פרק מהיומן
[בסוגריים המרובעים, תוספות מאוחרות]
18.10.96. יום שישי. אחר-הצהריים אוספת אותי מונית ובה נזי חייר, מוחמד עלי טהא, והשחקן סלים דאו. בדרך אנחנו אוספים את נתן יונתן, ביהוד, וממשיכים דרך ירושלים לבית-לחם. [יהודית בתל-אביב, ונילי ביהוד, מלוות אותנו כל אחת בתורה במבט של דאגה כאילו מרצוננו התנדבנו לנסוע למקום אשר מי יודע אם נחזור ממנו].
במחסום הכניסה, לאחר הפנייה לגוש עציון, שואל חייל ישראלי ממשמר הגבול את הנהג, "מאיפה אתם?" – "מחיפה, מהגליל." – ואלה טוריסטס?" – "כן. טוריסטס." – וכך אנחנו נכנסים לבית-לחם על תקן של תיירים. מסתובבים בעיר למצוא את העיריה ובינתיים עוברים על-פני תחנת המשטרה הבריטית שוהעברה מהמימשל הצבאי לידי אנשי ערפאת. מעל הכניסה שלט גדול מואר, במרכזו תמונה צבעונית של היו"ר ערפאת, מצדדיו דגלי פלשתין ולמטה תבנית מסגד אל אקצה.
אנחנו מסתובבים קצת ברחובות העיר עד שמוצאים את העירייה. הרבה מכוניות. באחת מהן נוהגת אישה ערבייה צעירה שמעשנת סיגרילה ארוכה. יש הרבה התחלות בנייה. מסעדות פתוחות. אנשים מטיילים ברחובות, גם נשים ובחורות. יש כמה בתי מלון. אוטובוסים של תיירים, אבל הכבישים במצב נורא, הכול צפוף.
מגיעים לרחבה של כנסיית המולד. ממול לכנסיה בית העירייה. עולים לאולם וינה, שניבנה בתרומות של עיריית וינה. בכניסה מחכה לנו קבוצה גדולה של אנשים מכובדים, לבושים בחליפות, ורבים ניגשים ולוחצים את ידינו ואומרים את שמותיהם אבל אני לא מספיק לעקוב אחר השמות והתפקידים ועד עתה איני יודע בדיוק מי היו כל אלה. ראש העיר אליאס פרייג' לא היה ביניהם. נידמה לי שהיה שר התיירות של הרשות הפלשתינית, אבל איני בטוח.
הפותח המקומי מדבר ערבית בלבד, אף לא אנגלית בפנייה אלינו אבל אומרים לי שהוא מברך אותנו בערבית. בתחילת דבריו קמים כולם ועומדים דקה של דומייה, גם אנחנו, כניראה לזכר שבעים הקורבנות שנפלו מצידם בהתלקחות האחרונה [בעקבות פתיחת מנהרת הכותל].
ראשון האורחים מדבר מוחמד עלי טהא. לא מתרגמים לנו את דבריו ויש לי רושם, גם בכל המשך הערב, שידידינו הערבים שמחים על כך שאיננו דוברים ערבית ואינם ששים לתרגם לנו את הדברים, אך אני שומע היטב את המילים נתניהו, ירושלים הערבית, וכדומה. לאחר דברי מוחמד, שחבריו קוראים לו אבו-עלי, מדבר נתן, באנגלית. הוא אומר דברים שקולים ונכוחים. [ואני חושב לעצמי – איזה אומץ ומאור-פנים יש לאיש ששכל את בנו במלחמה לעמוד ולדבר כאן ללא שמץ תוכחה או טינה]. כל הזמן עומדים שני בחורים עם מצלמות טלוויזיה ומצלמים.
אחרי נתן בא תורי. גם אני בוחר לדבר אנגלית, שאז יש סיכוי שיותר אנשים בעולם יבינו את דבריי, אם כי ייתכן שיש כאן רבים שמבינים גם עברית אך אינם ששים להפגין זאת. אני פותח במילים:
"ערב טוב, שכנים וידידים. זו לא פעם ראשונה שאני בבית-לחם אבל בפעמים קודמות הייתי תייר (לא רציתי להשתמש במילה כובש, אבל היא היתה ממילא תלוייה באוויר) ועכשיו אני אורח של אנשים חופשיים בעיר חופשית, שאני מקווה שיהיו גם לי גם לידידים חדשים. שמעתי הרבה את שמו של נתניהו אצל הדוברים הקודמים, שדיברו ערבית שאותה איני דובר, יש לי עליו ביקורת רבה אולי לא פחות משיש לאנשים היושבים כאן, אבל ברור לי שגם אילו פרס היה נבחר לראש-ממשלה, וגם אילו רבין לא נרצח והיה מכהן כראש ממשלה, עדיין היינו בקשיים רבים מאוד ביישום הסכמי אוסלו, וזה פתרון קל לחשוב שהכל תלוי בנתניהו."
אני מראה את "במולדת הגעגועים המנוגדים" [האנתולוגיה שהוצאתי ב-1992 על הערבי בספרות העברית, שתורגמה לאנגלית בשנת 1999, וב-2001 יצאה לאור בשלמותה בהוצאת דאר אל-חמארה, בביירות] שהבאתי איתי ומסביר קצרות על אודות הספר. מזכיר את יהוד אל חייבר. עובר לנושא נוסף: עיקר היצירה הערבית הפלשתינאית הוא בשירה, ולקורא העברי יש בעייה בקריאת שירים אלה כי רובם פוליטיים והוא חש שהם רואים בו כתובת להאשים אותו. שונה הדבר בפרוזה, ב"ערבסקות" של אנטון שמאס, "החמניה" של סהר חליפה, ובספריו של סמי מיכאל, אנחנו מזדהים עם הגיבור. לכן אילו היה נכתב רומאן פלשתינאי שמתאר את עצמם וגם אותנו בעיניהם, כל הוצאת ספרים בישראל היתה שמחה לפרסם אותו, ובייחוד אילו היה נכתב בידי אישה, ואז היה הקורא העברי יכול להבין ולהזדהות עם הגיבור הערבי ולא לחוש זרות כלפיו, כמו כלפי השירה הפלשתינאית הפוליטית.
אחר כך אני מספר שסלים דאו שיחק בסרט שלי, "המחצבה" [בתפקיד חדידו], וזה מראה על אפשרות של יצירת תרבות משותפת אחת, ולבסוף אני מספר את תוכנו של "חוסני החולם" [עם ציוריו של אורי שולביץ. הספר יצא לאור ב-1997 ונכלל ברשימת עשרת הספרים המצויירים הטובים ביותר של ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו" לאותה שנה], כשאני מדגיש את הסמליות בכך שיוצא בארה"ב ספר של סופר עברי שהוא מעשיית-עם ערבית, ואני מדגיש בסוף דבריי פעם נוספת את הפסוק, שהוא מוסר ההשכל של הסיפור: "אל תחצה את המים בטרם בטרם בדקת את עומקם."
נזי קורא משיריו בלהט, שמשום מה ניראה לי תמיד להט לאומני. לא שירי אהבה. אחר-כך נותן סלים דאו סטנד-אפ קומדי בערבית שוטפת כאשר השמות אבו-עמאר (ערפאת) ונתניהו חוזרים שוב ושוב. אני בטוח שאילו ישב איתנו סופר עברי דובר ערבית, סמי מיכאל או ששון סומך, הם היו מרגישים הרבה פחות חופשיים. משום מה יש לי הרגשה, למרות הנחמדות, שהם כל הזמן קצת מלגלגים על התמימות של נתן ושלי. אבל גם אני משחק את המשחק של הנחמדות. אני גם חש עצמי בטוח לגמרי במשך כל הערב. אף לא מבט אחד של שינאה. החיילים הפלשתינאים במדיהם הכהים מחייכים כמו חניכי צופים שקיבלו לראשונה נשק של מבוגרים בידיהם.
אחרי הפגישה אנחנו מוזמנים למסעדה ויושבים יחד עם עוד כעשרים נכבדים מקומיים, מתברר שנכחו בערב גם ראש המשטרה הפלשתינית וגם שיח' המכללה האיסלאמית, שלא שתה בירה וגם לא עראק. אני משוחח עם פרופיסור לספרות ערבית הדובר אנגלית רהוטה, שגם תירגם את דבריי במשך הערב, ד"ר קוסטאנדי שומאלי שמו, מרצה באוניברסיטת בית-לחם. בין שאר הדברים הוא אומר, שלא לציטוט – כי בתקופת הישראלים היה חשוב לשלטון מה עושים ולא מה אומרים. כיום, תחת האוטונומיה, חשוב לשלטונות גם מה אומרים, והשתמע מכך שאפשר לדבר רק נגד ישראל.
בדבריו עולה שוב ושוב המצוקה של הסגר. "אתם בישראל חיים טוב ואנחנו סובלים." הסיבות לסגר אינן מעניינות אותם ביותר.
באמצע השיחה מפנים את תשומת-ליבנו למכשיר הטלוויזיה התלוי גבוה בחדר השני. הטלוויזיה הפלשתינאית משדרת עתה את המפגש שלנו. רואים את נתן ורואים אותי. קשה לי לשמוע מה מדבריי נתנו. אינני רואה למטה כיתוביות בערבית, ודאי גם לא הספיקו. נתנו אפוא רק באנגלית. על כל פנים, גם זה מעניין, הופעה ראשונה בטלוויזיה הפלשתינאית. מי היה מאמין שדבר כזה ייתכן לפני כשנתיים-שלוש.
משתתף אחר בסעודה, דומני רופא, הסביר לנו, לנתן יונתן ולי, שאבימלך מלך שכם, המלך הערבי של העיר, שהרי הכנענים היו ערבים – קיבל יפה את אברהם אבל אברהם החזיר לו רעה תחת טובה. הוא דיבר בשיכנוע פנימי עמוק ובנימה של תלונה, כאילו מדובר במעשה שאירע אתמול. מסתבר שהבורות אצלם דומה לזו שאצל הדתיים שלנו. אברהם, שמקודש גם על האיסלאם כנביא, לפני בוא מוחמד, הופך לפתע ליהודי בלבד, והכנענים – לערבים.
כפיצוי אני מספר לו על רטוש ועל כך שגם בישראל ישנה השקפה שאומרת שאנחנו הם צאצאי הכנענים וכי יש לשחרר אותנו מהיהודיות שלנו ומהציוניות שלנו, נוסח רטוש.
ביציאה מהעיר שוב מחסום. ניגש חייל של משמר הגבול ושואל את הנהג: "מאיפה אתה?" – למקומיים אין נותנים לצאת.
"מדליית אל-כרמל." עונה הנהג בערבית.
"אה!" מחייך החייל הדרוזי ומיד שואל, בערבית כמובן, על מכרים משותפים ושולח אותנו לדרכנו בברכת שלום.
בנסיעה מספר לי מוחמד עלי טהא כי הוא ונזי הוזמנו על-ידי ערפאת לטוניס לרגל הסכם אוסלו. חברים פלשתינים מאנשי ערפאת שאלו אותו: "אם וכאשר תקום המדינה שלנו, אתה תעבור לגור בה?"
ענה מוחמד עלי טהא: "אני לא חושב שאעבור וזאת משתי סיבות. הראשונה, רק צפונה מחיפה אני מרגיש במולדתי, בכפר בגליל. אפילו בישראל, כל מקום אחר זר לי. דבר שני, בישראל אני יכול לכתוב מה שאני רוצה. במקרה הכי גרוע יעצרו אותי ללילה אחד אבל אשתי וילדיי יהיו בטוחים שאחזור הביתה. האם אתם יכולים להבטיח לי שגם במדינה הפלשתינית יהיו אשתי וילדיי בטוחים שאחזור [אליהם], אם אעצר?"
"אתה יודע מה," אמרו לו הפלשתינאים של ערפאת, "יותר טוב שתישאר בישראל."
בתל-אביב אנחנו עוצרים לשתות קפה בבית-קפה קטן באבן-גבירול, מול גן העיר. אווירה שונה לגמרי. יפים ויפות של תל-אביב יושבים על המדרכה. שלושת חבריי הערבים, יחד עם הנהג, יושבים כמכושפים. הם מדברים ביניהם ערבית קולנית. אינני יודע אם בכוונה. איש בקהל לא ניראה מוטרד. אולי משום שאני יושב עם הערבים ומדבר עברית, אולי משום שחזותם כשל ערבים ישראלים. אני מתעקש להזמין אותם בעירי, תל-אביב, ואנחנו נפרדים לשלום.
אהוד בן עזר