על ספרו של נגיב מחפוז "בית בקהיר"

בתרגומו של סמי מיכאל

כרך ראשון, ספריית פועלים 1981, 327 עמ'

כרך שני, "כמאל", ספריית פועלים 1984, 327 עמ'

כרך שלישי, "דור שלישי", ספריית פועלים 1987, 249 עמ'

הרומן "בית בקהיר" הוא רומן ריאליסטי רחב יריעה, מעין מהדורה ערבית לרומנים רחבי היריעה באירופה בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, כגון "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה" של לב טולסטוי, "ז'אן כריסטוף" ו"הנפש הקסומה" של רומן רולן, "בית בודנברוק" ו"הר הקסמים" של תומאס מאן.

"בית בקהיר" עניינו בעיקר בית אחד, בית משפחתו של האב העריץ אחמד עבד אל ג'וואד, אך הוא מתפרש על פני קהיר כולה, כולל בתי הנגידים והשועים, זרועות הממשל והמשפט, בתי העניים, מאורות האלכוהול, בתי הזונות וכד'. כצפוי, ברומן רחב יריעה כזה, מוזכרות בו עלילותיהם של עשרות גיבורים וגיבורי מישנה, אך כאמור, עיקר תשומת הלב ממוקדת במשפחתו של אחמד עבד אל ג'וואד, שהכול (אשתו, ילדיו, חבריו ומכריו) מכנים אותו "האדון", וכינוי זה מאפיין אותו, ולשם הנוחיות והקיצור אכנה אותו גם אני בחיבורי זה בשם "האדון".

הספר מתרכז בשלושה דורות במשפחה זאת, על הסתעפויותיהם בנישואין, ועל מכריהם. התקופה עליה מתרכז הספר היא בין מלחמת העולם הראשונה עד לשלהי מלחמת העולם השנייה. מצרים שהיתה לקולוניה בריטית ב-1882, הפכה לפרוטקטורט בריטי בשנים 1922-1914, ואז הפכה למונרכיה חוקתית (המלך פואד, ומ- 1936 – המלך פארוק), אבל בליווי ובנוכחות אנגלית. כל האירועים האלה באים לידי ביטוי בספר בוויכוחים שבין הגיבורים.

שני מאורעות זוכים לסיקור נרחב במיוחד:

א'. ההתקוממות של ההמונים נגד הבריטים בהנהגת סעד זע'לול (מייסד המפלגה הפטריוטית, "הוופד") ב-1919– ההמונים יצאו לרחובות בהפגנות, והבריטים קטלו רבים מהם בנשק חם.

ב'. במלחמת העולם השנייה – קהיר מופגזת, והתושבים מתרוצצים בחיפוש אחר מקלט.

לפני הדיון בספר אביא בתמצית, ודי ברפרוף, את סיפור המעשה: במשפחתו של "האדון" יש רעיה, בשם אמינה. יש לו בן בשם יאסין מאשתו הראשונה, הניה, (אותה הוא גירש משום שלא היתה מוכנה להיות כלואה בבית), יש ל"אדון" בן נוסף מאמינה ששמו פהמי, ושתי בנות: חדיג'ה ועאישה. "האדון" משליט טרור בבית: אשתו אינה רשאית לעזוב את הבית בלא אישורו, אפילו כדי לבקר את אימה, וכשהיא עושה זאת פעם (הוא נסע לרגל עסקיו לפורט סעיד), ולרוע מזלה, היא נפגעת על ידי מכונית, "האדון" ממתין שתחלים מהפגיעה, ואחר כך הוא מגרש אותה מהבית, והיא נאלצת לבקש מקלט אצל אימה. "האדון" מתייחס אל כל בני הבית כמו אל עבדים. הוא עצמו מתהולל כל לילה עם חבריו אצל בתי עינוגים עם זמרות שהן גם פילגשים, וחוזר הביתה אחרי חצות, כשריח האלכוהול נודף ממנו. אמינה קמה במיוחד ממיטתה, כדי להקביל את פניו, להפשיט אותו להגיש לו קערת רחצה, ואחר כך היא יושבת מולו על המחצלת שמא ידרוש ממנה עוד שירות. בתחילת נישואיהן היא העזה פנים להעיר על איחוריו בלילות ועל שתיית האלכוהול, שהיא אסורה על פי הדת. הוא איים עליה שאם תחזור על מילים אלו – הוא יכה אותה (כידוע, הכאת אישה מותרת על פי הקוראן – סורה ד' 39-38). פרנסתו של "האדון" מהחנות שבבעלותו היא בשפע, ולא רק שבבית יש משרתת (אום חנפי), מזווה וחדר אפייה המלאים כל טוב, הוא גם מצליח לממן את לימודי בניו (בנותיו לומדות רק בבי"ס יסודי), לתת מוהר לבנותיו ולקיים את אינספור פילגשיו. בבית הוא משליט טרור, מגדף את ילדיו ומכה אותם, אבל בחנות ובקרב חבריו ופילגשיו הוא איש מבדח, שהכול רוצים בקרבתו.

בנו, יאסין (מאשתו הראשונה) הוא העתק קריקטורי של אביו: הולל כמוהו, שתיין של אלכוהול, ורודף נשים חולני. הוא מנסה לאנוס את המשרתת (אום חנפי), ואביו נזעק נזעם לנוכח צריחותיה, ומעניש אותו. כשיאסין נשוי לזינב, בתו של מוחמד עפת, חברו של אביו, הוא מנסה לאנוס את המשרתת הכושית (נור), ואשתו תופסת אותו בקלקלתו. היא ואביה אינם מוותרים לו, ודורשים גירושין. "האדון" (שביכולתו לסרב), מחליט להסכים, כדי לא לאבד חבר. כשיאסין נשוי לאשתו השנייה מרים (קודם היו לו יחסים קרובים עם אימה של מרים, בהיג'ה!), נישואין שגרמו עוגמת נפש ל"אדון" כי אימה של מרים, בהיג'ה, היתה גם היא אחת מפילגשיו הרבות (כלומר, האב והבן הפכו את אימה של הכלה לפילגש שלהם!), הוא מביא הביתה את זנובה, מנגנת עוד, המשמשת גם פילגש לאביו (!). מרים מעוררת סקנדל גדול, והוא מגרש אותה, ונושא את זנובה למגינת ליבו של האב ושל כל המשפחה. כמו אביו הוא אינו חדל להתהולל עם נשים, אבל הוא ביש גדא גדול: פעם עקב אחרי אישה, ולא שם לב שזאת חדיג'ה אחותו. בפעם אחרת הוא מחזר אחרי דיירת בבניין, וזנובה תופסת אותו על חם, ומגרשת את הדיירת. בביקוריו אצל הנשים המשמשות לו פילגשים, הוא מתוודע להוללות של אביו, אבל זה לא מונע כהוא זה את אהדתו וכבודו כלפיו.

הבן השני (של "האדון" ושל אמינה) הוא פהמי, אידיאליסט ופטריוט גדול. הוא נהג להביט אל מרים שכנתו (לימים – אשתו של יאסין), ביקש מאימו לרחרח אצל אביו אם הוא מסכים שיישא אותה לאישה. "האדון" מתחלחל כשהבין שבנו הביט בשכנה, בניגוד לכללי הצניעות, וכי מרים חשפה את פניה בפניו – מעשה פשע שלא יעלה על הדעת (ההתנגדות באמת נובעת מכך שאימה היתה פילגשו, כאמור). כצפוי, פהמי נכנע לאביו בעניין הזה, אבל בדבר אחד הוא איננו מוכן להיכנע – הוא אינו מוכן לוותר על פעילותו במחתרת נגד הבריטים (כרוזים, אסיפות, הפגנות). באחת ההפגנות, שהיתה באישור הבריטים, החיילים בכל זאת פותחים באש, ופהמי ועוד מפגינים נהרגים.

כמאל הוא הבן הצעיר, בכרך הראשון הוא מתואר כילד שובב בבית הספר היסודי, שקרן והרפתקן, מתיידד עם החיילים הבריטים, ולא שם לב שהם צוחקים עליו בגלל אפו וראשו הגדולים. הם מפתים אותו בשוקולד, והוא "משלם" בשירים שהוא שר להם.

בכרך השני הוא סטודנט בחוג לספרות (למגינת ליבו של אביו שהעדיף משפטים או מסחר), מתחבר לחוסיין שדאד, בן למשפחה עשירה הגרה בארמון, והשולחת את בניה ללמוד בפאריס. כמאל, שבשלב זה הוא מוסלמי אדוק, מתפעל מהחופש בו זוכים בבית הזה (שומו שמיים! נערות מדברות עם נערים), והוא מאוהב עד מעבר לאוזניים באחותו עאידה, ולא נתן דעתו על כך שהיא בעצם מהתלת בו, ואפילו לועגת לו (היא משווה אותו, בגלל אפו הגדול, לסירנו דה ברז'רק). היא מתחתנת עם חסן סלים, חבר אחר של חוסיין, צעיר ערמומי שבוודאי אין אפילו שמינית מהאהבה הגדולה של כמאל אל עאידה. בעקבות האכזבה הזאת כמאל איננו מתחתן לעולם.

מסתבר שגורלה של עאידה לא שפר עליה: בעלה בגד בה, והיא מתגרשת ממנו. אביה מאבד את כל רכושו במפולת המניות של 1930-1929, ומאבד עצמו לדעת. היא בורחת מצרפת בימי המלחמה יחד עם אימה, אחותה הקטנה, בדור, ושני ילדיה, לספרד, ומשם חזרה לקהיר, כשהן חיות בעוני, ולכן היא נאלצת להינשא כאישה שנייה לבעל עמדה כמפקח על בתי ספר, אלא שמיד אחרי החתונה היא נופלת למשכב ונפטרת. כמאל פוגש את בדור, אחותה, באוניברסיטה (הוא כבר רווק זקן, שומע חופשי), ומנסה לחזר אחריה, אך בשל חוסר יכולתו להחליט, גבר אחר זוכה לשאתה לאישה. כמאל משמש כמורה לאנגלית, ומפרסם מאמרים פילוסופיים, אשר בדרך הטבע, קוראיו מעטים. יש לו תחושה כבדה של החמצת החיים. הוא מסכים בליבו לדעתו של אחיינו אחמד (קומוניסט) שצריך לשאוף תמיד למהפכה מתמדת, להגשמת אידיאלים.

מבקרים מצביעים על קווים דומים בין חייו של נגיב מחפוז עצמו ובין חייו של גיבור הספר – כמאל.

חדיגה ועאישה, שתי הבנות של "האדון", מתנהגות כמו אימן כלפי האב, מנשקות את ידו ביראה, ולעולם תשרתנה אותו, לא תשבנה עימו לשולחן. חדיג'ה המבוגרת יותר, היא נערה מכוערת, שירשה כמו כמאל את האף הגדול של "האדון", אבל היא חרוצה מאוד, לעומת עאישה היפהפייה (שיער בלונדי, עיניים כחולות), שהיא עסוקה כל היום באיך היא נראית. האלמנה שווכאת (משפחה עשירה ממוצא טורקי), מבקשת לשדך לבנה השני, חליל, את עאשיה. בנה הראשון, אבראהים, התאלמן מאשתו, ושכל את שני בניו. הציפייה היא, כמובן, שהבת הבכורה תינשא ראשונה, אבל בלית ברירה מסכימים לשידוך.

במסיבת החתונה, מספרת ג'לילה הזמרת, בשיכרונה, כי "האדון" היה המאהב שלה, וכי זמרת אחרת בשם זבידה, גזלה אותו ממנה, ואחריה באו אחרות. כל הגילויים האלה אינם מפחיתים מהכבוד והיראה של המשפחה ושל החברים אל "האדון". לאחר זמן האלמנה שווכאת באה להציע שחדיג'ה תינשא לאבראהים האלמן שגילו כפליים מגילה. גורלה של עאישה נורא: חליל בעלה, ושני בניה חולים ומתים, ובתה היחידה, נעימה, שהיתה נשואה לעבד אל מונעם בן דודה, מתה בלידה. עאישה מסתגרת באבל נורא, וזיקנה קשה נוחתת עליה בלא עת.

מזלה של חדיג'ה שפר עליה: היא יולדת שני בנים: עבד אל מונעם ואחמד. הראשון מוסלמי אדוק, פעיל ב"אחים המוסלמים", והשני אתיאיסט, קומוניסט. בסוף הכרך השלישי מסופר ששניהם נעצרים מתוקף תקנות החירום, המתייחסות אל "האחים המוסלמים" ואל הקומוניסטים כאל מחתרות מסוכנות

על רדואן, בנו של יאסין מאשתו הראשונה, זיינב, מרומז שהוא הומוסקסואל, שונא נשים. הוא מצליח לשבות ביופיו את ליבו של עבד אל רחים עיסא פחה, שר רווק, כנראה גם כן הומוסקסואל, הופך להיות המזכיר שלו, ובשל הקשרים שלו בחלונות הגבוהים הוא מצליח להשתדל עבור אביו, שיעלה בדרגה, למרות הוללותו ושתיינותו, ולכמאל שלא יעבירו אותו למצרים העילית. מסתבר שבלי פרוטקציה קשה מאוד לשרוד במצרים המתוארת על ידי נגיב מחפוז.

הכרך השלישי מתאר הידרדרות כללית: "האדון" חולה מאוד, גוסס ונפטר, אמינה, שמצאה ניחומים אחרי מותו של בעלה בביקור בקברי קדושים, מקבלת שיתוק, וגם היא נפטרת. זבידה, שהייתה אהובתו של האדון, הופכת לשבר כלי לאחר שאיבדה את כל רכושה ובריאותה בשל התמכרותה לקוקאין. כאמור, שני נכדיו של "האדון" נעצרים בשל סיבות קוטביות.

מה שבולט ברומן הגדול הזה הוא הכישרון לעצב דמויות, שחיות ממש לנגד עיניו של הקורא. שום דמות איננה סטריאוטיפית, אפילו לא דמויות המשנה. "האדון", אמינה, יאסין, פהמי, קמאל, חדיג'ה, עאישה, האלמנה שווכאת, הזמרות-פילגשים ג'לילה, זבידה, זנובה, השר, מזכירו רדואן ועוד ועוד – עשרות דמויות – לכל אחת מהן קווי אופי מיוחדים שאינם נמהלים עם קווי האופי של דמויות אחרות.

דמות מעניינת, שאיננה קשורה במשפחה היא דמותו של שייך מתוואלי עבד אל צמד – האיש זקן מופלג, מטיף מוסר ל"אדון" על כך שהוא מתהולל (השייך עצמו היה מתהולל לא קטן בצעירותו), אבל מקבל ברצון את מתנת ידו. "האדון" ושאר חבריו אדוקים מאוד, ושם אללה ושליחו, וכן פסוקים מהקוראן תמיד על לשונם, אבל הם מצדיקים את השתייה ומעשי הזנונים שלהם בכך שבאמצעות צדקה לעניים ותפילה האל סולח.

הצביעות הזאת מודגשת בכל הספר. לדוגמה: יאסין הנואף והזנאי יש לו החוצפה לבוא בטענות לאימו שהיא מתחתנת ומתגרשת לסירוגין. מעשיה כל כך מרגיזים אותו עד שהוא מנתק כל קשר עימה. דוגמה אחרת: "האדון" מבלה את כל לילותיו עם זמרות שהן גם פילגשיו, אבל בחתונתה של חדיג'ה הוא לא מרשה לשכור זמרת, כי זה לא מהוגן...

זינב תופסת את יאסין על חם כשהוא מנסה לאנוס את שפחתה הכושית נור. "האדון" טוען שהצעקות שלה בעקבות המעשה הן ראויות לגינוי יותר אפילו מהמעשה של בנו. אישה צריכה לבלוע את כל מעלליו של בעלה ולשתוק. אישה נחשבת כמו נעליים – גבר יכול לזרוק נעליים, נעליים לא יכולות לזרוק גבר.

אחת הסצינות המדהימות בספר מתרחשת לאחר גירושה של אמינה מהבית. הילדים משתוקקים שאימם תחזור הביתה, אבל אף אחד לא מעז לפנות ל"אדון" – הפחד ממנו הוא כל כך נורא שאינם מסוגלים להתמודד עמו גם כאשר הוא מחליט החלטה אכזרית כזאת, שסיבתה חסרת שחר לחלוטין – וכי אשתו היא אסירה שאסור לה בשום אופן לצאת מהבית?! לבסוף, דווקא הבן הקטן כמאל, מעז לבקר את אביו בחנותו, מנשק את ידו, ולפני שהוא בורח מפניו פולט בקשה להחזיר את אימא הביתה.

הסצינות ההמוניות מתוארות בכישרון גדול, אני מתכוון להפגנות המדממות, להתקהלויות במסגד אל-חוסיין (הוא נכדו של מוחמד, שלפי המסורת ראשו הערוף קבור בו), הלינץ' שכמעט ערכו במסגד ליאסין המואשם שהוא מרגל לטובת האנגלים.

פחות התלהבתי מרמת השיח: התחושה היא שאין בהווי הזה שיח חולין, הכול פונים זה לזה בשפה נעלה, וחברים נואמים זה לזה. ייתכן שכך הוא השיח בשפה הערבית, שלצערי, אינני שולט בשפה הזאת, אבל כפי שהתרגום עומד לנגד עיני הקורא – זה נראה ממש מלאכותי. וכן, אנו פוגשים ברומן מורים, עורכי דין, שופטים וכו', אבל נגיב מחפוז איננו טורח לתאר, ולו כלאחר יד, את ההווי במוסדות שהגיבורים פועלים בהם. נדמה כאילו כל חייהם נסבים סביב שתיית קפה, מריבות משפחתיות, בילויים במסבאות וכד'.

נגיב מחפוז מפליא לתאר את הקידמה המזדחלת בחברה המצרית באמצעות תיאור קורותיהם של משפחת "האדון": בדור הראשון יש עריצות מצד הגבר, והאישה וילדיה מתנהגים כמו עבדים. בדור השני, מסתבר שחדיג'ה מזלזלת בבעלה אבראהים, שבגלל עושרו הוא בטל כל היום. פהמי נעשה מהפכן בניגוד לעמדה הקשוחה של אביו, וכמאל מתפעל מהאווירה החופשית בבית שדאד הספוג בתרבות צרפתית,ולימים הוא מתנתק מכל סממן דתי. חליל, בעלה של עאישה, מרשה לה לשיר ולעשן.

בדור השלישי יש כבר הומוסקסואל (אמנם לא מוצהר), קומוניסט, וחבר ב"אחים המוסלמים". פואד חמזאווי, בנו של העוזר (למעשה, משרת) של "האדון", לומד משפטים, ולימים מכהן כשופט. אחמד, נכדו של "האדון" מתחתן עם סוסן, מזכירה של כתב עת, מדלת העם (משפחתה גרה במרתף ברחוב שכולם יהודים – אגב, זה המקום היחיד ברומן בו מוזכרים יהודים – כרך ג' עמ' 203). באוניברסיטה לומדות נערות, והן מדברות חופשי עם נערים. היחיד שנשאר עם דעות אטוויסטיות הוא בן הדור השני – יאסין – שאיננו מאפשר לבתו להשיג השכלה, כי אישה נועדה לנישואין וללידות. הקידמה האיטית במתוארת ברומן זה, התנפצה, כידוע, מאוחר יותר; ונראה לי שאצלנו ההליך הוא הפוך: היינו מדינה נאורה שקידשה את ערך הליברליות והשוויון, והנה, עם התגברות כוחם של החרדים בפוליטיקה הישראלית, אנחנו חוזרים אחורנית אל העולם החשוך שלפני אלפי שנים.

"בית בקהיר" מסתיים באורח סמלי בדבריו של השייך הקשיש והסנילי השואל כל הנקרה בדרכו: "איפה הדרך לגן עדן?"

משה גרנות

אהוד: אל תגזים. הלוואי על מרבית העם המצרי כיום מידת החזרה-כביכול שלנו "אחורנית אל העולם החשוך"!