על ספרו של בני דון-יחייא "מסביב לשולחן –

הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על פרשת השבוע"

אלומות – דני ספרים 2017, 414 עמ'

הנוהג שרב הקהילה נושא דרשה הנעגנת בפרשת השבוע הוא נוהג עתיק יומין בקהילות ישראל, ורבים העלו את דבריהם על הכתב ופרסמום בספר כך עשה הנצי"ב מוולוז'ין, הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרב יצחק גינזבורג, נחמה ליבוביץ' ורבים אחרים*.

בימינו עבר הנוהג הזה אל כלי התקשורת – ברדיו, בטלוויזיה ובאתרי האינטרנט (אתר בית חב"ד, פותחים שבוע באתר ון ליר, אתר דעה, ערוץ מאיר וכו'). דרשות על פרשת השבוע מושכות את הדורשים ואת השומעים, כי מצד אחד הן מבוססות בתורה הקדושה, ומצד שני החופש להתבטא הוא כמעט אינסופי, שכן, בעקבות ר' משה די לאון והרמב"ן יש היתר, ואולי אפילו חובה, לדרוש את כתבי הקודש בארבע דרכים: פשט, רמז, דרש וסוד (פרד"ס). הדרשן תולה את דבריו על פסוקים מפרשת השבוע, ובאמצעות האקרובאטיקה המותרת הנ"ל הוא גולש אל ענייני היום של הקהילה, אל הטפת מוסר, ואל מכמני החכמה של ראשונים ואחרונים – פטור במידה רבה מעולה של ההלכה, ובוודאי שהוא פטור מעולו של מחקר המקרא המודרני. הדרשן יוצר בדבריו הרמוניה (שהקהל כמה לה!) שספק רב אם היא נשענת ממש על הכתובים. למשל, בספר שלפנינו המחבר עוקף את כל המעקשים האפשריים, כגון מדוע קבעה התורה שהגבר ימשול באשתו (בראשית ג' 16), איך תיושב הסתירה שבין ידיעת האל את העתיד ובין הבחירה החופשית (ידוע תדע כי גר יהיה זרעך... ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", שם ט"ו 13).

דוגמאות נוספות: על אברהם אומרים חז"ל שקיים את כל המצוות שבתורה (קידושין פ"ב א'), כיצד הוא מגיש לשלושת אורחיו חמאה וחלב ובן בקר (שם י"ח 8)? כיצד יעקב התם יושב אוהלים פונה אל לבן בשפה ירודה ("הבה את אשתי כי מלאו ימיי, ואבואה אליה," שם כ"ט 21)?

כיצד ייתכן שבמצרים יהיו שבע שנות רעב, הרי חייהם אינם תלויים בגשמים, אלא בנילוס הזורם כל השנה (שם מ"ט 37-34)?

כיצד לא דייקה התורה וקבעה שהשפן והארנבת מעלים גירה וכי העטלף הוא עוף (ויקרא י"א 19-13); כיצד מכירה התורה בתוקפו של עזאזל (שם, ט"ז 10-9)?

אם משה חיבר את התורה, כדעתם של חז"ל, כיצד ייתכן שהוא יעיד על עצמו שהוא "ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב 3)?

ועוד: כיצד ניתן להסביר את הסתירה שבין במדבר י"ג 2-1 (ה' מצווה על משה לשלוח מרגלים), ובין דברים א' 22 (העם מבקש ממשה לשלוח מרגלים). רש"י מציע אמנם פתרון (די חלש) לסתירה ("שלח לך, לדעתך, אני לא מצווה"), אבל המחבר עוקף את המהמורה הזאת באלגנטיות. ושוב, אם משה כתב את התורה, כיצד מתחיל ספר דברים במילים "אלה הדברים אשר דיבר משה... בעבר הירדן"? הרי מי שכתב דברים אלה בהכרח חי בעבר הירדן המערבי. וכן שאלת השאלות: אם עשרת הדיברות ניתנו למשה בסיני, והוכנסו לארון, כיצד יש להם שתי גירסאות שונות ("שמור" וזכור")?

הבאתי כאן רשימה חלקית מאוד מכל המהמורות שהמחבר שלנו נמנע מלדון בהן, כפי שעשו מחברי דרשות על פרשות השבוע בעבר.

נראה לי שהחופש שלקח לעצמו בני דון-יחייא בספר זה כדי להביא דברי חוכמה, דברי מוסר וסיפורים משעשעים, המסתמכים על הפסוק, הוא כמעט בלתי מוגבל. עשרות פעמים הוא מוצא גזירה שווה בין עניינים רחוקים מאוד באמצעות גימטריות, שיכול אותיות, קריאת מילים ומשפטים לפנים ולאחור.

אביא קצת דוגמאות (מתוך כאלף המובאות בספר!) מהן נוכל ללמוד על השיטה: בבראשית ב' 9 כתוב "ועץ החיים בתוך הגן" – המחבר מביא את דעתו של הרמב"ם כי "בתוך הגן" משמעו אמצע, כלומר דרך החיים הטובה היא לבחור את דרך הביניים. ברור שאין זאת כוונת הכתוב.

"ועץ הדעת טוב ורע" (שם) "רע" ראשי תיבות – רופאים ועורכי דין, וזאת לדעת – בני דון יחייא הוא עורך-דין מפורסם, מומחה לדיני משפחה, ואין הומור משובח מהומור עצמי.

בפרשת נח כתוב: "וירד ה' לראות את העיר..." (בראשית י"א 5), ומה המסקנה: דיינים צריכים להקפיד לרדת לעומק העניין. ברור שאין קשר בין הפסוק למה שנדרש ממנו, אבל בוודאי הדברים גורמים קורת רוח לשומעים.

למה לוט השיכור בחר לגור בסדום? כי "כולה משקה" (שם, י"ב 10). שוב, בפסוק הכוונה שונה לחלוטין.

יצחק מזכיר בברכתו לעשו את המילים: "והיה כאשר תריד" (שם, כ"ז 40), שמשמען, כנראה, כאשר תיאנח מכובד העול, ואילו המדרש כאן אומר: הכוונה היא שלא תוסיף מצווה על תרי"ג מצוות לתרי"ד מצוות, כי הרי אסור להוסיף ואסור לגרוע (דברים ד' 2). והרי גם על דעתם של אלה שסברו שאבותינו קיימו תרי"ג מצוות, לא יעלה על הדעת כי עשו "הרשע" יוסיף מצווה על הקיימות.

יעקב, המאושר בראותו את בנו, אומר: "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" (בראשית מ"ו 30), והשל"ה (ר' ישעיהו הלוי הורוביץ מחבר "שני לוחות הברית") מסיק מהכתוב שאב הנאלץ לסעוד על שולחן בניו – טועם טעם מיתה. ברור שאין קשר בין הפסוק לנדרש, אבל שוב, נאמרת כאן חוכמת חיים, שללא ספק שומעיה הנהנו בראשם.

בהקשר זה אני מבקש להזכיר עניין אופייני לספר זה: המחבר מקפיד להביא דברים בשם אומרם, אלא שאיננו מקפיד על אחדות – לעיתים הוא מביא בפרוטרוט את השם והתואר של החכם המצוטט, ולעיתים הוא מביא רק ראשי תיבות. כך, למשל, הוא מביא את שמותיהם של ר' שמשון רפאל הירש (למרות שיכול היה לצמצם לרש"ר הירש), או הרב אברהם יצחק הכהן קוק (למרות שיכול היה להסתפק בראשי התיבות – הרא"ה), וכן הרב מאיר שמחה מדווינסק, ר' מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין בפולין, רבי שניאור זלמן מלאדי, הרב אברהם יהושע השל, הרב יוסף דב סולובייצ'יק ועוד, אבל לעיתים הוא מביא רק ראשי תיבות בלי לטרוח לפרשן לקוראים

ועוד דוגמאות לדרך המדרש בספר שלפנינו: בשמות י"א 9 כתוב: "למען רבות מופתים בארץ מצרים". לדעת הגאון מווילנה מרמז הכתוב, בראשי תיבות, למותו של הרמב"ם במצרים, שהרי הכול מרומז בספרי הקודש, כולל מותו של הרמב"ם.

"וישמע יתרו" (שם י"ח 1) – מכאן למדים שמעלה גדולה היא היכולת לשמוע, להקשיב.

בעשרת הדיברות כתוב: "לא תעשה לך פסל" (שם כ' 4), ובני דון-יחייא דורש: אל תפסלו את הזולת. "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שם, ל"ה 3), והמדרש: שלא תתעורר אש של מחלוקת.

בפרשת המצורע (ויקרא י"ד) מרומזים כביכול הימנעות מגסות רוח ומגזל שמביאים על האדם את הנגעים בעורו.

"מפני שיבה תקום" (שם י"ט 32) – על האדם להתקומם נגד הזקנה, ולא להשלים עימה; ומדרש אחר (בשם הבעש"ט): לפני שתזדקן קום ועשה תשובה.

"והשיג לכם דיש את קציר" (שם כ"ז 5) – "דיש" משמעו די יש – להסתפק במה שיש.

והנה עוד דוגמאות אחדות לפרשנויות שיש בהן מן השנינות והפלפול היהודי: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" (שם כ"ז 29), והכוונה, בפרשנות של הספר, כי מי שהולך בדרכי התורה יזכה לאכול מאכלים כשרים אצל ילדיו.

"עשר תעשר" (דברים ד' 22) עשר כדי שתתעשר (בעקבות תענית ט' א').

"רב לכם..." (במדבר ט"ז 3) – לא רק לכם יש רב (משה), גם לנו יש רב (קורח).

"כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך" (דברים כ"ב 8) – הגג הוא המוח, ולכן צריך לעשות לו סייג כדי שלא יבוא לידי הרהורי עבירה.

"מימינו אשדת למו" (דברים ל"ג 2), מרמז, כביכול, לתורה שבעל-פה: "דת למו" אותיותיו כאותיות "תלמוד".

משחקי לשון כאלו, גימטריות ושיכולי אותיות יש בספר זה למכביר, הרי קצת דוגמאות מתוך הרבות:

"הנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה..." (בראשית כ"ח 12) – "סולם" בגימטריה – "ממון" וגם "עוני" – גם כסף וגם היעדרו מזכירים סולם שעולים ויורדים בו.

"זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" (במדבר י"ט 14). לאדם יש תרי"ג אברים וגידים, והוא גם חייב למלא תרי"ג מצוות, לכן התורה זהה לאדם, וצריך לקרוא: "זאת התורה – אדם".

"זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כ"ה 18-17) – "עמלק" בגימטריה "ספק", העמלקים גרמו לספק באמונת ישראל.

"ארץ זבת חלב ודבש" (שם כ"ו 9-8) "דבש" – ראשי תיבות של "די במה שיש".

לא נגעתי ברשימה זאת בסיפורים היפים הנלווים לדרשות, ובאנקדוטות המשעשעות, ואף הומוריסטיות, הנעגנות בפסוקים ובדרשות, והקורא מוזמן לקרוא וליהנות. התרשמתי שאין בספר ביקורת מרומזת הקשורה באקטואליה, חוץ אולי במקום אחד: "ואכלתם לחמכם לשובע" (ויקרא כ"ז 5), הכוונה שתאכלו את הלחם שלכם, ולא מהתמיכה שמעבר לים. ואני מניח שמדובר כאן במי שמאמין כי לימוד התורה כשלעצמו די בו כדי שאחרים, אף מעבר לים, יטרחו עבורם.

הספר שלפנינו הוא נדבך חשוב בסוגה המיוחדת הזאת של הכתיבה מדרשית, כתיבה הנעגנת בפסוקים כדי לאלף בינה, לחשוף מכמני חכמה, להטיף מוסר, ואף לשעשע את השומעים-קוראים. נראה לי שהמחבר עמד ביעד שהציב לעצמו, כמובא בהקדמה: "ריכוז מיטב התובנות והרעיונות, מוגשים לקוראים כשהם מעוררי תיאבון, מאתגרים את המחשבה ומעלים חיוך."

* גם אני התנסיתי בסוגת הכתיבה הזאת, יחד עם צופיה ודן מלר בשני כרכים: "מפרי עץ הדעת", תמוז 2002; "ויקרא את שמם אדם", ספרי צמרת 2012.

משה גרנות