"כִּי דִגְלִי דֶגֶל טֹהַר וָיֹשֶר / יְטַהִר שְתֵּי גְּדוֹת יַרדֵּנִי."
(זאב ז'בוטינסקי, מתוך שירו "שתי גדות לירדן")

זַ'בּוֹטִינְסְקִי מַשְקִיף מִשְּמֵי-מַעַל
עַל יוֹרְשָיו כִּבְיָכוֹל, הַנִּמְנִים
עִם שוּרַת נֶחְקְרֵי בְּלוֹף וָמַעַל
וְחַשְדוֹת הֲפָרַת-אֱמוּנִים

וְחוֹשֵב לוֹ נוּגוֹת, בְּאֵין אֹמֶר
כִּי בְּכִּימְיָה מֻכָּר וּמֻגְדָּר
חֹק שִמּוּר קִיּוּמוֹ שֶל הַחֹמֶר
אֲבָל מָה עִם שִמּוּר הֶ"הָדָר"?

אֵיךְ גּוֹרְמִים גַּם שִלטְוֹן וְגַם כּוֹחַ
לַיָּשְרָה לְהִמּוֹג וְלִפְרֹש
וּשְׂרָרָה הַחוֹטֵאת בְּמַלְקוֹחַ
מַעֲלָה אֶת הַשֶּתֶן לָרֹאש?

וְאֵיךְ הַמְלֶט, מוּל צְרוֹר לֹא נָקוּב פֹּה
שֶל עִסְקוֹת צוֹלְלוֹת רַבּוֹת מַארְק
הָיָה סָח כִּי דְבַר-מָה דֵי רָקוּב פֹּה
לָאו דַּוְקָא בְּמַלְכוּת דֶּנֶמַרְק.

וְאֵיךְ גֹּעַל הָעָם לֹא יָשֹךְ עַד
שֶעוֹד שְלַל פָּרָשוֹת שֶהֻצְחַן
נִיחוֹחָן בִּמְעִילָה וּבְשֹחַד
יְזַכּוּ כֶּל מַסְבִּיר לַסַּרְחָן.

זַ'בּוֹטִינְסְקִי שֶבּוֹש וְנִכְלָם כְּבָר
כְּעֵלִי הַכֹּהֵן בְּבָנָיו
חָש כֵּיצַד חֲזוֹנוֹ כָּאן מֻכְתָּם כְּבָר
וּבוּשָה מְכַסָּה אֶת פָּנָיו

כִּי אָמְנָם שְתֵּי גָּדוֹת לַיַּרְדֵּן פֹּה
אַךְ כָּל מָה שֶבֵּינָן עוֹד נוֹתַר
לֹא יוּכַל בְּמֵימָיו לְמַתֵּן פֹּה
אֶת חֻמְרַת אַכְזָבַת רֹאש בֵּיתָ"ר
וְתִעוּב הַסֵּאוּב שֶנִּזְעָם כָּאן
עַל רִפְשוֹ כָּל אֶזְרָח הַמַּפְנִים
אֶת אִינְפְלַצְיַת שְתֵּי גְּדוֹת אֵמוּן עַם כָּאן
בְּמוֹשְלָיו, גְּדַת הַחוּץ מוּל גְּדַת פְּנִים:

גְּדַת הַחוּץ שֶל יֻמְרוֹת מִתְחַזֶּיהָ
כְּיוֹרְשֵי מִשְנַת זַ'בּוֹ בְּתֹם
מוּל גְּדַת פְּנִים שֶקְּלוֹנָהּ זִעֲזֵעַ
בְּהֶבְדֵּל זֶה שֶאֵין בּוֹ מְתֹם

בֵּין מֻצְהָ"ר (עָלָיו צה"ר נוֹסָדָה)
כְּפָסָאדַת נִסִּים וּפְלָאִים
לַמֻּסְתָּר, שֶדַּרְכּוֹ כֹּה נִפְסָדָה
וּמֻסְוֶה מֵאַחְרֵי הַקְּלָעִים.

בֵּין אִידֵיאָה וּמָה שֶגּוֹדֵעַ
אֶת מִמּוּש הִלְכָתָהּ הַשָּרְשִית
כְּשֶבּוֹגְדֶיהָ הֶם גַּם מַמְעִידֶיהָ
בִּשְחִיתוּת דֻּגְמָתָם הָאִישִית

הַמַּרְאָה כִּי לַמְרוֹת אוֹתוֹ שֶפֶךְ
שֶל צִיטָטוֹת מִפִּי נְבִיאָם
הִיא עוֹשָׂה כָּאן יוֹם-יוֹם אֶת הַהֵפֶךְ
וְהַהֵפֶךְ הַזֶּה מְבִיאָם

לִידֵי כָּךְ שֶכְּבָר זַ'ּבּוֹ, מִמַּעַל
מִתְבַּיֵּש בּ"יוֹרְשָיו" הַנִּמְנִים
עִם שוּרַת נֶחְקְרֵי בְּלוֹף וָמַעַל
וְחַשְדוֹת הֲפָרַת-אֱמוּנִים.

וְנָכוֹן כִּי נִוּוּן זֶה מַחְרִיד פֹּה
גַם יָמִין שָקָּם צֶדֶק לִדְרֹש
(הַפְגָּנַת יוֹעָז הֶנְדֶּל תָּעִיד פֹּה)
אַךְ הַדָּג כָּאן מַצְחִין מִן הָרֹאש

וּמִלְּבַד הַמֵּמַד הַפְּלִילִי שֶ-
אִם אֲפִלּוּ יוּכַח הֵעָדְרוֹ
יֵש לִשְטִינְק זֶה גַם עֵרֶךְ שְלִילִי שֶ-
אוֹי לְמִי שֶיִּגְדַּל לְאוֹרוֹ

וְלֹא כָּל שֶנִּתָּן לְהוֹכִיחַ
כּי לֵגָלִית "גְּלַאט כֹּשֶר" הִנּוֹ
גַם שָעָה שֶהוּא מָה זֶה מַסְרִיחַ
כָּאן מֻמְלָץ לַצִּבּוּר כִּמְזוֹנוֹ...
יוסי גמזו

אהוד: איום ונורא! אנחנו כנראה המדינה הכי מסריחה בעולם. וצריך, כמו בימי רובספייר, לערוף את ראשו של נתניהו וגם להתחנן בפני ההיסטוריה, בשם הצדיקים הצודקים-תמיד שמפגינים נגדו – שהיא תשפוט אותו רק על סירחונו ותתעלם מכל הישג אחר שלו!