט גור (אשתו הנבגדת), יהב גל  (הבלש השלומיאל), פזית ירון מינקובסקי / שרון מלכי (המאהבת של הבעל החתיך).

ההצגה עצמה מעוררת תחילה חשד לתת-רמה ואולם אני מוכרח לומר שידידי נ. ואני נהנינו לבסוף מההצגה משום שלקחנו אותה בסוגה, קומדיה של מצבים שמשתמשת נכון בקלישאות של הפתעה והצחקה, טקסט מובן, שנון לעיתים, אם כי כל הזמן ברמה עממית פופולארית, פוזל לקהל "פשוט" וחסר-השכלה ובייחוד כשהוא מלגלג על המשכילים ושפתם הגבוהה.

העלילה מופרכת-למדי אבל שלימה בתוך עצמה. לחייו המשעממים של זוג "צפוני" ברמת-אביב גימ"ל פולש בעל מזרחי, עם המאהבת שלו, גם היא מזרחית, בתור זוג שהוזמן לבילוי של החלפת בני-זוג. נוסיף לכך את האישה המרומה של הבעל, ואת המחזר-הבלש של המאהבת, ונמצא שלושה זוגות בהרכבים משתנים, כאשר בולטים הם הבעל המזרחי (כנראה דוד שאדי) והאישה מרמת-אביב גימ"ל, רותי (מיכל סלע), יפהפייה שחורת-שיער מדהימה בעלת גוף צעיר ומשגע. במשך שעתיים, כולל הפסקה, הם מצליחים להחזיק את הקהל, להצחיק אותו שוב ושוב בקצב המטורף שלהם, בהגזמות, במשחק נוסח שייקה לוי של הבעל המזרחי, שהוא גם רקדן מצויין – ובכלל ההומור בהצגה הוא מאוד "גששי", כולל לעיתים שימוש בעברית גבוהה, ויש גם השפעה של הטלנובלות הדרום-אמריקאיות, והמעניין הוא שהקהל אינו משתעמם אלא להיפך, מגיב בקול לטקסט, מוחא כפיים באמצע, ומרגיש בהצגה כמו בבית במובן העממי והחיובי ביותר.

אילו היינו רואים הצגה כזו בעיירה איטלקית, היינו מתמלאים קינאה לנוכח מסורת התיאטרון העממית של הקומדיה דל-ארטה. אז הנה יש לנו את זה כאן. קומדיה עממית טובה בסוגה ומשוחקת היטב שיכולה לשעשע אנשים בכל קצות הארץ תוך מינימום שימוש בתפאורה ובאפקטים מיוחדים. בסלון המודרני-הצחיח גם אין ספרים (בכל שאר המחזות המקוריים שראיתי לאחרונה היו ספרים בסלון), ולמרות שהשוני העדתי-התרבותי הוא אחד מיסודות העלילה וההומור בהצגה, הוא מצליח להישאר הומור חביב, עשוי היטב, לא נושך ולא מעליב, הומור לכל המשפחה ולכל העדות, כמו "הגששים".

אני הייתי נותן להצגה את הציון הגבוה ביותר מבין הצגות הבידור שראיתי, 8, אבל אני חושש שהאחרים בחבר השופטים לא יזכו אותה בתואר הצגת הבידור של השנה. עד היום אני אסיר תודה לד"ר פפיטה האזרחי, מורתי לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים לפני כמעט יובל שנים – שאת תורת האסתטיקה שלה אימצתי לעצמי מאז. באמנות לא הנושא קובע, אלא הביצוע. מחזותיו של אלוני שבוצעו השנה ב"הבימה" היו הצגות גרועות, ואילו "אבודים ביונקרס" של ניל סיימון, ולהבדיל, "קח אותי מוריס" הערב, הן הצגת טובות בסוגן כי הן משוחקות היטב ואינן משעממות לרגע את הקהל. את תלמידי התיכון שהתפרעו בהצגה המשעממת והיומרנית "הצמה של אבא" – היה צריך לקחת ל"קח אותי מוריס" ואז היו יושבים, אמנם לא שקטים, אלא צוחקים ולוקחים חלק פעיל ובתגובות נכונות למראה הצגה, ויוצאים בהרגשה שתיאטרון הוא משהו מלא שמחה והנאה ולא שיעור חובה משעמם.

במשך קדנציה של שלוש שנים, שנסתיימה בשנת 2004, שימש מר בן עזר בתור "שופט" ב"אקדמיה לתיאטרון". סופר נידח הצליח לחדור לכונן הקשיח של השופט ולהוציא משם ביקורות, שאחדות מהן נחשפו ותיחשפנה לתועלת קוראי המכתב העיתי.

ההצגה כמובן לא זכתה בפרס התיאטרון.