* נאום בלתי ממלכתי – בנאומו בטקס השבעת שופטים חדשים בבית הנשיא, התבכיין הנשיא ריבלין על חקירה נגדו בשנת תרפפ"ו. "התנכלו לי" וכו' וכו'.
אין אדם נתפס על צערו, אבל נשיא המדינה אינו אדם פרטי, ובשעה שמתנהלת מתקפה מרושעת על שלטון החוק ועל גורמי האכיפה מצד גורמים אנטי ממלכתיים, וכאשר המתקפה מתמקדת בחקירות אישי ציבור ובחקיקה שנועדה לשבש את החקירות, מוטב שנשיא המדינה ישים בצד את כאבו האישי, ויהיה קצת יותר זהיר בלשונו.
תיק החקירה נגד ריבלין נסגר מחוסר אשמה. מבחינה משפטית, גם סגירת תיק מחוסר ראיות, התיישנות וכו' היא מוחלטת, אבל מבחינה ציבורית יש הבדל בין השניים. כאשר התיק נסגר מחוסר אשמה, האיש שנגדו התנהלה חקירה הוא צח כשלג.
אבל האם העובדה שחשד מתברר לאחר חקירה כחשד שווא, משמעותה שהחקירה לא היתה נחוצה? לא הייתה חיונית? הייתה "התנכלות"? "תפירת תיק"?
הרי ללא חקירה, איך אדם שיש חשדות נגדו יכול לטהר את שמו? אדרבא, מי שמאמין באמת ובתמים ש"אין כלום" צריך להיות מעוניין בחקירה, שתנקה את שמו. ואם איש ציבור באמת סרח – איך אפשר לדעת זאת ללא חקירה?
החקירה היא אינטרס ציבורי. המלחמה בשחיתות היא אינטרס ציבורי מובהק, ומי אם לא נשיא המדינה צריך לתת לה גיבוי מוחלט ולא להעניק תחמושת למחבלים בה?
חשוב לציין, שאין היום חקירות לא מוצדקות נגד אישי ציבור, כיוון שקיים נוהל חדש (שראוי לעגן אותו בחוק) של "בדיקה" מקדימה, שנועדה לבדוק אם יש בשר לחקירה. יש הטוענים שהליך הבדיקה פוגע בשוויון בפני החוק. אין זו טענה מופרכת, אבל אני תומך בפגיעה הזאת, כדי למנוע טפילת חשדות על אישי ציבור לצורך פגיעה ביריב פוליטי, וכדי לא לשבש את פעולת הממשל בחקירות מיותרות. אולם מרגע שהיועץ המשפטי מצא שיש די ראיות המצדיקות חקירה פלילית, האינטרס הציבורי הוא מיצוי החקירה עד תום, בלי להשאיר אבן בלתי הפוכה, ועל הציבור לתת גיבוי מוחלט לחקירה כזו.
בדבריו אמר ריבלין, ש"כל חשד או אפילו רמז מצדיקים בירור ואף חקירה." אבל איש ציבור ותיק ומנוסה כמוהו יודע היטב איזה משפט בנאומו יעשה כותרות.
עיקר טענתו של ריבלין היתה נגד עינוי הדין שעבר. לטענתו, חלפו כשלוש שנים בין המסקנה שיש לסגור את התיק לבין סגירת התיק בפועל. אם אכן כך היה, זו אכן תקלה חמורה. אבל חזקה על שרת המשפטים שהיא יודעת היטב מה היא אומרת, בהתייחסותה לעינוי הדין: "היום, מהיכרותי עם היועמ"ש ועם פרקליט המדינה, אני יודעת שזה לא היה קורה."

* קשרי פשע ושלטון – בדצמבר 2003 נודע בכתבה ב"מעריב" שזאב רוזנשטיין, מראשי הפשע המאורגן, התפקד לליכוד ושילם דמי חבר במפלגה. הפרסום עורר סערה בציבור ובליכוד. ח"כ מיקי איתן קרא לפטר מתפקידו את מנכ"ל הליכוד אריק בראמי, שבכתבה נאמר שהוא מקיים קשרי חברות עם רוזנשטיין. הפרסום עורר חשש, מפני ניסיונותיהם של ראשי הפשע בישראל לתקוע יתד בפוליטיקה הישראלית ולהשפיע על השלטון.
הנושא עלה לכנסת, בהצעה לסדר היום של ח"כ אופיר פז-פינס ממפלגת העבודה. פינס בקושי הצליח לדבר, ודבריו שוסעו שוב ושוב בידי ח"כ רוני בראון מהליכוד (לימים "קדימה", שר האוצר בממשלת אולמרט).
בראון עלה לנאום אחרי פינס, ודבריו היו דברים של סניגור בבית משפט. הוא התעלם לחלוטין מן ההקשר הציבורי והערכי, ודיבר על כך שרוזנשטיין הוא אדם חף מפשע, כיוון שלא הורשע בבית המשפט.
מן הבחינה המשפטית, הוא צדק. באותה תקופה, רוזנשטיין, היעד מספר 1 של המשטרה במלחמתה בפשע, האיש החזק באותם ימים בעולם הפשע, הצליח לא להיתפס בפלילים. אבל מבחינה ציבורית, דבריו של בראון היו התגלמות הראש הקטן המשפטפטני, שבשל דקדוקי משפט עלול להשחית את מדינת ישראל. "אתה יודע להגיד שזאב רוזנשטיין, זה שאותו מבקשים לחסל בשבע השנים האחרונות, עבר עבירה פלילית? אני לא יודע להגיד את זה," היתמם בראון. "... אני אומר לך שבשבע השנים האחרונות – אני אומר לך באחריות שבדקתי – הוא לא עבר עבירה פלילית... אם המשטרה תתעסק בפושעים האמיתיים ולא במי שהיא חושבת שהם פושעים, בפוליטיקאים, יהיו לה הרבה יותר הצלחות בלחימה בפשיעה."
אלה דברים מסמרי שיער של פוליטיקה צינית ומושחתת.
כידוע, זאב רוזנשטיין מרצה מאסר של 17 שנים על קשירת קשר לביצוע רצח ועל סחר בסמים, בעקבות עסקת טיעון.
על פי החשדות עליהם נחקר ח"כ דוד ביטן, הוא קיים קשרים מושחתים עם משפחת פשע. זהו חשד נורא. האיש החזק ביותר במערכת הפוליטית הישראלית, מלבד ראש הממשלה; הפוליטיקאי הקרוב ביותר לראש הממשלה, ראש הקואליציה ומי שדוחף בכל כוחו חוקים שנועדו לפגוע בשלטון החוק ובגורמי האכיפה, חשוד בקשרים פליליים עם משפחת פשע.
והמערכת הפוליטית ממשיכה לנהוג כתמול שלשום, כאילו דבר לא קרה, ואם לא יתחולל נס חנוכה, בשבוע הבא תחוקק הכנסת חוק מגה-שחיתות, שנועד לשבש חקירות של פוליטיקאים.

* תיק רמי לוי כאבן בוחן – על פי סיכום חקירת המשטרה בפרשת רמי לוי, לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת לביסוס החשדות נגדו ונגד שאר החשודים. והרשת חוגגת. הנה, אומרים הכותבים, הוכח שהמשטרה תופרת תיקים והורסת לאנשים את החיים. הנה, הוכחה למה צריך את "חוק ההמלצות".
ההיפך הוא הנכון. הפרשה מוכיחה שהמשטרה אינה תופרת תיקים, אלא להיפך – כשיש חשדות היא חוקרת, ואם אין תשתית ראייתית מספקת לביסוס החשדות, בכך מסתיימת הפרשה. וכי מה הם רצו? שהמשטרה לא תחקור חשדות לפלילים ולשחיתות?
ובאשר לחוק ההמלצות, גם כאן ההיפך הוא הנכון. המשטרה העבירה את מסקנותיה לפרקליטות. מן הסתם, בדיקת הפרקליטות תארך עוד זמן מה. אם כל חומר החקירה היה מגיע לפרקליטות ללא סיכום הראיות ("המלצת המשטרה"), עינוי הדין היה מתארך לבטח בעוד זמן רב. אם היה נאסר על פרסום סיכום התיק ("המלצת המשטרה"), הציבור לא היה יודע שלא נמצאו די ראיות, ורמי לוי היה נפגע מכך.
אבל כל טיעון כשר כדי להצדיק את המסע נגד שלטון החוק.

* אחת ולתמיד – אתם חושבים בקטן. הצעות החוק שלכם קמעונאיות. לכו בגדול! חשבו מחוץ לקופסה! זו הצעתי – הצעת חוק גורפת, לפירוקה של משטרת ישראל. וכך, אחת ולתמיד, תיפתרנה כל הצרות.

* הישג מדיני גדול – אני שומע טענות על כך שהצהרת טראמפ לא סיפקה את הסחורה, כיוון שהוא לא ציין שההכרה היא בירושלים השלמה, והאתרים שהוא הזכיר (הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון) נמצאים כולם ממערב העיר. ואף צוין שהוא הזכיר שגבולותיה של העיר ייקבעו במו"מ.
איני שותף לביקורת. נכון, היה נעים יותר אילו טראמפ היה מדקלם את עמדות ישראל אחת לאחת, ונשבע אמונים לשלמותה של ירושלים. אולם הגישה של "הכל או לא-כלום" היא מתכון להשגת לא-כלום.
אני בוחן צעדים מדיניים, על פי הכיוון שהם מסמנים. כדי לשפוט את הצהרת טראמפ, ההשוואה שלה אינה עם ההצהרה האידיאלית שאותה אנו רוצים, אלא עם המציאות שקדמה לה. המציאות שקדמה לה הייתה אי הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל. המציאות שהיא יצרה, היא הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל. זהו הישג מדיני חשוב וגדול לישראל, ושיפור משמעותי במעמדה של המדינה ובמעמדה של ירושלים בירתה. זהו גם שידרוג היחסים בין שתי המדינות. יש לזכור, שבשנות החמישים ארה"ב תמכה באופן אקטיבי בכך שירושלים תהיה מחוץ לגבולות המדינה, כעיר בינלאומית בניהול האו"ם. עד אמצע שנות השישים, כף רגלם של דיפלומטים ומדינאים אמריקאיים לא דרכה בירושלים, ופגישותיהם עם נציגי ממשלת ישראל נערכו בתל אביב. המציאות הזאת השתנתה מזמן, וכל הנשיאים שביקרו בישראל מאז ניקסון ביקרו בירושלים. היתה בכך מעין הכרה דה-פקטו בירושלים כבירה, אך לא הכרה רשמית.
כיוון שאני בוחן כל צעד ביחס למצב שקדם לו, הרי שגם אילו הכריז טראמפ על הכרת ארה"ב רק במערב ירושלים כבירת ישראל – גם אז היה זה הישג מדיני. על אחת כמה וכמה, שהוא לא עשה כן. הוא הצהיר על ההכרה בירושלים. הפרשנות הרואה בכך הכרה בירושלים השלמה, טובה לא פחות מפרשנות הרואה בכך הכרה בחלקה. בוודאי שזו צריכה להיות הפרשנות הישראלית, וכשטראמפ ניסח את הצהרות, לבטח מתוך שיג ושיח עם נתניהו, הוא ידע שכך היא תוצג בידי ישראל. עובדה זו מעצימה את גודל ההישג.
הטענה שטראמפ הציג אתרים במערב ירושלים בלבד היא שטות. הוא לא ערך מסע בין אתרים, אלא נקב בשמם של מוסדות השלטון של ישראל, ואלה אינם נמצאים ב"ירושלים המערבית" אלא בירושלים, שהיא עיר אחת. אגב, ישנם מוסדות ממשלתיים הנמצאים במזרח ירושלים, וטראמפ לא דיבר על "משרד ראש הממשלה", אלא על הממשלה.
ובאשר לכך שהוא אמר שגבולות ירושלים ייקבעו במו"מ, גם בכך אין בעייה. זה בדיוק כמו הכרה במדינת ישראל, ואמירה שגבולות הקבע שלה יקבעו במו"מ. הוא לא אמר מה צריך להיות סיומו של המו"מ, ולא הביע תמיכה בחלוקת ירושלים. במו"מ, עמדת ישראל חזקה לפחות כעמדת הצד השני. יתר על כן, יש אפשרויות נוספות בין שליטה ישראלית על ירושלים בגבולותיה העכשוויים לבין חלוקתה של העיר. אני בעד שלמותה של העיר, מתנגד בתוקף לחלוקתה, אך איני סבור שחובתנו לדבוק בכל כפר שסופח אליה ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים.
איני שותף לאופוריה המציגה את הצהרת טראמפ כהצהרת כורש או בלפור, אך היא בהחלט אחד ההישגים המדיניים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
מה שלי מפריע, הוא העובדה שלצד ההכרזה, טראמפ חתם שוב על צו הדוחה את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. על שינוי בנושא הזה ראוי לנהל מערכה מדינית. ובמערכה הזאת, הצהרת טראמפ היא קלף חשוב מאוד, כיוון שלאחר שארה"ב הכירה בירושלים כבירת המדינה, אין עוד כל תירוץ להימנעות מהעברת השגרירות לבירת ישראל.

* לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות –- פרופסור שלמה אבינרי אינו איש המחנה הניצי בישראל. להיפך, עמדותיו המדיניות יוניות מאוד. אבל הוא אדם ישר ומפוכח, המביט במציאות בעיניים פקוחות ואינו נוטה לייחס לפלשתינאים עמדות והתנהגויות המתאימות לווישפול ת'ינקינג של השקפתו המדינית. במאמר ב"הארץ" – "עוד החמצה פלשתינאית" ("פלסטינית" בכיתוב המקובל בעיתון זה) הוא מצביע על תגובת הפלשתינאים על הצהרת טראמפ כעוד חוליה בשרשרת האסונות שהפלשתינאים ממיטים על עצמם מאז דחיית תוכנית החלוקה של כ"ט בנובמבר. אבינרי משבח, בצדק, את התגובה הנכונה של נתניהו, שבחר לברך על ההחלטה, למרות שיש בה חלקים לא נוחים לעמדותיה של ישראל. השורה התחתונה שלו, היא שהתגובה הפלשתינאית מעלה ספקות כבדים באשר לעתיד המו"מ והאפשרות להגיע לפשרה היסטורית.

* ההתנצלות – אם יש עוד מישהו שמצדיק את חרפת ההתנצלות של נתניהו בפני הטורקים על תוקפנותם נגד ישראל בפיגוע "מרמרה" ועל תשלום הפיצויים למשפחות המחבלים – שיקום!

* להתאפק ולא לרצוח כרגע יהודים – ה"עיתונאית" עמירה הס, מיקירות השוקניה, ממליצה להימנע מגל טרור פלשתינאי. הייתם מאמינים? שמא היא חושבת שטרור נגד יהודים הוא דבר שלילי? אולי היא מפקפקת בזכותם הטבעית וההיסטורית של פלשתינאים לקחת סכין או קלצ'ניקוב ולרצוח יהודים? נו, באמת. לא צריך להיסחף. אך הנה, כך היא כתבה:
"כמה גברים צווחים עלינו מהמסכים ומאיימים: מצד אחד גדודי עז א־דין אל קסאם ומצד שני מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יואב מרדכי. ממי לפחד יותר? אפילו שנייה אינה נדרשת כדי לענות: כמובן, ממרדכי ומהמכונה הצבאית המשומנת שהוא מייצג. אם כך, האם צודק להפציר בפלסטינים החלשים שלא יתפתו לפרובוקציה? לא צודק, אבל הכרחי."
בהמשך היא מסבירה שישראל מנסה לגרור את הפלשתינאים למלחמה. "מלחמה יכולה להועיל רק לפוליטיקאים ולגנרלים ישראלים ולתעשיית הנשק הישראלית. לא לפלסטינים ולא למולדתם. הבוס של מרדכי, שר הביטחון אביגדור ליברמן, איים שלשום בבירור על הפלסטינים במדינת ישראל. מלחמות תמיד טובות לטרנספרים גדולים או קטנים. לנתניהו יש צרות שמלחמה יכולה לקבור. מבצע רחב בעזה או ניתוק המובלעות בגדה אלה מאלה, מצוינים להתנחלויות ולבית היהודי."
נכון, עמירה הס מבינה שהבלגה פלשתינאית עלולה להתפרש כחולשה, אבל למרות שהיא מצטטת את הפלשתינאים המסבירים שפיגוע דקירה או ירי "זו זכותנו," היא סבורה שבמקרה הזה, "האיפוק הפלסטיני אינו חולשה אלא חוכמה." קראתי את דבריה בשביעות רצון. הנה, ההרתעה הישראלית מוכיחה את עצמה. אפילו עמירה הס (!) נרתעת, וממליצה להתאפק ולא לרצוח יהודים.

* האם יהיה המשך לדרך המתונה? – מאז "החזון איש", דרך הרב ש"ך ועד הרב אלישיב, הלך הציבור החרדי הליטאי אחרי מנהיג אחד, "גדול הדור", שעל פיו יישק דבר. יורשו של הרב אלישיב היה הרב שטיינמן, שהלך אמש לעולמו.
בימיו, לראשונה, צצה אופוזיציה קשה, "הפלג הירושלמי", בראשות הרב אוירבך, שקרא עליו תיגר. המאבק ביניהם בחמש השנים האחרונות היה כוחני ואלים ביותר. מלבד הסכסוך האישי על מוקד הכוח, הייתה בין השניים גם מחלוקת אידיאולוגית. שטיינמן דגל בקו מתון, שנמנע מעימות עם המדינה הציונית ובשמירה על החוק, בעוד אוירבך דוגל בקו מיליטנטי ובהפרת חוק, והוא העומד בראש המערכה האלימה נגד גיוס חרדים לצה"ל. הוא זה שקבע את הקו החדש, האוסר על אברכים להגיע ללשכת הגיוס כדי לאשר את השתמטותם.
השאלה המעניינת, מבחינת הציבוריות הישראלית, היא האם יהיה ממשיך לרב שטיינמן ולדרכו הפרגמטית, או שכל הציבור הליטאי ייסחף אחרי הפלג המיליטנטי.
הזרוע הפוליטית של החרדות הליטאית היא מפלגת "דגל התורה" שבסיעת "יהדות התורה". במשך שנים נציגה הפוליטי הבכיר היה הרב רביץ ז"ל, והיום – יו"ר ועדת הכספים ח"כ גפני.

* אידיוטים שימושיים – במאמר שכתבתי לאחד העיתונים, שעסק בדחליל ה"הדתה", השתמשתי בביטוי "אידיוטים שימושיים". כשקראתי אותו בעיתון, הופתעתי לגלות שהביטוי השתנה ל"טיפשים שימושיים". כנראה שהעורך הלשוני חש מחויבות לשפה העברית. מה פתאום אידיוט? טיפש.
הבעיה היא ש"אידיוטים שימושיים" הוא מושג מוכר הקיים כבר עשרות שנים, ואילו "טיפשים שימושיים"... אין מושג כזה. אין זה מקרה ראשון שבו עורך לשוני "תיקן" את דבריי, ולמעשה קלקל אותם (וכבר נתתי בעבר דוגמאות כמו "פוסח שני הסעיפים" במקום "פוסח על שתי הסעיפים").
שנותיו של המושג "אידיוטים שימושיים" הוא כשנותיה של מדינת ישראל. זהו מושג שגור בשיח הפוליטי והתקשורתי בארה"ב מאז 1948, עת נעשה בו לראשונה שימוש במאמר ב"ניו יורק טיימס". ומאז, לאורך כל שנות המלחמה הקרה, הוא תיאר את אותם אנשי רוח, תרבות ותקשורת במערב ובעיקר בארה"ב, שמרוב "ליברליזם" היו לתומכיה ומעריציה של בריה"מ ומרוב דבקות בערכים כמו זכויות האדם ושלום, העריצו את הדיקטטורה הסובייטית הרצחנית, האימפריאליסטית ומחרחרת המלחמה. ולמה אידיוטים שימושיים? כוונת המונח, היא שהסובייטים בזים להם ומשתמשים בהם כמריונטות לשירותם.
על פי האגדה, מי שטבע את המונח הזה היה לנין, מנהיגה הראשון של בריה"מ, שכינה כך את הגורמים במערב שתמכו באופן אוטומטי בבריה"מ, אך לא נמצאו לכך כל תימוכין, ולא נמצא כל שימוש בביטוי הזה לפני 1948.
תופעת האידיוטים השימושיים קיימת גם כיום, בדמות אותם "ליברלים" ופציפיסטים במערב ובישראל, שמרוב ליברליזם, רדיפת שלום, דאגה לזכויות האדם והומניזם, הם משרתיהם העלובים של הקנאות האיסלמיסטית, ושל הטרור הערבי. אנשים שוחרי טוב (נניח...) שמשרתים את הרוע.

* שושנים לאילן גילאון – ב-1995 עלתה להצבעה בכנסת בקריאה טרומית הצעת החוק שכונתה "חוק שיריון הגולן" של יו"ר שדולת הגולן בכנסת ח"כ אביגדור קהלני, אז עדין ח"כ מטעם סיעת "העבודה". יצחק רבין עשה הכול כדי לסכל את הצעת החוק. בניגוד למיתוס המקובל, קניית אלכס גולדפרב לא היתה סביב ההצבעה על אוסלו, אלא סביב ההצבעה הזאת. רבין הכריז שבהצבעה זו, שחשובה לו כל כך, והוא ידע שהקולות בה שקולים, אין קיזוזים. הוא לא מוותר על אף קול.
באותה עת, ח"כ חיים קופמן מן הליכוד שכב על ערש דווי בבית החולים. הוא הודיע, שאם לא יקוזז יגיע על אלונקה להצבעה. בתגובה, הודיע ח"כ אברהם פורז ממרצ, שהוא מפר את הוראת רבין, ומתקזז עם קופמן. ואכן כך היה. פורז לא בא להצבעה, ורבין רתח עליו מזעם.
פורז התנגד לחוק, כמו כל חבריו במרצ, אבל הוא נהג באנושיות, כבן אדם.
באותה תקופה, היתה לחנן קריסטל פינה בתוכניתה של דליה יאירי ברשת ב, שנקראה "קוצים ושושנים". בכל יום ה' הוא העניק צל"ש (שושנים) וצל"ג (קוצים) לפוליטיקאי. לרוב גישתו היתה צינית – הוא לא העניק את הציונים על התנהגות ראויה, אלא על התנהגות "חכמה מבחינה פוליטית," לרוב על תכססנות מוצלחת. במקרה זה הוא התעלה על עצמו, והעניק לפורז שושנים על התנהגותו, שאותה הגדיר אצילית.
השבוע, אילן גילאון, אף הוא ח"כ ממרצ, הלך בדרכו של פורז, כאשר התקזז עם ח"כ אזולאי מש"ס, המאושפז בבית חולים, בהצבעה על חוק המרכולים, שנגדו הוא נאם זמן קצר לפני ההצבעה. הוא נימק את צעדו במילה אחת – אנושיות.
למחרת פרסם איש דבוקת שוקן, הדוסופוב הפנאט אורי משגב, פשקוויל שבו שפך על גילאון תשפוכת של נאצות וגידופים. "פראייר... שכח עם השנים על מה ולמה הוא נשלח לשם... מתייפייף... העיקר לשמור על יחסים טובים במועדון המינגלינג, ועל הדרך לאסוף מחמאות ריקות של ימנים ודתיים... צדקנות ופופוליזם." לדעתי, פשקוויל כזה מאיש כזה הוא תעודת כבוד לגילאון.
אגב, גם אני נגד חוק המרכולים (אמנם אני שולל עסקים בשבת, אך אני מאמין בהידברות ולא בחקיקה).
ובאשר לחוק שיריון הגולן – תוצאת ההצבעה הייתה 59:59. החוק לא עבר, אבל הוכח לכול העולם שאין בכנסת רוב לנסיגה. החוק עצמו, בגירסה מרוככת, התקבל ב-1999, על פי הצעת יהודה הראל, אז ח"כ מטעם "הדרך השלישית".
ועוד אנקדוטה – לפני שבועות אחדים ביליתי ערב לזכרה של נעמי שמר בקבוצת כנרת. באירוע הזה פגשתי את אלכס גולדפרב. הוא הבטיח לי בחגיגיות, שבפעם הבאה שאכתוב שוב שהקול שלו נקנה, הוא יתבע אותי על הוצאת דיבה.

* את היום הזה לא אשכח – כותרת "ידיעות אחרונות" ב-10 בדצמבר 2000: "ברק על מתיישבי הגולן: הם יעזבו את הבית לאחר שמילאו שליחות היסטורית."
את היום הזה אזכור עד אחרון ימיי. ב-9 בדצמבר חזרתי משירות מילואים ברצועת עזה. בדרך כלל איני נוהג ללכת לישון לפני 2:00, אבל הייתי אחרי לילה ללא שינה ונהיגה מהרצועה עד אורטל. נפלתי למיטה בסביבות 21:00 כמדומני. רק הנחתי את הראש, ומיד צלצל הטלפון. לא הרמתי, ואז שמעתי במשיבון (אז קראו לזה עוד מזכירה אלקטרונית) את קולו של יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה, בנימה של יאוש: "אורי, יש הסכם עם הסורים. צריך להתחיל לעבוד" או משהו כזה. הייתי אז דובר הוועד. זינקתי כנשוך נחש מהמיטה. כל העייפות נעלמה באחת, והאדרנלין בדמי שבר את שיאי גינס. כעבור זמן קצר החלו דיווחים בתקשורת, על הפסגה הצפויה בשפרדסטאון ופגישת ברק ואסד, וכל הפרשנים הסבירו שאסד לא היה מסכים לכך אלמלא היה כבר הסכם סגור לפרטי הפרטים. מיד הוצאתי הודעה לתקשורת, ועד חצי הלילה ביררנו פרטים, ניסינו להשיג מידע והתחלנו לחשוב ולתכנון את מהלכינו במצב החדש. אני השבתי לכל הטלפונים של העיתונאים, לכל הבקשות לראיונות, חילקתי את העיתונאים בין ראשי הוועד. למחרת, ב-6:00 בבוקר, הגעתי למשרדי הוועד בקצרין, ובחוץ כבר חיכו לי ניידות השידור של גל"צ ו"קול ישראל". השבועות הבאים היו האינטנסיביים בחיי. ממש לא ראיתי את הבית. העברנו את מרכז הפעילות למאהל שהקמנו ב"מצפה לשלום" מעל המצוק ליד כפר חרוב. משם ניהלנו את המאבק הארצי, שהגיע לשיאו. שיא הפעילות היתה "אם כל ההפגנות" בכיכר רבין, עם מאות אלפי משתתפים, באחת ההפגנות הגדולות בתולדות המדינה, אם לא ה-. ההפגנה שודרה בשידור חי בכל הרשתות המרכזיות בארץ ובעולם, וכפי שפורסם, גם אסד צפה בשידור הישיר ב-CNN ובעקבות זאת פקפק ביכולתו של ברק לספק לו את הסחורה. הוא היה מודע, בוודאי, גם לכך שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב לנסיגה המלאה. הוא הבין ש"העם עם הגולן" זו אינה סיסמה, זו מציאות. כזכור, אסד לא נסע לשפרדסטאון, אלא שלח את שר החוץ א-שרע, והנ"ל סירב ללחוץ את ידו של ברק. ידו התלויה באוויר של ברק, לנוכח עיניו המשתאות של קלינטון, היתה ממש תמונת הניצחון של מאבקנו.
בסופו של דבר, במרץ 2000 דחה אסד על הסף את ההצעה המופקרת שברק שלח לו, באמצעות קלינטון. הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

* שתיקה לצמיתות – אני צולל בארכיונים, בכתיבת הביוגרפיה של יהודה הראל, ודולה פנינים. הנה זאת, למשל. לאחר שביתת הרעב בגמלא, שבה חבריי ואני שבתנו 19 יום נגד הנסיגה מהגולן, ורבע מיליון ישראלים עלו לרגל להזדהות עימנו, כתב קרני עם-עד בעיתון "קיבוץ" מאמר היסטרי, שבו בין השאר אמר שהיה "גוזר על הייטנר שתיקה לצמיתות." באותם ימים הייתי דובר ועד יישובי הגולן, ובכל יום הצפתי את התקשורת במסרים נגד נסיגה מהגולן. עם-עד טען כלפיי, שאיני מבין ש"אין מילים שעשויות להצדיק את הקרב על הגולן וגם לא את עיקשותם של המתיישבים," ש"שלמות האדם קודמת לשלמות האדמה" ועוד קלישאות נבובות מסוג זה.
חלפו למעלה מ-23 שנים, ואני עדיין שוקל את הצעתו.

* רוצה להיות ישראלי – פנה אליי בחור צעיר, פליט סורי בגרמניה. אמר שהוא אוהב את ישראל שהיא מדינה של שלום, ושונא את הערבים המוסלמים, למרות שהוא עצמו ערבי מוסלמי, בגלל כל מה שקורה בסוריה ובארצות ערב. מעוניין להתגייר ולהפוך לישראלי.
ניכרים דברי אמת.

* ביד הלשון: סופגניה – שמה של הסופגניה נובע מהיותה מאפה ספוג בשמן. את שמה הציע דוד ילין, מייסד ועד הלשון העברית יחד עם אליעזר בן יהודה, בשנות ה-90 של המאה ה-19. הוא התבסס על המאכל סופגן המופיע במשנה.
ומה מקור המנהג לאכול בחנוכה מזון בריאות ספוג בשמן? זכר לנס פך השמן.