ב-1938 שיגרו הבריטים לא"י את ועדת וודהד, ועדת המשך לוועדת פיל, שנועדה להתאים וליישם את מסקנותיה. ועדת פיל הציעה חלוקת הארץ באופן שבו הערבים יקבלו 80% משטח א"י המערבית. הערבים דחו על הסף את ההצעה, כי מה פתאום שהיהודים יקבלו 20% מהשטח? ועדת וודהד קבעה שהצעת החלוקה הקודמת אינה ישימה, וצימצמה עוד יותר את שטח המדינה היהודית. היא הציעה מדינה בעמק יזרעאל ובמישור החוף עד רחובות. הפעם הסוכנות היהודית היא זו שדחתה על הסף את ההצעה, וסירבה כלל לדון עליה, וכך היא ירדה מן הפרק.
מאמר זה לא נועד לעסוק בוועדת וודהד, אלא במסמך מעניין מאוד, ציטוט מתוך תזכיר הסוכנות היהודית לוועדה. יו"ר הסוכנות היהודית היה דוד בן גוריון, וסביר להניח שאם הוא לא כתב בעצמו את התזכיר, הוא לפחות זה שקבע את עקרונותיו.
וכך נכתב באותה פסקה מעניינת: "חלוקתה הראשונה של א"י בתקופה שלאחר המלחמה חלה עם קביעת הגבול של ארצות המנדט הבריטי והצרפתי. האזור שבין גבולה הצפוני של א"י כיום והנהר ליטאניס, ובין ארץ הגולן שבגבולה, בדרום הירמוק ובמערב הירדן, נחשב תמיד חלק מא"י ההיסטורית. במהדורה ה-11 של אנציקלופדיה בריטניקה (1911) מצוין גבולה הצפוני של א"י: הנהר ליטאניס בעה"י מערבה וקצהו הדרומי של החרמון בעה"י מזרחה. שטחי אדמה נרחבים נרכשו ע"י היהודים בגולן כבר בשנת 1894. לבסוף עברה האדמה לרשותו של הברון רוטשילד המנוח ועתה היא בהנהלתה של החברה להתיישבות היהודים בא"י (פיק"א), אך היישובים שם לא נשאו אופי קבוע ולא נתקיימו במוצאי המלחמה. הבליטה הצפונית של א"י מוכיחה, שגורלם של אותם חלקי הארץ, שנקרעו ממנה בגמר המלחמה והוכללו בסוריה ובלבנון, יכול היה להיות שונה, אילו היו בהם יישובים יהודים בשעה שהותוו הגבולות. את צורתו הקשתית המוזרה במקצת של הגבול הצפוני של א"י יש ודאי לזקוף על חשבונה של מושבה יהודית אחת בשטח זה – מתולה. אלמלא מושבה זו לא היתה כל 'בליטה'. זו מכל מקום היתה טענתם של השלטונות הצרפתים. הנה כי כן, היה בקביעת גבולה הצפוני של א"י (ועה"י בכלל) משום צעד ראשון לצמצום שטחו של הבית הלאומי היהודי."

* תרגום למספר מונחים: המלחמה = מלה"ע הראשונה. ה"בליטה" = אצבע הגליל. ליטאניס = ליטני. מתולה = מטולה.

יש במסמך זה שתי נקודות הראויות לתשומת לב.
האחת, היא האופן שבו הציונות ראתה את הגולן. בתקופת המאבק על הגולן של שנות ה-90, רבים שלחו לכיווננו אמירות כמו: "הגולן זה לא ארץ ישראל... זו לא נחלת אבות... זה רק עניין ביטחוני וברגע שניתן מענה לעניין הביטחוני... אפילו במפה של תנועת החרות הגולן אינו מופיע." וכו'.
כל הטיעונים האלה מבוססים על עובדה אחת – שטח המנדט הבריטי, שנקבע במו"מ בין שתי מעצמות קולוניאליסטיות, צרפת ובריטניה, לא כלל בתוכו את הגולן. כאן אנו רואים, שהתנועה הציונית ראתה בעובדה זו, את החלוקה הראשונה של ארץ ישראל. כלומר, מדובר בשטח של ארץ ישראל, שנקרע ממנה בשל שיקולים קולוניאליסטיים זרים. ועובדה זו מסתמכת לא רק על מקורות יהודיים, אלא גם על האנציקלופדיה המוסמכת של הבריטים עצמם, "בריטניקה".
על פי "בריטניקה", הגולן ודרום לבנון הנם חלק מארץ ישראל. המסמך מדבר על השטחים הנרחבים שנרכשו להתיישבות יהודית ובסופו של דבר נותרו מחוץ לשטח המנדט, כלומר השטח שנועד להקמת הבית הלאומי ליהודים. יש לציין, שרוב אותם שטחים נמצאים מזרחה לשטח הגולן שהיום בידי ישראל, באזור החורן; כלומר, כאשר הסוכנות היהודית מדברת על חלקי ארץ ישראל שנקרעו ממנה, היא מדברת על הגולן בממד רחב הרבה יותר משטח הגולן הישראלי היום.

הנקודה המעניינת השנייה, היא תפקידה של ההתיישבות בקביעת הגבול.
המשפט "במקום בו תעבור המחרשה העברית – שם יקבע הגבול" הוא אידיאל. אנו יודעים שלא תמיד הוא עמד במבחן המציאות. מדינת ישראל עקרה חבלי התיישבות, בסיני, בגוש קטיף ובצפון השומרון. תוכנית החלוקה של האו"ם השאירה יישובים יהודיים מחוץ לשטח המיועד למדינה.
ואף על פי כן, ההתיישבות היא מרכיב משמעותי ומכריע בקביעת הגבולות. אנו רואים זאת כאן באמצעות שתי דוגמאות, שלילית וחיובית. השלילית נוגעת למושבות הברון בגולן. הכישלון ההתיישבותי באזור זה, והעובדה שבתום מלחמת העולם הראשונה, כאשר נקבעו הגבולות, הקרקעות שבבעלות העם היהודי לא היו מיושבות, גרמו לאובדן הגולן. מחדל ציוני, הביא לחלוקת הארץ הזו.
לעומת זאת, הדוגמה החיובית היא אצבע הגליל. כיוון שאצבע הגליל היתה מיושבת, גם אם בדלילות, השטח הזה סופח לשטח המנדט, ושבר את הסרגל על פיו נקבע הגבול הבינלאומי. בזכות מטולה, כל השטח שעד אליה, ברצועה הצרה שלמרגלות הרי הגליל, נותר בידינו.
יש היום מי שמנסה לשכתב את ההיסטוריה ולהכחיש את העובדה הזאת, אולם כותבי המסמך ידעו שבריטניה – המען של המסמך, מכירה את העובדות, ויודעת למה אצבע הגליל נשארה בתחומה, והעובדות מוצקות ובלתי ניתנות להפרכה.

על המשמעות של ההתיישבות בעיצוב גבולה של הארץ, אנו למדים גם ממסמך נוסף, שנחשף לאחרונה וחלקים ממנו פורסמו ב"הארץ" – יומנו של הדיפלומט השוודי ד"ר פאול מוהן, סגן הנציג השוודי לאונסקו"פ (ועדת החקירה של האו"ם שניסחה את תכנית החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947), והאיש ששרטט את גבול החלוקה.
יומנו של מוהן הוא עדות בזמן אמת, למקום המרכזי של ההתיישבות הציונית, בעיצוב הגבול. מן היומן אנו למדים שמדובר באדם פרו-ציוני ואוהב ישראל, בין השאר מטעמים דתיים. האמת היא שהמפה שהוא שרטט היתה טובה יותר לצד היהודי מזו שהוועדה אימצה בסופו של דבר, אולם השינויים אינם גדולים. ההישג הגדול ליהודים במפת החלוקה, היה הכללת רובו של הנגב בשטח המדינה היהודית (במפה של מוהן, השטח היהודי של הנגב גדול יותר). ומה גרם להחלטה זו? מוהן כתב ביומנו, בזמן אמת, שמה שגרם להחלטתו היתה ההתיישבות היהודית בנגב (אף שהיתה דלילה מאוד). לדבריו, ההתיישבות היהודית בנגב היא "הצלחה יוצאת דופן." מנגד, הוא כתב שהבדואים "יכולים לחיות שם גם אלף שנה מבלי להשאיר סימן."
כידוע, גבולות החלוקה מתו ביום שבו הערבים דחו אותם ותקפו את היישוב היהודי כדי לסכל אותה. מה שקבע את הגבול היו תוצאות מלחמה השחרור. אולם חשוב להיווכח איזו משמעות גדולה היתה להתיישבות בעיצוב הגבול.
העוול שבחלוקה הראשונה של א"י הוסר במלחמת ששת הימים, עם שחרור הגולן. אולם ללא ההתיישבות בגולן – מזמן הוא לא היה בידינו. המפעל הציוני בן החמישים של ההתיישבות בגולן, עיצב את גבולה וריבונותה של מדינת ישראל. לכל מי שנטל חלק במפעל הזה, אפילו באופן זמני, יד ורגל בהישג הלאומי הגדול הזה.

2. מופע האימים של עמירם לוין

מתוך ראיון עם סגן שר החוץ יוסי ביילין, אדריכל הסכם אוסלו, זמן קצר לאחר חתימת הסכם אוסלו (מראיין אברהם תירוש, "מעריב" 26.11.93):
ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם."
תירוש: כלומר?
ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה."
תירוש: ואז מה?
ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים."

אמר – אמר. ומה קרה? הרי מיד לאחר הנסיגה מעזה ויריחו חלה עליה חדה, חסרת תקדים, בטרור הפלשתינאי. ובכל זאת, ישראל המשיכה בתהליך, חתמה על הסכם אוסלו ב' ונסוגה מעוד שטחים רבים. ולאחר מכן הטרור הלך והתגבר ביתר שאת ובכל זאת אהוד ברק ניגש לקמפ-דיוויד עם הצעה מרחיקת לכת ביותר. ואף הצעה זו נדחתה בדם ואש ותמרות עשן, במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה. ורק אחרי למעלה מאלף הרוגים וכמעט שנתיים של מתקפת טרור, צה"ל נכנס לשטחי הרש"פ ונטל את האחריות הביטחונית העליונה על השטח.
בתקופה שלאחר הסכם אוסלו נהג יצחק רבין לומר, שאם הפלשתינאים יפרו את ההסכם, צה"ל יכבוש מחדש בחצי יום את כל השטחים. אמר – אמר. ומה קרה?
ערב עקירת גוש קטיף הכריז אריק שרון חזור והכרז, שאם תיירה יריה אחת מהשטח שממנה ניסוג, צה"ל יגיב במלוא העוצמה, והפעם – בלגיטימציה בינלאומית מלאה. אמר – אמר. הוא גם הכריז ש"לא תהיה נסיגה תחת אש." היתה נסיגה תחת אש. ואחרי הנסיגה נורו מדי שנה אלפי רקטות ופצמ"רים לעבר יישובי "עוטף עזה" וטווח האש הלך וגבר. חלפו שלוש שנים וחצי, עד שישראל לראשונה הגיבה במבצע "עופרת יצוקה", שלא הניב תוצאות מרשימות, והלגיטימציה הבינלאומית התמצתה בעלילת גולדסטון. חלפו עוד 5 שנים, ומבצע "עמוד ענן" בתוכם, עד שבמלחמת "צוק איתן" חטפו הפלשתינאים מכה קשה, שגרמה להם להפסיק, לא לחלוטין, את האש.
אני מזכיר את כל אלו, לנוכח דברי הרהב של אלוף (מיל') עמירם לוין, על פיהם "בפעם הבאה נקרע לפלסטינים את הצורה ונעיף אותם מעבר לירדן."
באמת, זו גבורה גדולה לקרוע צורות ולהעיף מעבר לנהרות בהבל פה. אבל כאשר מנהיגות צריכה להחליט על מלחמה, זה לא כל כך פשוט.
לא כל כך פשוט לשלוח את בנינו לקרב, מתוך ידיעה שרבים מהם לא יחזרו, או יחזרו פצועים. לא כל כך פשוט לצאת למלחמה, כאשר ברור שהעולם כולו לא יעמוד מאחוריה. וטוב שמנהיגי ישראל מהססים בטרם הם פורעים את השטרות המפוקפקים האלה, עם דברי הרהב על "הפעם הבאה".
מוטב למנוע את הפעם הבאה, ולא להעמיד את הכרזותינו למבחן. כדי למנוע את הפעם הבאה, ראוי להפיק את לקחי הפעמים שעברו. אין לנו בנים למלחמות מיותרות.
את הכותרות תפסו דברי הרהב של לוין, אך המסר המשמעותי שלו הוא תמיכתו בוויתור על גבולות בני הגנה. את הגבולות בני ההגנה הוא מחליף בהצהרות מתלהמות ורברבניות. גישה זו מבטאת חוסר אחריות לאומית.

* גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה ב"ישראל היום" תחת הכותרת: "למי תקרע את הצורה, עמירם לוין?"

3. צרור הערות 17.12.17

* ההפגנה שלי – אני תומך במסרים של ההפגנות נגד השחיתות, ותחושותיי דומות לאלו של הקהל הרחב שמשתתף בהן.
אף על פי כן, איני משתתף בהן וכנראה שגם לא אשתתף בהן. לא כיוון שמפעם בפעם צצה תמונה של פרובוקטור אנטי ציוני או שוחר BDS בשולי ההפגנה. אני מכיר את התופעה של טרמפיסטים שמתעלקים על הפגנות במסרים רדיקליים שמנוגדים לחלוטין לרוח ההפגנה ולעמדות 99.99% ממשתתפיה. כפי שאני סולד מהאשמת "אלה שעמדו על המרפסת" בגלל קומץ כהניסטים בזויים שהניפו תמונות תועבה של ראש הממשלה במדי SS, כך איני מקבל האשמות גורפות על קהל רחב בגלל קומץ מסוג זה בהפגנות אחרות.
הסיבה לכך שאני מדיר רגליי מן ההפגנות, היא העובדה שמנהיג ההתארגנות הוא אלדד יניב, אדם שאין לי בו טיפת אמון, בעל רקורד של שחיתות ומי שלאחר כמה כישלונות סוף סוף מצא סוס מוצלח לרכוב עליו לקריירה הפוליטית שלו. איני אוהב להיות כלי משחק של אנשים כאלה. וסיבה נוספת, היא העובדה שזהו מהלך המשך של ההפגנות ליד ביתו של היועץ המשפטי, שהיוו חבלה במאבק בשחיתות – סכין בגבו של מצביא המלחמה בשחיתות, שעה שהוא מוביל ביד רמה את המערכה הנמצאת בשיאה.
ולכן, ההפגנה שלי היא מאחורי המקלדת. את עמדתי בנדון אני כותב בעיתונים, באתרים, בבלוג שלי ובפייסבוק.
ועם זאת, אני חש סולידריות עם המוני המפגינים, כיוון שהם מפגינים על נושא צודק.

* המלצה למפגינים – המלצתי למפגינים ברוטשילד במוצ"ש: אם שוב יגיעו הפרובוקטורים עם שלטי BDS, עליכם לדאוג שלא יונפו יותר משנייה, בטרם ייקרעו לגזרים.
– בכוח?
אם אפשר בלי כוח, עדיף. אם לא – כן, בכוח.

* לינצ'טרנט – נשיא המדינה ומפכ"ל המדינה יכולים לנוח השבוע; יש לביביסטים מטרת דמות חדשה ללינצ'טרנט – הרב יובל שרלו, שנאם בהפגנה נגד השחיתות במוצ"ש. מי שהמירו את האידיאולוגיה הלאומית באידיאולוגיה מחנאית, ומצטופפים לגונן על מנהיג המחנה מפני האויב (משטרת ישראל, הפרקליטות, החוק) מתייחסים לכל מי ששייך ל"מחנה" ולא נסחף בזרם העכור כאל בוגד, וכל בוגד ראוי ללינצ'טרנט.
הרב שרלו הוא איש רוח אמיתי – ישר, חכם ואמיץ. היכרתי אותו כאשר חי בגולן, ופעלנו יחד בוועד יישובי הגולן. הצטערתי מאוד כשהוא עזב את הגולן, אולם הוא חש שהחזית הנכונה לאיש חינוך כמותו היא מרכז הארץ. אני מצדיע לרב שרלו על האומץ והיושרה שהוא מגלה.

* פג תוקפו – מתוך מאמר שפרסמתי ב"ישראל היום" במאי 2008:
האם לאהוד אולמרט יש היום מנדט ציבורי להוביל את המדינה?
אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה הנבחר. הוא נבחר כדין בבחירות, זכה באמון הכנסת, הקואליציה שלו מתפקדת, יש לו רוב בכנסת. פורמלית – הוא ראש ממשלה לכל דבר. ככזה, הוא נושא במלוא האחריות כראש הממשלה ויש לו מלוא הסמכויות של ראש הממשלה. האם יש לו גם מנדט מוסרי? האם יש לו מנדט ציבורי?
חזקת החפות, שהיא מנת חלקו של כל אזרח, חלה גם על ראש הממשלה. כל עוד הוא לא הורשע בדין, הוא זכאי. אף על פי כן הודיע אולמרט, שאם יוגש נגדו כתב אישום – יתפטר. גם שרים אחרים בעבר, כמו פנחסי, דרעי, רמון, הירשזון ואחרים, נדרשו להתפטר מתפקידם בטרם הורשעו. מדוע? הרי הם בחזקת חפים מפשע.
יש מציאות שמעבר לפורמליסטיקה. אדם אינו יכול להנהיג את הציבור, אם אין לציבור אמון בו. בהיעדר אמון ציבורי – אין די במנדט הפורמלי. נשיא, ראש ממשלה, שר, נבחר ציבור, שהוגש נגדו כתב אישום – הוא בחזקת חף מפשע מבחינה משפטית, אך הוא אינו יכול ליהנות מאמון הציבור. מבחינה משפטית, על התביעה להוכיח את אשמתו כדי שיורשע. מן הבחינה הציבורית, הוא חייב להוכיח את חפותו, כדי שיזוכה.
נגד אולמרט טרם הוגש כתב אישום. ספק האם יוגש ועל איזו עבירה. ובכל זאת, במצבו אין לו מנדט מוסרי וציבורי להוביל מדינה. הגודש של החקירות והחשדות נגדו, כמו גם החקירות נגדו בעבר, גם אם החשדות לא בשלו לידי כתב אישום, יוצרים תחושה מצטברת של מיאוס כלפי האיש והתנהלותו, וגורמים לחוסר אמון של הציבור בו. זאת, לצד התחושה הקשה כלפיו כתוצאה מהכישלון במלחמת לבנון השנייה ובריחתו מאחריות עליה, גם כאשר כל שרשרת הפיקוד שמתחתיו שילמה את המחיר והלכה הביתה. במצב שנוצר, אולמרט הוא התגלמות המושג "ברווז צולע". הוא ראש ממשלה שתוקף המנדט הציבור שלו פג.
(בניגוד למה שחשבתי אז – היום איני רואה במלחמת לבנון השניה כישלון אלא הצלחה. על כל השאר אני חותם גם היום. בעיקר היום).

* משותפים – הרשימה המשותפת דורשת להדיח את מפכ"ל המשטרה. מה יאמרו האמסלמ'ז?

* משרת את האינטרס הציבורי – איני אוהב, בלשון המעטה, את יוזמות החקיקה של ח"כ דוד אמסלם, אך דווקא חוק הפריימריז סביר בהחלט. הוא עדיף על המצב הקיים, שבו הפריימריז ממומנים באמצעות תורמים. דווקא השיטה הנוכחית היא מדמנה של שחיתות, כיוון שהיא הופכת את הפוליטיקאים מחויבים לבעלי ההון שתרמו להם, ובכך מסרסת אותם ונוטלת מהם את חופש הפעולה. מימון הפריימריז באמצעות תרומות יוצר קשרי הון שלטון מושחתים, המנוגדים לאינטרס הציבורי. יש בתרומות הללו יותר מאבק של שוחד, גם אם אין בהם עבירה פורמלית על החוק.
שימוש בכספי הציבור כדי לסכל את הקשר המושחת הזה, הוא שימוש נאות בכספי הציבור למען האינטרס הציבורי.
מה שמסואב בחוק הזה, הוא התשלום למפלגות שאינן מקיימות פריימריז, על פריימריז שאינם נערכים בהן, רק כדי שתצבענה בעד החוק.

* על הסף – הבעייה המרכזית בהחלטת בג"ץ בנוגע לגופות המחבלים, אינה תוכן ההחלטה, אלא עצם התערבותו בסוגייה מדינית ביטחונית. מן הראוי היה שבית המשפט ידחה על הסף את העתירות.
בעקבות הפסיקה, על הממשלה להוביל חקיקת בזק שתאפשר לה לממש את מדיניותה.
לגופו של עניין – מן הראוי לנסות להגיע, באמצעות מתווכים, להסכמה עם האויב שיש להפסיק את המסחר הברברי בגופות. אולם כל עוד האויב מחזיק בגופות, אין לנו מנוס מהקמת בנק גופות, ולהחזיק בהן עד שתוחזרנה גופות חללי צה"ל.

* פגיעה בשלוש הרשויות – בכל המקרים שבהם עתרו משפחות נפגעי הטרור נגד שחרור מחבלים, סברתי שעל בית המשפט לדחות את העתירה, למרות שעמדתי היתה כעמדת העותרים. זאת, כיוון אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בסוגיות מדיניות ביטחוניות, ועליו להשאיר זאת לממשלה. על מתנגדי העסקות לפעול נגדן בדרכים פוליטיות וציבוריות ולא באמצעות בית המשפט.
קל וחומר, כאשר מדובר בעתירות של האוייב לבית המשפט הישראלי נגד השיקול המדיני ביטחוני של ממשלת ישראל, המחויבת לאינטרס הלאומי של החזרת גופות חללי צה"ל.
התערבות בנושא כזה, במדיניות שקיימת כבר עשרות שנים, היא התגלמות הבעייתיות באקטיביזם המשפטי, הפוגע בכל רשויות השלטון, ובראש ובראשונה ברשות השופטת, שאמון הציבור בה נפגע.

* שמירה על הטבע – בכנס "יש טבע בגולן" ה-12, שנערך בחנוכה במכללת "אוהלו" בקצרין, שמחתי לשמוע מפי המדען הראשי של רשות הטבע והגנים, ד"ר יהושע שקדי, שבשנים האחרונות התקציב הממשלתי לשמירה על הטבע הולך וגדל משנה לשנה. הדבר בולט, אמר שקדי, לנוכח העובדה שבמקביל יורדים התקציבים לשמירת הטבע בארה"ב ובאירופה.
הבשורה הזו משמחת ואף מרשימה, כיוון שהימין החדש בעולם המערבי הוא אנטי סביבתי מובהק (בניגוד לעבר), וראש לאויבי הסביבה הוא טראמפ. ואילו אצלנו, ממשלת ימין מעלה את תמיכתה בתחום החשוב הזה.

* תיקון טעות – בדברים שכתבתי על המו"מ עם סוריה בתקופת ברק, במבזק שעבר, החלפתי בטעות בין פסגת שפרדסטאון לפסגת וושינגטון. הוועידה עם התצלום המפורסם של ידו המושטת של ברק לא-שרע שנשארה באוויר, לעיניו הנדהמות של קלינטון, היתה בוושינגטון, ולא כפי שכתבתי. למען הסדר הטוב: פסגת וושינגטון התקיימה ב-15-16 בדצמבר 1999. פסגת שפרדסטאון, ועידת ההמשך, התקיימה ב-3-10 בינואר 2000. פסגת קלינטון-אסד, שבה דחה חאפז אסד את הצעתו הסופית של ברק, התקיימה בז'נבה ב-26 במרץ 2000.
זו היתה תקופה קשה מאוד, אך העיקר שעברנו אותה בשלום, ולא, חלילה, ב..."שלום"...

* בחירה אסטרטגית בשלום – בטקס הפתיחה של פסגת וושינגטון, סגן הרמטכ"ל הסורי התעלף. חבר המשלחת הישראלית אורי שגיא, שראה אותו מתנדנד, זינק לעברו ותפס אותו בחיבוק, בנפילתו. לאחר מכן הוא סירב ללחוץ את ידו של שגיא.

* יש לי שאלה בענייני הליכות – אם המנוח מצווה בצוואתו: "אבקש מכל אחד שלא יזכירני בשם צדיק או ירא שמיים כדי שלא אתבזה על ידי זה בעולם האמת," זה בסדר להזכיר אותו כ"גדול הדור"?

* לבן בחלום שחור – בליל שבת הופיע חמי רודנר באורטל. מופע אקוסטי, חמי וגיטרה אקוסטית בלבד – ואיזו עוצמה! זמר נפלא, בעל יכולת קולית אדירה, גיטריסט מצוין, השירים שלו יפים מאוד והוא ניחן בהומור אינטליגנטי דק; כל אלה הם מתכון לערב איכותי ומשובח. ואפשר להוסיף על כך גם את הקהל החם והאוהד האורטלי, שיוצר אווירה נהדרת בהופעות. חמי רודנר נתן את המיטב מתוך הרפרטואר שלו, מימי "איפה הילד" ועד היום: "נפלת חזק", "מלנכוליה אהובתי", "גאולה", "אימפריות נופלות", "לבן בחלום שחור", "בואי ניפרד" ועוד. ערב נפלא!

* מהפכה – מה המהפכה הגדולה ביותר שהסמרטפון חולל בחיי? אני מסוגל להיכנס לשירותים בלי ספר או עיתון.

* ביד הלשון: כנרת – מהו מקור שמה של הכנרת? הגירסא דינקותא שלי, היא שהיא נקראת כך כיוון שהיא דומה לכינור? מוזר... האם היא באמת דומה לכינור? לא ממש. אז מה באמת מקור שמה?
לכנרת שמות נוספים. הנוצרים קוראים לה "ים הגליל", שם הלקוח מן הברית החדשה. במקורות יהודיים מתקופת בית שני היא נקראת "ים גינוסר" ובתקופת התלמוד היא נקראת "ימה של טבריא" וזה שמה בערבית עד היום: "באדור אל טבריה". המשותף לכל השמות הללו, הוא שהים (במונחים של ימינו הכינרת היא אגם, אך באותם ימים היא נקראה ים) נקרא על שמו של היישוב הגדול שלצדו.
וכנרת? בתנ"ך נקרא האגם "ים כנרת" ומכאן שכנראה היתה לצדה עיר שנקראה כנרת. ואכן, כבר בשנות ה-30 של המאה שעברה התגלתה עיר עתיקה מצפון לבקעת גינוסר, בתל אל עוריימה, בצפון הכנרת, סמוך לאתר ספיר. שמו העברי של התל הוא תל כנרות. בחפירות התגלו שרידיה של עיר גדולה במיוחד, שראשיתה בתקופת הברונזה, התקופה הכנענית (סביב 1,500 לפנה"ס) ושיאה בתקופת הברזל הראשונה, הנקראת גם תקופת ההתנחלות (מאות 11-13 לפנה"ס). זו העיר הגדולה ביותר בסביבה, ולכן הים נקרא על שמה: "וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה" (במדבר ל"ד ועוד). זו עיר חשובה, החולשת על הדרך ממצרים לסוריה (בדומה לכביש 90 בימינו) והיא מוכרת לא רק מן התנ"ך אלא גם מכתבי מלכים מצריים קדומים יותר לתנ"ך, שבהם היא מתוארת כעיר שנכבשה בידי מצרים.
לאורך הדורות, השם כנרת לא השתכח, והוא היה קיים בתרבות העברית לצד השמות ים הגליל וים גינוסר. עם חזרתו של העם היהודי לארץ ישראל, בעליות הציוניות, וההתיישבות הציונית בעמק הירדן, הנטייה התרבותית היתה לחזור למקור המקראי ובין השאר לחדש שמות מקראיים. עם הקמת חוות כנרת ב-1908, דווקא בחלקו הדרומי של האגם, בניגוד לעיר המקורית, היא קיבלה את השם כנרת על פי הצעתו של ש"י עגנון, וכך התקבע גם שמו של האגם.
ומה הסיפור עם הכינור? גם לכך יש מקור, אך הוא אינו עוסק בצורתו של האגם. בתלמוד נכתב: "למה נקרא שמה כנרת? שמתוקים פירותיה כקולו של הכינור." הכוונה לפירות של העצים הגדלים בחופיה, ואלו הם פירות השיזף (הדומים). זה מדרש שם נחמד, אך כנראה שמקור שמה של העיר אחר – העיר נקראת על שם האל הכנעני כינר. עירו של כינר – כנרת.
ותודה לחברי הארכיאולוג ערן מאיר, חוקר במכון שמיר למחקר, שממנו למדתי את התורה הזאת ובהדרכתו טיילתי בתל כנרות.
אורי הייטנר