על הרומן של נאוה סמל "פאני וגבריאל"

כנרת, זמורה-ביתן 2017, 460 עמ'

בכתיבה הריאליסטית נהוג להשרות על הקורא את התחושה כאילו הדברים נכתבים מעצמם, כאילו אין יד יוצר מעורבת ביצירה, והנה, נאוה סמל מפרסמת אמנם רומן ריאליסטי מובהק, אבל יחד עם זאת, היא מערבת את הקורא בלבטיה בחיבור הספר. היא פונה לעיתים ישירות אל הקורא, ובפעמים האחרות היא מדווחת על שיחות שניהלה עם בתה (ראו, לדוגמה עמ' 122) ועם אביה באשר לאופן שבו תנותב העלילה. הבת מנסה לרסן את הסופרת, שהרי יש בדברים המסופרים בבחינת "כביסה מלוכלכת" בציבור, ואילו האב מדרבן אותה למלא את החללים העובדתיים בעלילה באמצעות הדמיון. אני מודה שדווקא "נסיגות" אלו מהקו הנוקשה של הריאליזם, דווקא הן מילאו אותי אמפתיה לכתוב ולכותבת.

הסיפור הוא סיפורם של סבתא וסבא של הכותבת – פאני כ"ץ וגבריאל הרציג, סיפור אודיסיאה מודרנית. השניים מתארסים בעקבות שידוך, כפי שהיה נהוג בקהילות היהודיות במזרח אירופה, במקרה שלנו – בבוקובינה – חבל ארץ שעבר מיד ליד (הקיסרות האוסטרו-הונגרית, רוסיה, רומניה, אוקראינה). מיד לאחר האירוסין מגייסים את גבריאל לצבא הקיסר פרנץ-יוזף, הוא מקבל דרגת רב-טוראי בתור מתורגמן (יודע גרמנית, רומנית, הונגרית ורוסית) בצבא המורכב מעשרות לאומים, וזוכה לחסותו של המפקד, המאיור קלאוס פון הופנברג, המתפעל מהגרמנית שלו ומהידע שלו בספרות הגרמנית.

בקרבות חווה גבריאל חוויות מצמררות (תיאור משכנע מאוד של זוועות המלחמה – עמ' 30-20), ומותו של המאיור, שגופו התרסק מפגז, משכנע אותו שעליו לערוק, למרות הסכנה של משפט צבאי וכדור בראש, ולמרות הסכנה שייפול בשבי הרוסי המבהיל.

הוא מצליח להגיע בהסתר לאחר נדודים לכפר רוסי, ושם הוא זוכה לחסותה של איכרה רוסייה בשם לריסה יפימובה. לימים היא נעשית לאשת חיק, והוא מתייחס אל בנה, קוסטיה, כאילו היה בנו, ואף מציל את חייו פעמיים, מה שמגביר את התחושה של לריסה ושל הבן שהוא אמנם מלאך (שמו גבריאל כמו שמו של המלאך שהודיע למאריה שהיא עומדת להיות אם לבן האלוהים). בניגוד לבעלה, שנהרג במלחמה, שהיה שתיין, ונהג להכותה, גבריאל הוא איש נעים, אדיב, עובד מסור במשק, וזוכה לאהדת הבן. לריסה חושבת ברצינות להתגייר כדי להתאחד עימו.

כאן אני נאלץ לשאול שאלה שהטרידה אותי תוך כדי קריאת הספר: גבריאל מתגלה ב"גלות" בכפר הרוסי כבן זוג נפלא וכאב רגיש ומלא נתינה – כיצד, אם כן, הוא שינה טעמו לאיש קר ומנוכר כשהוא חוזר לסירט, העיר בה גרה ארוסתו ומשפחתה? כיצד האיש, שנהג באבהות מכמירת לב ומרגשת כלפי קוסטיה, הבן של לריסה, הרשה לעצמו לנטוש את אשתו ואת בנו הפעוט, ולא לדאוג להם כפי שהבטיח, במשך 28 שנים?

אבל נניח לזה בינתיים – בתום המלחמה (11.11.1918), הוא נוטש את לריסה ואת בנה, חוזר לבוקובינה. במשך ארבע השנים האלו הוא נחשב לנעדר, וההנחה של הצבא היתה שהוא נהרג יחד עם המפקד שלו. בכפר לידתו של גבריאל חושבים אותו למת, ואף מנציחים את זכרו בבית הכנסת. היחידה שמתעקשת שגבריאל חי היא פאני. ואמנם גבריאל עומד בהבטחתו ונושא אותה לאישה בטקס קצר וצנוע (העולם הרי היה חרב אחרי המלחמה), תוך שהוא מתנה עם פאני שלא תזכיר לו את העבר. אני מניח שתיאור גבריאל, ההולך לבית זונות בערב החתונה, שייך לאותו גוש ענק של דמיון שהסופרת הרשתה לעצמה, לפי עדותה. לכאן צריך, כנראה, לשייך גם את תיאור ההתעלסויות של השניים (תיאורים מרתקים!), כשהיוזמת היא פאני המלאה אהבה ותשוקה. התשוקה שלה מתעוררת מחדש זמן לא רב אחרי הלידה (נולד יצחק, אביה לעתיד של הסופרת), בניגוד לאזהרות שקיבל גבריאל מחבריו שאימהות מחפשות תירוצים להימנע מסקס.

בינתיים גבריאל רוכש מידע על אפשרות הגירה לאמריקה, ואף משיג כרטיס בספינה שתוביל אותו לשם, כל זה בהסתר מפאני ומהמשפחה, והוא מודיע ממש ביום העזיבה, כי כוונתו היא להתבסס בארצות הברית, ולאחר מכן לשלוח לה ולבנו כרטיסי נסיעה אליו, הבטחה שלא קיים במשך 28 שנים.

עם גבריאל מתגשם "החלום האמריקאי" – הוא מתחיל כ"פועל שחור" (סבל, מורט נוצות, פקיד דואר וכו'), נעשה סוכן ביטוח, ברוקר בבורסה, מתעשר, וחווה נפילה במשבר של 1929, ושוב צובר נכסים ועושר – כמעט הכול בזכות השרמנטיות שלו, בה הוא כובש נשים – רובן נשואות; הסופרת מונה אותן אחת אחת בשמות, במצבן המשפחתי, באופן שהן מזמינות אותו אל מיטתן. את רוב המידע היא מקבלת מאישה קשישה בשם מם, שהיתה בילדותה עדה למעשיה של דודתה (הנשואה!) שהיתה אחת מאהובותיו. הידועה בציבור, שעימה היתה מערכת יחסים הכי ארוכה – שבע שנים – היא קלרה מנדל. מערכת זאת לא מנעה מגבריאל יחסים אינטימיים עם מאהבות מזדמנות, למגינת ליבה של קלרה שהגיבה לא אחת בטריקת דלת ובניתוק יחסים.

בכל השנים הארוכות האלו אין בגבריאל שום ייסורי מצפון על אשתו ובנו, שנשארו בבוקובינה, מקום שהפך למלכודת מוות בימי מלחמת העולם השנייה, כשהרומנים שלטו במקום, והיהודים סבלו מאנטישמיות מזוויעה, ורוב יהודי האזור גורשו לטרנסניסטריה.

עד שיצחק הגיע לגיל תשע, היה גבריאל שולח מדי שנה מכתב קצר ודולר אחד. אחר כך גם מחווה קמצנית זאת פסקה. יצחק, שיצא למסע הצלה של הילדים היתומים ובעלי המום שבטרנסניסטריה, מצליח להציל את עצמו, ואת אימו, ולהתגנב במסמכים מזויפים (בתוספת שוחד!) לבוקרסט, ושם בזכותה של מדאם של בית בושת, סורינה נגרסקו ("השחורה") הם מצליחים לשרוד את אימי המשטר הפאשיסטי ברומניה. אגב, הסופרת מתארת איך בעולם מעוות זה דווקא ה"מאדאמות" והזונות התנהגו באנושיות כלפי היהודים. הן מתוארות בספר כדמויות אציליות ממש, שבלעדיהן לא היה שורד יצחק, ולא היו שורדים הצעירים הציוניים בבוקרסט.

לגבריאל נודע שבנו ואשתו שרדו את השואה, וזאת מכתבה ותמונה שהופיעו בעיתון, בה רואיין יצחק בכנס ציוני בפאריס. כאן חל מפנה מסוים ביחס של גבריאל לאשתו העגונה ולבנו, והוא שולח להם אישורים להגר לארצות הברית, ואלה מגיעים אליהם בהיותם מגורשים על ידי הבריטים לקפריסין. יצחק הציוני דוחה בשאט נפש את מחוותו המאוחרת של אביו, ולא רק משום הצטברות הכעס עליו, אלא בעיקר משום שמגמת פניו היא הגשמה בארץ ישראל.

למרבה הפליאה, גבריאל מחליט להגיע ארצה לביקור משפחה, למרות האזהרות של כל מכריו שכאן יחווה התנכרות, ואף ביזוי.

מסתבר שלמרות התנאים הקשים ששררו אז בארץ (יצחק, מימי אשתו, "בוגרת אושוויץ", אלמנה ואם שכולה – פאני אימו, והתינוק שנולד, גרים בקיבוץ אלוני אבא, שבאותם ימים שכן בוולדהיים; דודתו של יצחק גרה עם משפחתה ברכוש נטוש בחיפה), למרות כל אלה הוא מתקבל במאור פנים, ויצחק, שנפגע הכי חזק מהאב המתנכר, מכבד אותו להיות סנדק לבנו. ולא רק זאת, קירבה מכמירת לב של שני הסבים אל התינוק, מחברת בין השניים, והם אף זוכים לרגע אינטימי בכנסייה הנטושה של ולדהיים. זה לא מונע מפאני לדרוש ממנו גט, וטקס הגירושים אמנם מתקיים ברבנות בחיפה.

הגורל רצה שהאיש שלא ידע להביט נכוחה אל חייו כבעל וכאב – יאבד את מאור עיניו, כביכול, מידה כנגד מידה. כאן מתגלה אישיותו הנפלאה של יצחק (שבתו, הסופרת מעמידה אותו כאנטיתזה לגבריאל): הוא נוסע לניו-יורק כדי לסעוד את אביו שנטש אותו 28 שנים, וכשמסתבר שאין תרופה לעיניו העיוורות, הוא מביא אותו ארצה, ומקבל אותו אל תוך המשפחה, כי "דם אינו מים."

למרבה הפלא, פאני וגבריאל נישאים בשנית, ומתגוררים בדירה משלהם עד מותם – קודם מת גבריאל, ואחר כך פאני. וכן, עוד דבר מדהים: קלרה מנדל מחליטה להגיע ארצה כדי להיפגש פנים אל פנים עם יריבתה, שהפכה לחברת נפש – פאני, ולבקש ממנה מחילה.

יצחק הרי נפגע הכי הרבה מהנטישה של אביו. פאני אמנם נשארה עגונה זמן רב, אבל יכלה לבקש גט באמצעות שליח, יכלה לטעון בפני רב שהיה פגם בנישואין, ואז הרב היה מתיר אותה לכל אדם. לפי תיאור הסופרת ממש עמדו בתור מחזרים שרצו לשאתה לאישה, אבל היא התעקשה להישאר בפרישותה, למרות הזעם שהצטבר בליבה על הבעל השרמנטי והבוגד. למרות זאת, יצחק מגלה אצילות נפש כלפי אביו, אצילות המעוררת התפעלות.

אם הצלחתי לתהות על "הפרופיל" של פאני, הרי מתקבל על דעתי שהיא עשויה להיות הגרופי של רודולף ולנטינו בסרט "השיח'", יותר מאשר לפנלופה באודיסאיה של הומרוס. הסופרת רצתה (בצדק!) להשוות בין חייה של פאני לחייה של פנלופה, ולכן היא מפגישה אותה עם האפוס הגדול הזה של הומרוס, ומדי פעם יש הבלחות אליו, תוך השוואה של ייתור ביחס לפאני – הרבה יותר מעשרים שנה, בהן חיה פנלופה בפרישות, כשבעלה נהנה ממנעמי קירקה, קליפסו ונבסיקאיה. והרי פאני חיה בפרישות ובהמתנה 4 שנים בהיות גבריאל נעדר במלחמה, ועוד 28 שנים של נטישה אחרי שילדה את יצחק.

אני מודה שלא הבנתי מוטיב חוזר בספר בעניין תמונתה של אהובת ליבו של המאיור פון הופנברג: לאחר שהמאיור, שנטה לו חסד, למרות היותו יהודי (את האנטישמיות בצבא האוסטרו-הונגרי, שיצחק היה עד לה – תיאר בצבעים עזים גם אביגדור המאירי ברומן שלו "השיגעון הגדול", ואת האנטישמיות הרוסית המזוויעה הוא תיאר ברומן "הגיהינום של מטה"), הוא עורק מהצבא, ומלבד הרובה שהוא לוקח עמו, הוא לוקח גם את תמונת אהובתו של המאיור, הבלתי מצודדת בעליל. התמונה הזאת עוברת מיד ליד בכל היצירה, ומטעה את הגיבורות לחשוב שזאת אהובתו של גבריאל. כך חושבת לריסה, כך חושבת פאני, כך קלרה, וכך חושבת גם מימי (חושבת שזאת קלרה), וכך המשפחה בארץ, עד ש"הילדה" (היא נאוה) "משפצת" אותה בצבעים. מדובר במוטיב מאוד דומיננטי, ובוודאי יש לו משמעות שאני לא קלטתי. אולי המוטיב הזה מצביע על הנתיב הלא הגיוני שהאהבה פוסעת דרכו (איך המאיור יכול להתאהב באישה כל כך מכוערת, כפי שהיא מתוארת בתמונה?), ואולי יש בגלגוליה של התמונה, הגורמים ל"טעויות" אצל נשותיו של גבריאל – מעין היתול שעושה בנו קופידון. אולי.

עניין אחר שמשך את תשומת ליבי הוא הנהייה של רוב הגיבורים אחר נבואותיהם של ידעונים ומכשפות. פאני מבקרת אצל ידעונית צוענייה שיודעת כי האיש שלה נחשב למלאך במקום בו הוא נמצא (קוסטיה ואימו לריסה משוכנעים שכשמו, כן הוא – המלאך גבריאל, קוסטיה אפילו מחפש אצלו כנפיים). הידעונית מנבאה כי פאני תינשא פעמיים (מה שקרה באמת, אבל עם אותו הבעל), וכי מלחמה גדולה נוספת תחריב את העולם (עמ' 78-77). כל נבואותיה מתגשמות – האם זה אומר שהסופרת עצמה מכירה בתוקפן של נבואות הידעונים? לריסה האיכרה הרוסייה, מאמינה בכל מיני כשפים, קוסטיה מנסה לגלות את העתיד על פי מעופם של אווזי הפרא, כמוהו גם גבריאל הציני והמנוכר היושב עם בנו יצחק ליד האגם בסנטרל פארק במנהטן. אידה, המאדאם הרחומה מסירט, מציעה לפאני כישוף כדי להטות אליה את אהבתו של גבריאל. גם קלרה מנסה באמצעות כישוף וודואי לבטל את הקסם של המאהבות על גבריאל. ולא מפליא שרב העיר סירט מאמין בקמעות (אותן קיבל ממקובל בקזבלנקה).

יש שאלה שנשארה בעיניי פתוחה: איך גבריאל, שראה בציונות מהתלה גרועה של ההיסטוריה היהודית, שלא הסכים ללמוד עברית, שראה בעולם הסוציאליסטי, שהשתרש אז בארץ, מפגע בדרך ליוזמה פרטית ולקפיטליזם "הנכון", שכעס על כך שיצחק המשכיל, היודע שבע שפות, משמש כרועה בקר בקיבוץ! – איך סב זה תקשר עם "הילדה" (נאוה עצמה), שאהבה אותו (בילדותה, אבל לא בבגרותה – אז היא מלאת מרירות כלפיו, ואף מגדפת אותו במילים קשות), ורצתה שהקשר בין סבא וסבתא יתחדש? וכן, אם הוא סרבן כל כך מובהק של העברית – כיצד הוא מרבה לצטט את התנ"ך ואת התפילות? באחת הרפליקות שלו הוא מאשים את ישראל המתחדשת שמשתמשת בשפת קודש לענייני חולין. אולי זה הפתרון לשאלה? אולי.

הסופרת בראה עולם מרתק, שרק בחלקו מסתמך על עובדות, אבל ממש משכנע שכך אמנם היו חייהם של הגיבורים במציאות. הקורא שבוי בעלילה לכל אורכו של הרומן, שמצליח להופכו לאמפתי כלפי הפרוטגוניסטים, ולפעמים אפילו סלחני כלפי האנטגוניסט העיקרי – גבריאל הרציג.

משה גרנות

* המאמר פורסם לראשונה ב"האומה" בעריכת יוסי אחימאיר.