נאומי בהפגנה בירושלים נגד השחיתות
יש רגעים שבהם אזרח פטריוט חייב לומר "עד כאן".
התכנסנו כאן הערב, אזרחים פטריוטים, מתוך תחושה שאנו נמצאים ברגע כזה.
כאשר ראש ממשלת ישראל מוביל מסע הסתה כלפי המשטרה ונגד שלטון החוק, כולל מסע של שיימינג אישי במגמת סיכול ממוקד נגד מפכ"ל המשטרה, אך ורק כיוון שהוא נאמן לחוק ולמדינת ישראל ולא למי שמינה אותו, זה הרגע לומר: עד כאן!
כאשר מתנהלת תעשיית קונספירציות מטורללות כלפי שלטון החוק בישראל, כאילו המשטרה "תופרת תיקים" ושאר הבלים ועלילות, זה הרגע לומר: עד כאן!
כאשר הרשתות החברתיות מוצפות במסע דה-לגיטימציה כלפי המוסדות הממלכתיים, מוסדות החוק והמשפט, ומדינת ישראל מוצגת כמדינת משטרה אנטי דמוקרטית, שנשלטת בידי משטרה ובתי משפט שמבצעים פוטש נגד השלטון הנבחר; מסע כזה, שאפילו גדעון לוי ביום רע במיוחד מתקשה לגייס רמה כזו של שנאה עצמית, והמהלך הזה הוא בהשראת הנהגת המדינה, זה הרגע לומר: עד כאן!
כאשר הממשלה מובילה מסע חקיקה מושחת, שנועד ליצור תשתית משפטית להלבנת שחיתות שלטונית – חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית) שנועד להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולהפוך את ראשות הממשלה לעיר מקלט למושחתים ואף ללא הגבלת זמן; החוק לשיבוש חקירות נגד בכירים ונגד שחיתות שלטונית ("ההמלצות" בכיבוסית), חוק שולה זקן ("ההקלטות" בכיבוסית) שנועד לשבש את האפשרות להפליל מושחתים באמצעות הקלטות סתר, זה הרגע לומר: עד כאן!
כמו כל אזרח, גם ראש הממשלה נהנה מחזקת החפות. אולם האינטרס הציבורי המובהק הוא ניהול חקירה יסודית, שלא תותיר אבן בלתי הפוכה, כדי לבדוק את החשדות הכבדים נגד ראש הממשלה. וכאשר ראש הממשלה החשוד מוביל מסע לפגיעה בחקירה באמצעות חקיקה והסתה – המסע הזה חמור ומושחת יותר מכל החשדות נגדו גם יחד.
איני יודע מה תעלינה החקירות נגד ראש הממשלה בממד הפלילי. אולם הרף שעלינו, כאזרחים, להעמיד בפני הנהגת המדינה, גבוה לאין ערוך יותר מאשר הסף הפלילי. יותר משהמאבק הזה הוא מאבק נגד, הוא מאבק בעד – בעד הנהגה המבוססת על ערכים של ממלכתיות, דוגמה אישית, טוהר מידות, ניקיון כפיים, יושרה, אמת ו"הצנע לכת".
אנחנו אזרחים פטריוטים. הנאמנות שלנו, ההזדהות שלנו, המחויבות שלנו, אינה למחנה, למגזר, למפלגה או למנהיג, אלא למדינת ישראל, לעם ישראל. לא נהפוך סטאטיסטים בניסיון לגונן על שחיתות, מתוך נאמנות ל"המחנה".
כל אימת שאני מתבטא ברוח הדברים שאמרתי כאן, אני מקבל תגובות בנוסח: "מה אתה מעדיף, ממשלה שתיסוג מהגולן?"
גם אם אתעלם מן העובדות ההיסטוריות על המו"מ שניהל נתניהו עם אסד, אני רואה לנכון להבהיר. המאבק על גבולות המדינה חשוב ביותר. המאבק על תוכנה של המדינה, על דמותה של החברה, על צביונה של ההנהגה, חשוב לא פחות. במאבק על דמותה של המדינה, נגלה אותה נחישות שאנו מגלים במאבקים על גבולותיה.
אסיים בדבריו של הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."
שבוע טוב!

2. טירוף מערכות
בכנס שדרות לחברה 2009, הוצג "מדד השחיתות" – סקר דעת קהל מקיף בנושא השחיתות. הציבור השיב על שאלות מסוימות בסוגיית השחיתות, ובין השאר התבקשו הנסקרים לדרג את השרים והח"כים הנתפסים בעיניהם כמושחתים ביותר ואת הנתפסים בעיניהם כישרים ביותר. בראש הח"כים הישרים, בהפרש ניכר, עמד בני בגין, ובצדק. אחריו רובי ריבלין. ובמקום השלישי... יצחק הרצוג.
ישבתי באולם בהקראת תוצאות הסקר ונדהמתי. הרצוג? בזכות מה? והתשובה צצה מאליה: בזכות השתיקה.
הציבור שכח, כנראה, איך 7 שנים קודם לכן, הרצוג נחקר באזהרה בפרשיית השחיתות של עמותות ברק, כמי שפיקח על העברת כספי קרנות מחו"ל לעמותות השונות. הוא שתק בחקירה, ולא הוגש נגדו כתב אישום מחוסר ראיות.
עוד באותו ערב פירסמתי מאמר תחת הכותרת "בזכות השתיקה". באותו מאמר כתבתי ש"יצחק הרצוג ניחן בנועם הליכות, בטון דיבור רך, בקול עדין וב'בייבי פייס.' תכונות אלו יוצרות לו תדמית הגונה. השחיתות אינה נדבקת אליו." אבל הוא מושחת.
מושחת? למה הוא מושחת? הרי הוא לא הורשע בדין. הרי אפילו כתב אישום לא הוגש נגדו. ומה עם חזקת החפות?
"זכות השתיקה," כתבתי, "היא הזכות של חשוד לא להפליל את עצמו. מי שמאמין בצדקתו, לא זקוק לזכות השתיקה. מי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיודע שאמירת האמת תפגע בו. הזכות של חשוד לא להפליל את עצמו, היא זכות מוכרת ומקובלת, בין זכויות האזרח. היא מקובלת, חרף העובדה שהיא משבשת את החקירה, ובכך מקשה על היכולת להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם העבריינים. אולם מי שבחר בזכות זו, אינו ראוי להיות איש ציבור, וככל שהוא חותר גבוה יותר במערכת הציבורית, כך הוא פחות ראוי.
"מבחינה ציבורית, איש ציבור ששמר על זכות השתיקה, כמוהו כאשם כל עוד לא הוכחה חפותו. וכיוון שיצחק הרצוג שמר על זכות השתיקה, וויתר על ההזדמנות להוכיח את חפותו, או אפילו להיענש, אך בעונש קצוב – מבחינה ציבורית, מן הראוי שיישא לצמיתות אות קין של עבריין מושחת.
"ולכן, יצחק הרצוג אינו ראוי להיות אישיות ציבורית ולבטח אין הוא ראוי להנהגה."
את המסר הזה, בווריאציות שונות, כתבתי מאז פעמים רבות. כשהרצוג התמודד על ראשות מפלגת העבודה. כשהוא נבחר לראשות מפלגת העבודה. כשרץ לראשות הממשלה בבחירות האחרונות. ולאחרונה, כשהתפרסמו ידיעות על כך שהוא חותר לתפקיד הנשיא הבא.
לא אחת אמרו לי חברים שאני אובססיבי לנושא של הרצוג. הסברתי שדווקא יש לי אליו סימפטיה רבה, כאיש חכם, רהוט, אדם שראוי להקשיב לו, כשר רווחה מצוין. עמדתי אינה אישית, אלא עקרונית.
בשבוע שעבר ח"כ דוד ביטן שמר על זכות השתיקה בחקירתו. בעקבות שתיקתו, כתבתי דברים באותה רוח, ונתקלתי בתגובות נזעמות, וכולן עם אותו מסר: "איפה היית כשהרצוג שתק? למה עליו אינך כותב? צבוע!" וכו' וכו'.
זה יכול היה להיות משעשע, אלמלא היה זה ביטוי של אחת התופעות השליליות והמסוכנות ביותר בחברה הישראלית היום. ולכן, אני ממש לא משועשע, ממש לא.
אנסה לנתח את מה שעבר בראשו של מי שכתב את הדברים הללו (כלומר בראשם של הרבים שכתבו זאת). אם הוא כותב נגד ביטן, סימן שהוא לא מהכנופיה שלנו. אם הוא לא מהכנופיה שלנו, סימן שהוא מכנופיית האוייב. גם בכנופיית האוייב יש אדם ששתק בחקירה, הרצוג. וכיוון שהוא בכנופיית האוייב, בטוח שהוא תמך בשתיקתו של הרצוג.
הלך הרוח הזה נפוץ מאוד בחברה הישראלית, והוא מסוכן ביותר. מדובר בהתבצרות בלתי רציונלית של אנשים במחנה, כאשר השייכות שלהם, ההזדהות שלהם, אינה עם מדינת ישראל אלא עם "המחנה". ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אינו מדינת ישראל, אלא "המחנה". מי שאינו אנחנו הוא האוייב. כלומר אנשי המחנה האחר. והגרועים ביותר הם הבוגדים. כלומר, מי שאמורים להיות במחנה שלנו, והם ערקו ומסייעים לאוייב. הבוגד הראשי הוא הנשיא ריבלין. גם יעלון הוא בוגד. גם בני בגין. גם שרלו. לא הרב שרלו, חלילה, אלא כפי שהם מצטטים בהמוניהם את דף המסרים, "לא כל תיש עם זקן הוא רב," בתגובה לכך שהרב שרלו, אחד הרבנים האמיצים והישרים ביותר בישראל, כפי שאנו, תושבי הגולן מכירים אותו זה שנים, יצא בעד הנהגה ישרה ונקיה ונגד השחיתות. והגרוע מכולם הוא מפכ"ל המשטרה. איזה כפוי טובה. המנהיג שלנו עשה לו טובה, מינה אותו למפכ"ל המשטרה, והוא אינו מוקיר לו טובה ולא מגלה נאמנות. הוא מגלה נאמנות לאיזה "שלטון החוק", או משהו כזה, שזה האויב בהתגלמותו. בוגד שכמותו.
וכך המחנה מתקבץ סביב המנהיג, כפי שכנופיה מתקבצת סביב מנהיגה. שחיתות?! מה פתאום? רדיפה, ציד, עלילה. ואם חוקרים אותו, סימן שהחוקרים לא משלנו, כלומר הם משלהם, כלומר הם האוייב, ולכן הם מושחתים. המשטרה מושחתת. הפרקליטות מושחתת. בתי המשפט מושחתים. למה? כי הם אינם מתייצבים להגנת המנהיג, שהוא, אני מצטט: "האדם הכי זך וישר במדינה."
וכך המחנה מקבל כל תאוריית קונספירציה, מטורללת ככל שתהיה, כלפי המשטרה וכלפי שלטון החוק, ותומך בהתלהבות בכל חוקי מגה-השחיתות, שנועדו להגן על מנהיג המחנה.
המחנאות הזאת, לצד פולחן האישיות ועבודת האלילים סביב נתניהו, מסוכנת יותר מכל שחיתות ואף יותר מהחקיקה המושחתת.
זה טירוף מערכות. זהו ליקוי מאורות.
אם המגמה הזאת תימשך, זו סכנה חמורה לחברה הישראלית.

[אהוד: איום ונורא! אנחנו כנראה המדינה הכי מושחתת בעולם. צריך לערוף את ראשו של נתניהו ולהתחנן בפני ההיסטוריה, בשם כל הצדיקים שלנו המפגינים נגדו – שתשפוט אותו רק על שחיתותו ולא על שום הישג אחר שלו!]

3. ושבו בנים לגבולם
ד"ר מקס נורדאו (1849-1923) היה ממנהיגי הציונות בראשיתה, שותפו הקרוב של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. נורדאו היה רופא, סופר, עיתונאי והוגה דעות ונואם מחונן וכריזמטי. הוא היה מאבות הציונות המדינית, התפרסם בעיקר בשל קריאתו בקונגרס הציוני השני לייסד את "יהדות השרירים" – יצירת יהודי חדש, חסון מבחינה פיסית ונפשית, שיהיה בכוחו להגשים את החזון הציוני. כדי להגשים את הרעיון של "יהדות השרירים", הוא ייסד את תנועת הנוער "המכבי הצעיר".
המיתוס על אודות הרצל המתבולל, הרחוק מן המסורת היהודית, אינו נכון ולבטח מוגזם מאוד. לא כן באשר לנורדאו. נורדאו, באמת ובתמים, היה מתבולל במלוא מובן המילה. כבר בנעוריו נטש את היהדות והתנתק ממנה לחלוטין, למד בבתי ספר נוצריים, ראה את עצמו כבן התרבות האירופית, כגרמני לכל דבר (הוא יליד הונגריה שהיגר לגרמניה), התחתן עם נוצרייה פרוטסטנטית, שינה את שם משפחתו והתנכר ליהדותו.
ודווקא הוא היה מן הראשונים שנתפסו לציונות, לרעיון התחיה הלאומית של העם היהודי. נאומו בקונגרס הציוני הראשון היה בגרמנית, בדומה למרבית הנאומים בקונגרס, אך הוא חזר בו פעמים אחדות, כמוטו, על שלוש מילים בעברית: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."
מילים אלה, של הנביא ירמיהו, לקוחות מן הפסוקים הנ"ל: "כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."
מה הביא את נורדאו, דווקא את נורדאו המתבולל, אל המילים הללו, אל הפסוק הזה, אל הגעגוע הזה?
על כך סיפר נורדאו עצמו: "את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים.
"ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אישה, מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן 8 או 10 חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אימו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, ויידע את השפה.
"ואני בזעם שואל את הילד: ב'חדר' הזה, מה למדת?
"ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני הבנתי מהגרמנית שלי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר. יעקב, הוא אומר, כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו, 'אל נא תקברני במצרים.' יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.
"'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.'
"מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל?
"אומר רש"י, וזה הכול הילד הזה מדבר, בן 8 או בן 10, ומביא דברי חז"ל – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאימא שלך, לרחל, את הטירחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאוד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך.
"אבל לא באשמתי ולא מרשלנות היתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. רחל מבכה על בניה. ואלוהים יענה לה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'."
הוסיף ד"ר נורדאו וסיפר: "אני לא ידעתי את נפשי. הסיבותי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלוא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכול חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסיבותי את פני אליהם. ואמרתי בלבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.
בעיתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל'.
מיד נעניתי.
כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!'"
מקס נורדאו לא נשא את עיניו אל העבר, אלא אל העתיד. חזון "יהדות השרירים" אותו נשא כעבור שנה, מטיף לשינוי מהותי ומשמעותי בחיים היהודיים. היהודי שאליו נשא נורדאו עיניו בחזונו, שעליו חינך בתנועת "המכבי הצעיר", לא נראה ולא נשמע כמו אותו ילד במרפאה בפריס.
אך גם בנושאו פניו אל העתיד, הבין נורדאו שהיהודי החדש, כדי שלא יהיה עלה נידף, חייב להיות יהודי עם שורשים. ושורשיו של היהודי, הם המורשת היהודית. רק ממנה צומחת הזיקה לארץ ישראל. המהפכה שהציונות חוללה בעם היהודי, נועדה לשנות את הפסיביות של המתנה לגאולה משיחית נסית, לאקטיביזם של עם הלוקח את גורלו בידיו, וגואל את עצמו במו ידיו.
אולם תעצומות הנפש, שבלעדיהן לא תיתכן המהפכה הזאת, נובעים מן המעיין המפכה של התרבות היהודית, של המורשת היהודית, של התנ"ך, של המשנה, של התלמוד, של הרמב"ם ושל רש"י, של דורות של פרשנים, של הספרות הקבלית והחסידית, של הספרות ההלכתית. בלי התשתית הזאת, לא היתה יכולה המהפכה הציונית להתרחש, כיוון שלא היה קיים עם יהודי, לא היתה זיקה לארץ ישראל, לא היתה השפה העברית. וכל התרבות העברית המתחדשת – הספרות, השירה והאמנויות, שהן הישג תרבותי אדיר, שספק אם יש לו אח ורע בתרבויות העולם, לא היה קורה. ולכן, המהפכה הציונית לא שפכה את התינוק עם המים, אלא הבחינה בין הדרוש תיקון ושינוי, לבין הדרוש שימור.
הניסיון של ממציאי דחליל ה"הדתה" למחוק כל זיקה ליהדות, חותר תחת מהות הציונות ומהותה של מדינת ישראל. כמו נורדאו, שומה על כולנו להבין, שללא "אגדת רחל" שאותה סיפר הילד החולני, לא היתה תל-אביב, לא היו קיבוצים ולא מושבים, לא היו ערי פיתוח, לא היתה מדינת ישראל – ואל לנו להתנכר לאותה אגדה, לאותה מורשת.
אותה "אגדת רחל" היא פירושו הקסום של רש"י, לפסוק "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן" וגו'. פסוק זה מופיע בפרשת השבוע, פרשת "ויחי".

4. צרור הערות 28.12.17
* מקורות הההשראה שלי – מקורות ההשראה האינטלקטואליים והאידיאולוגיים שעיצבו את השקפת עולמי הם כפולים. גדלתי בבית רוויזיוניסטי, לאבא בית"רי, איש אצ"ל, חירותניק בכל רמ"ח ושס"ה. משחר ילדותי נמשכתי לספרות המחתרת ובהמשך לכתבי ז'בוטינסקי ולהיסטוריה, ההגות והספרות של הזרם הרוויזיוניסטי בציונות.
בשנות נעוריי המוקדמות, הרחבתי את הקריאה לכיוונים נוספים רבים, ונשביתי בקסם תנועת העבודה הציונית – ההגות, הספרות וההיסטוריה שלה. חשתי הזדהות עימה, שהביאה אותי להגשמת ערכיה כל חיי כחבר קיבוץ.
אולם שני מקורות היניקה הללו יצוקים וטבועים בי, ומעולם לא התנכרתי לגירסא דינקותא שלי, נהפוך הוא. מאז ועד היום אני ממשיך לקרוא את ספרותה, את הגותה, את העיתונות שלה (ואני גם כותב בכתב העת של מסדר ז'בוטינסקי, "האומה"). אני חש קרבה והזדהות לשני המחנות היריבים.
אולי זו הסיבה לכך שאף פעם לא ראיתי עצמי שייך למחנה השמאל או הימין, אף פעם לא חשתי מחויבות למחנה או למגזר זה או אחר, וגם דפוסי ההצבעה שלי בבחירות לא היו מקובעים באחד מן המחנות, אלא בכל פעם שקלתי מחדש מהי טובתה של מדינת ישראל לעת הזאת, ובחרתי על פי שיקול זה לעיתים לשמאל, לעיתים לימין ולעיתים למרכז. תמיד ראיתי עצמי אדם חופשי, הקובע את עמדתו באופן ענייני, משוחרר משיקולי מפלגה, מחנה, מגזר ומנהיג.
כאשר אני בוחן מה הביא אותי להפגנה נגד השחיתות השלטונית וההתנהלות המסואבת של בנימין נתניהו, בעיקר בקדנציה הנוכחית, אני קובע באופן חד משמעי, שאלו הם, בראש ובראשונה, הערכים שעליהם גדלתי בילדותי – האתיקה הפוליטית והתרבותית שהכותרת שלה היא "הדר בית"רי". מה שנתניהו מגלם הוא הנגטיב המוחלט של ההדר הבית"רי. סיסמת הכזב "משילות" של נתניהו היא היפוכה המוחלט של גישת "לשרת את עמי" של בגין. המסר של "המדינה זה אני" שנתניהו מקרין וחסידיו השוטים מפנימים, הוא ההיפך מהתודעה של שרות הלאום של תנועת ז'בוטינסקי.

* ישר – השתתפתי בהפגנה נגד השחיתות שהתקיימה בירושלים. התקשורת כינתה אותה "הפגנת הימין נגד השחיתות". איני מגדיר את עצמי איש ימין, גם לא איש שמאל. אני חושב שהחלוקה המחנאית הזאת היא אחד הגורמים לשחיתות, כיוון שהיא יצרה את התופעה של הצטופפות להגנת מנהיג מושחת, כי הוא של "המחנה". אני סבור שבמאבק נגד השחיתות, אין מקום לחלוקה של ימין ושמאל, אלא זהו אינטרס של כל אזרח פטריוט.
אבל יצאתי להפגין וחשתי בנוח דווקא בקרב חובשי הכיפות הסרוגות והבית"רים; דווקא בהפגנה שבה אין צועקים "ביבי לכלא" ובראשה לא עומד מי שהנהיג את ההפגנות נגד היועץ המשפטי, שאף הן חתרו תחת שלטון החוק. שמחתי שאחת הסיסמאות המרכזיות שקראו המפגינים היתה (איני זוכר את הנוסח המדויק אבל זה המסר): "לא לשמאל, לא לימין – רק ישר אנו הולכים!" ישר, תרתי משמע.
החשיבות של ההפגנה הזו דווקא, היא המסר שיוצא מקרב אנשי המחנה של נתניהו, האומרים: עד כאן!

* הפרובוקטורים – לאורך כל ההפגנה, עמדו 3-4 פרובוקטורים מול הבמה, עם שלט גדול של תמיכה בנתניהו והתנגדות להפגנה. עמדו וקראו קריאות. חשבתי, מה היה קורה למי שהיו מעזים לעמוד כך בכנס התמיכה בנתניהו בכפר המכביה, עם כרזות נגדו. היו קורעים להם את הצורה. אני גאה, שבהפגנה שלנו זה לא קרה.
כאשר יועז הנדל החל לנאום הם צעקו לעברו: "מלשן! מלשן!" למה מלשן? בשל היותו חושף שחיתות והטרדות מיניות, כשעבד בלשכתו של נתניהו. במוסר של גנבים, אין אדם נקלה יותר מ"מלשן". האנקדוטה הזאת היא תמצית המחלוקת. לא ימין מול שמאל, אלא חושף שחיתויות מול מי שרואים במעשהו "שטינקריות".

* לא עמד בלחץ – שני ח"כים מהליכוד הודיעו שישתתפו בהפגנה נגד השחיתות בירושלים וחזרו בהם – יהודה גליק ואורן חזן. לגבי חזן – טוב שלא בא, ואילו היה בא הוא היה אישיות בלתי רצויה בהפגנה. הרי אין מי שמייצג יותר מהליצן המפחיד הזה את הפוליטיקה שנגדה יוצאת ההפגנה, וכל כוונתו היתה להוות גימיק תקשורתי, בדומה לסלפי שלו עם נשיא ארה"ב. אילו הגיע להפגנה, היה נתקל ביחס של בוז ותיעוב מצד המפגינים. לא כן יהודה גליק. גליק מצטיין ביושרה, בהגינות ובאומץ, וממש חבל שלא עמד לו כוחו הפעם לעמוד איתן בלחץ הכבד שהופעל עליו. ובכל זאת, בניגוד לחבריו השרים והח"כים של הליכוד, הוא לפחות אינו מתקרנף, אינו שותק ומביע באומץ וביושר את דעתו.

* מה שכחה המנחה – כאשר נקראתי לשאת את נאומי בהפגנה, ציינה מנחת האירוע את העובדה שבאתי במיוחד מרמת הגולן. היא שכחה לציין שהקרן החדשה שילמה לי...

* הסתה – המיצג המבחיל של הגיליוטינה בהפגנה בשדרות רוטשילד, הוא הסתה לרצח ראש הממשלה, לא פחות. אני מסכים בעניין זה עם הודעת הליכוד. אין להכתים הפגנה של אלפים בשל מעשה של אדם בודד, אך ניתן לצפות מראשי המפגינים להוקיע ולגנות את המעשה. כל מי שגינה, בצדק, את ההסתה נגד ריבלין, צריך לגנות באותה מידה את ההסתה נגד נתניהו. וכפי שאנשי שמאל וימין צריכים לשלב ידיים נגד השחיתות, כך עליהם לשלב ידיים נגד ההסתה.

* חופש ההסתה – מן העובדה שעמית ברין, המסית עם מיצג הגיליוטינה, הקליד פוסט בפייסבוק, אני מסיק שידיו עדיין אינן אזוקות.

* תמונת ראי – מי שבמשך 22 שנה מכתימים משתתפי הפגנת ענק בשל קומץ מטורף שהפגין עם תמונת ראש הממשלה במדי SS, מלינים על כך שכעת מכתימים משתתפי הפגנת ענק בשל מטורף עם מיצג של גיליוטינה. מי שבמשך 22 שנה מלינים על כך שמכתימים ציבור שלם בשל קומץ מטורף, מכתימים כעת ציבור שלם בשל מטורף אחד.

* גרפיטי של שירותים ציבוריים – נשיא המדינה כשל בלשונו, בדבריו על ההפגנות. הוא צדק במה שהתכוון לומר, כלומר בעידוד הציבור למעורבות ציבורית, ולא רק מאחורי המקלדת, אלא גם בכיכר העיר, כראוי בדמוקרטיה. אבל ברגע שנתן דוגמאות שכולן מן המחאה נגד ראש הממשלה – אם התכוון לכך או לא, הדבר התפרש כקריאה להפגנות מסוימות, וזה בעייתי. אין זה ראוי לנשיא המדינה. במיוחד בעייתי איזכור ההפגנות נגד היועמ"ש בפ"ת, שהן בעייתיות מאוד מבחינת הלגיטימיות הדמוקרטית, בהיותן סכין בגב המלחמה בשחיתות.
היום הוא ניסה לתקן את דבריו, אבל זה לא יעזור לו. אם כך רודפים אותו כבר שנתיים על ציטוט מעוות ושקרי, הפוך ממה שאמר באמת, על "בני עמי" וגו', קל וחומר במקרה זה. הוא חייב להיות זהיר יותר.

[אהוד: ואולי הנשיא שלנו אינו אדם חכם, ומכאן נובעות התקלות שלו?]

דבריה הפְרֵחִיִים של עירית לינור, הם הזבל שאני רגיל לקרוא בפייסבוק, של מצטטי "דף המסרים", אלא שהם נאמרו מעל גלי האתר. נכון היה להשעות אותה.
אני כבר רגיל לכך שבפייסבוק כותבים את מה שפעם היו כותבים רק בתאים של שירותים ציבוריים. עכשיו זה גולש לרדיו הממלכתי.

* כאחרון העבריינים – זכות השתיקה, היא הזכות הניתנת לעבריין לא להפליל את עצמו. מי ששותק בחקירה, הוא מי שאמירת האמת תפליל אותו, כלומר הוא עבריין. מבחינה משפטית, ייתכן שהוא יזוכה מחמת הספק בגין שתיקתו. מבחינה ציבורית, איש ציבור ששתק בחקירה, הוא בבחינת אשם ששיבש את חקירתו. הוא אינו ראוי להיות חלק מהחיים הציבוריים – לצמיתות. זאת המשמעות הציבורית היחידה לשתיקתו של דוד ביטן בחקירה.

* תסריט היפותטי – נשיא בית המשפט העליון חשוד בשוחד. הוא מזומן לחקירה ושומר על זכות השתיקה.
נשיא בית המשפט העליון הוא אזרח ושמורה לו חזקת החפות. כאזרח, מוקנית לו זכות השתיקה.
האם סביר שאדם כזה ימשיך לכהן בתפקידו, כאילו לא קרה דבר?
האם באמת כל כך הזויה הציפיה שלי, שכך נדרוש גם מנבחרי הציבור?

* מחווה חברית – זיכרון ילדות. אבי חזר הביתה מן העבודה מאוחר מן הרגיל. כששאלתי אותו היכן היה, הוא סיפר לי שבבית סוהר. תשובתו הפתיעה אותי והוא סיפר לי שביקר חבר מן העבודה שמרצה עונש מאסר. על מה? שאלתי, והוא השיב שהוא לא שילם לגרושתו מזונות. "זה בסדר בעיניך?" תמהתי, והוא השיב בשלילה. – "אז למה ביקרת אותו?" – "כי אני האדם היחיד שביקר אותו. חברות נבחנת בשעה כזו."
אין המדובר באיזה חבר נפש קרוב. מדובר במסגר שעבר במוסך שאבי עבד בו כחשב והם היו מיודדים.
דבריו עשו עליי רושם רב, ולא בכדי נצרבו בזיכרוני כל כך הרבה שנים. ולכן, אני מסרב להתרגש ממפגן החיבה של חברי סיעת הליכוד שמחאו כפים לדוד ביטן. הם לא שרו "הוא זכאי" ולא צעקו "לא יהיה כלום כי אין כלום" אלא עשו מחווה חברית לחבר בשעתו הקשה. הביקורת על כך היא צדקנית. המחווה הזאת כלל אינה מפריעה לי, להיפך. הרבה יותר מפריע לי, שמחר אותם ח"כים יצביעו בעד חוק מסואב.

* פיליבסטר – פיליבסטר הוא כלי פרלמנטרי לגיטימי, וראוי להשתמש בו ולמתוח אותו למקסימום כאשר הכנסת דנה בחוק שנולד בחטא, כולו חטא ואפילו אינו מתכתב עם האינטרס הציבורי, אלא פוגע בו בעליל, כמו החוק לשיבוש חקירות שחיתות שלטונית. אם כבר נגזר להכתים בו את ספר החוקים, לפחות שיתנהל קרב, שהוא לא יעבור כאילו מדובר בחוק לגיטימי, נורמטיבי.
אלוף הפיליבסטר בתולדות הכנסת הוא השר לשעבר מיקי איתן. בדיון על הצעת תקציב המדינה של ממשלת רבין ב-1993, ניצב איתן על הבמה עשר שעות ו-7 דקות, ללא הפסקת פיפי, וכמעט כל נאומו עסק ישירות בסוגיות התקציב.
במוצ"ש האחרון מיקי איתן השתתף בהפגנה בירושלים נגד השחיתות. איך הידרדר הליכוד מפרלמנטר כמיקי איתן לפרלמנטר כדודי אמסלם...

* תעמולת כזב – כאשר הוצע החוק לשיבוש חקירות (ה"המלצות" בכיבוסית) הוא היה כוללני, נגע לכל החקירות. כאשר הח"כים שמעו את המומחים, את אנשי המשטרה ואת אנשי הפרקליטות, הם הבינו את משמעות החוק ונבהלו. הם הבינו שהחוק ישבש את החקירות של רוצחים, אנסים, פדופילים, גנבים, שודדים, סוחרי סמים וכו' ויהיה מתנה לכל עולם הפשע בישראל. הם גילו אחריות מינימלית ולא הלכו עד הסוף. מה עשו? הסתפקו בהגנה על הגילדה – שיבוש חקירות שיש להן פרקליט מלווה, כלומר "רק" חקירות על שחיתות שלטונית.
ולמרות זאת, הם משקרים במצח נחושה, ומספרים לציבור שהחוק נועד להגן על האזרחים (מפני האוייב – המשטרה שתפקידה לפגוע באזרח וכו' וכו') ומעלימים מעיניו שהחוק כלל וכלל אינו נוגע לאזרחים. והמוני חסידים שוטים מפיצים את תעמולת הכזב הזאת ברשתות, בלי למצמץ.
ח"כ נורית קורן התראיינה בתחילת השבוע לרדיו, והציגה "הוכחה" לכך שהחוק מגן על האזרח. "הנה, תראו מה קרה לרמי לוי."
מה קרה לרמי לוי? האם המשטרה הגישה "המלצה" להעמידו לדין ולבסוף הפרקליטות לא הגישה כתב אישום? ממש לא. הפרקליטות עדיין לא גיבשה את החלטתה, אבל סיכום החקירה המשטרתית הוא שאין תשתית ראייתית לגיבוש כתב אישום.
כלומר, בדיוק הפוך. אלמלא היו סיכומי חקירה, כרגע לוי היה תחת הערפל בדיוק כפי שהיה טרם סיכום החקירה. אילו אסור היה לדווח לציבור על הסיכומים, כרגע הציבור היה יודע שלוי חשוד ולא היה מודע לכך שלדעת המשטרה אין תשתית ראייתית. סביר להניח שח"כ קורן יודעת זאת. אבל בתעמולת כזב דמגוגית, הכול מותר.

* פגיעה בדמוקרטיה הפרלמנטרית – אני מתקומם בכל נימי נפשי נגד חוק ההמלצות, חוק מסואב לשיבוש חקירות בכירים החשודים בשחיתות שלטונית. אני מתנגד לתוכן החוק ולנסיבות של הקרצתו ודחיפתו.
ואף על פי כן, אני נגד העתירות נגדו לבג"צ. אין זה מתפקידו של בג"צ לפסול חוקים שהכנסת חוקקה, כל עוד אין בהם פגיעה בעליל בזכויות האזרח.
אני שולל את העתירה שמתכננת התנועה לאיכות השלטון, וביתר שאת אני שולל את העתירה הצפויה של "יש עתיד". כאשר מפלגה בכנסת עותרת נגד חוק שהתקבל בכנסת, זו פגיעה בדמוקרטיה הפרלמנטרית.

* רפיסות – דב וולפא הוא מהקיצוניים ביותר ברבני הימין הרדיקלי. לא זו בלבד שהוא הסית חיילי צה"ל לסרבנות, אלא הוא אף שיחד חיילים כדי לפתות אותם לסרב.
ואתמול בית המשפט זיכה אותו מאשמה, בשל פֵטיש "חופש הביטוי", שבית המשפט מעדיף תדיר על שלום הציבור וחוסנה של החברה. זו רפיסות של המערכת המשפטית.

* התייעצות מבורכת – את דעתי על אהוד ברק הבעתי פעמים רבות. אני רואה בו את ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה, את המדינאי הכושל ביותר בהיסטוריה הישראלית והעמדות הפוליטיות שהוא מבטא היום הזויות.
ואף על פי כן, איני רואה כל פסול בפגישה של הרמטכ"ל עימו. אסור לרמטכ"ל להתייעץ עם רמטכ"ל לשעבר? אני רואה רק ברכה בהתייעצות כזאת. ואולי זו בכלל פגישה חברית? גם זה אסור?
המרדף המקארתיסטי הזה הוא שערורייה. ובכלל, אני סולד מן האופנה האחרונה: הדרישה מאישי ציבור – ראש הממשלה, שרים, ח"כים, שופטים, לחשוף את יומני הפגישות שלהם לעין הציבור, בשם זכות הציבור לדעת. זכות הציבור לדעת היא ערך חשוב בדמוקרטיה והשקיפות היא עיקרון דמוקרטי חשוב. אולם דמוקרטיה אינה אנרכיה, ויש להבטיח את יכולתם של מנהיגים לפעול ולעבוד, ועבודתם כרוכה בפגישות חשאיות, אפילו לשם תמרונים פוליטיים, שגם הם לא רק לגיטימיים אלא הכרחיים לתפקודה של דמוקרטיה.
תרגיעו!

* אפקט מצטבר – אילו הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל היתה מסתכמת בעצם ההכרזה – גם אז היה זה הישג מדיני חשוב לישראל. אמנם הכרה כזו אמורה להיות מובנת מאליה, אולם אנו יודעים שהמציאות שונה. וכאשר באיחור של 70 שנה, מעצמת העל היחידה בעולם מכירה בירושלים כבירת ישראל, זו התפתחות משמעותית במעמדה המדיני של ישראל.
קל וחומר, שחלפו אך שלושה שבועות מאז ההכרזה, וכבר היו מיספר התפתחויות חיוביות. צ'כיה הכירה במערב ירושלים כבירת ישראל. בהצבעה בעצרת האו"ם על גינוי הצהרת טראמפ, חל כרסום משמעותי ברוב האנטי ישראלי האוטומטי, ועשרות מדינות שתמיד הצביעו נגדנו נמנעו או נעדרו. מנהיג מפלגת השלטון הסוציאל דמוקרטית ברומניה הכריז על הכוונה להעביר את שגרירות רומניה בישראל. גואטמלה החליטה להעביר את שגרירותה לירושלים.
זוהי רק ההתחלה, ואני מאמין שהאפקט המצטבר של ההצהרה ילך ויתגבר, ויגיע לשיאו כאשר ארה"ב תעביר את שגרירותה לישראל.

[אהוד: וכמובן הכול קרה בזכותם של המושחת נתניהו והחבר הפסיכי שלו טראמפ!]

* תהליך ארוך טווח – הצבעתה של הודו בעד גינוי ארה"ב בשל ההכרה בירושלים כבירת ישראל מאכזבת ומתסכלת. קראתי שאלות בנוסח: אז מה צריך את כל הקשרים האלה איתם, את הביקור של מודי בישראל ואת הביקור של נתניהו בהודו, אם כך הם נוהגים?
הגישה הזאת מעידה על תפיסה דיכוטומית של היחסים הבינלאומיים, המתעלמת מן המורכבות שלהם. יש מחלוקות בין מדינות בעולם, והן אינן סיבה לנתק.
רק כלפי ישראל, מתנהל זה 70 שנה מסע של חרמות ודה-לגיטימציה; מצור שנועד להביא לקריסתה. מדיניות החוץ של ישראל מיום הקמתה, נועדה לפרוץ את המצור הזה. ככל שישראל מחזקת את יחסיה עם יותר מדינות בעולם, ובפרט עם מדינות גדולות, כלכלות גדולות ומדינות חשובות כהודו, זהו אינטרס ישראלי מובהק. עלינו לפעול להכרת העולם בצדקתנו ולשינוי דפוסי ההצבעה באו"ם, אך לא להתנות בכך את היחסים הבילטרליים של ישראל עם מדינות העולם.
הודו היתה מדינה עוינת לציונות ולישראל לאורך עשרות שנים ורק ב-1991 כוננה עימה יחסים דיפלומטיים. היחסים ההולכים ומתהדקים בין המדינות, הן הישג מדיני חשוב לישראל.
ככל שהיחסים יתהדקו, רבים הסיכויים שגם הצבעתה של הודו באו"ם תשתנה. העובדה שמדינות רבות, שבעבר היו חלק מן הרוב האוטומטי נגד ישראל התנגדו, נמנעו או נעדרו מהצבעת הגינוי, היא עדות לכך. יש לזכור שחלק ניכר מן האוכלוסייה בהודו היא מוסלמית, וגם לממשלת הודו יש שיקולים פוליטיים פנימיים. הידוק היחסים יכול להביא רק לתוצאות חיוביות.
תהליכים מדיניים הם ארוכי טווח, ואיננו צריכים להיות קצרי רוח. עלינו לראות את הכיוון החיובי ולהתמיד בו.

* משמעות סירובם העיקש – הנהגת גרמניה יוצאת מגדרה כדי לגנות ולהוקיע את גילויי האנטישמיות בגרמניה. "אני מתבייש," הכריז נשיא גרמניה. זה יפה וחשוב וראוי להערכה. עם זאת, מן הראוי שמנהיגי גרמניה, השולחים אצבע מאשימה כלפי השוליים הקיצונים, יביטו במראה. מה משמעות סירובם העיקש להכיר בבירתה של המדינה היהודית? האם יעלה על דעתם לא להכיר בלונדון כבירת אנגליה, בפריז כבירת צרפת, בקהיר כבירת מצרים, בדמשק כבירת סוריה, במוסקבה כבירת רוסיה? האם יש מדינה בעולם שאינה מכירה בברלין כבירת גרמניה? חשוב מאוד להילחם בקיצונים האנטישמים בימין ובשמאל הגרמני, אך לא פחות חשוב שהמיינסטרים הגרמני יתקן את דרכו.
דווקא מן הגרמנים, יותר מכל עם אחר, ניתן לצפות ליחס אחר לגמרי כלפי המדינה היהודית. וברגע שגרמניה תכיר בירושלים בירת ישראל ותעביר אליה את שגרירותה, רוב אירופה תעשה כן.

* סרבנים סדרתיים – הפלשתינאים מחרימים את ארה"ב כמתווך במו"מ עם ישראל, בטענה שאינה מתווך הוגן. כדאי לזכור, שהפלשתינאים דחו את מתווה קלינטון, שאומץ בידי ישראל, שהציע להם מדינה בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים) והכשילו את מתווה קרי, תחת ממשל אובמה, שבו נתניהו הסכים לוויתורים מרחיקי לכת. מצבם הוא תוצאה ישירה של סרבנותם הסדרתית.

* בנסיבות הקיימות – עקרונית, אני רואה חשיבות רבה בהישארות ישראל במוסדות הבינלאומיים, חרף עוינותם, כדי להביא את דבר ישראל לעולם, כדי לנהל את מלחמותיה המדיניות של ישראל, כדי לטוות קשרים מדיניים וכדי לא להעניק פרס לאויבי ישראל, החותרים להדרתה וגירושה.
אולם אחרי שארה"ב פרשה מאונסק"ו בשל יחסה לישראל, לא היה מנוס לישראל מאשר לפרוש מן הארגון בעקבותיה.
בנסיבות הקיימות, ולמרות עמדתי העקרונית, אני רואה בהחלטה לפרוש מאונסק"ו החלטה נכונה.

* יללת הצבועים – ראש השב"כ נדב ארגמן דיווח בוועדת החוץ והביטחון על סיכול של 400 פיגועי טרור השנה, ובהם 13 פיגועי התאבדות. נניח שבכל פיגוע היה נרצח "רק" ישראלי אחד – הפעילות הזאת הצילה את חייהם של 400 ישראלים. של מי? אולי שלי. אולי שלך. אולי של הבן של השכן. אולי של גדעון לוי.
אז להבא, כאשר אנו שומעים, או קוראים בשוקניה, את ייללת הצבועים על "שולפים פלשתינאים באמצע הלילה מן המיטות ועושים בלגן בחדר הילדים בלה בלה בלה," כדאי שנזכור שהנה, ניצלו חייו של ילד ישראלי, של זקן ישראלי, של אישה ישראלית, שלך, שלי, של הנכדה שלך, של האחיינית של השכן שלך, של החברה של החבר של החברה שלך.

* חרם נגדי – גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס, והמאפיה שלו, הצליחו להפחיד זמרת פתייה מניו-זילנד ולגרום לה להחרים את ישראל. זה מרגיז מאוד, אבל בטל בשישים לעומת הרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם, מכל הסוגות, שמופיעים בישראל מדי שנה.
עם זאת, אין להיות שאננים. יש להפעיל רשת של יהדות העולם ללחץ נגדי, כולל חרם על מי שמחרים את ישראל.

* בזכות השבועיים – אתמול, 27 בדצמבר, מלאו 70 שנה לעלייתו של אבי, יוסי הייטנר, לארץ ישראל. אבי, יליד העיירה רדאוץ בבוקובינה, גורש למחנה טרנסיסטריה, יחד עם כל יהודי בוקובינה, בהיותו ילד בן 11. במחנה הוא עבר את כל שנות השואה, ושם איבד את אחיו הבכור, את סביו וסבתותיו ובני משפחה נוספים, ולקה בכיב קיבה (אולקוס) ממנו סבל עשרות שנים.
בהיותו בן 17, שנתיים אחרי החזרה הביתה מן המחנה, החליט ללכת לו מארץ הולדתו, מבית אביו, ממשפחתו ומחבריו ולעלות בגפו לארץ ישראל. הוא עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים", אך הבריטים תפסו את האונייה וגירשו את המעפילים למחנה המעצר בקפריסין. שם אבא שלי שהה יותר משלושה חודשים.
בליל כ"ט בנובמבר, כל המחנה חגג את ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בא"י. כעבור כחודש, שחררו הבריטים את הילדים ובני הנוער והם הורשו לעלות לארץ ישראל. ב-27 בדצמבר אבי הגשים את החלום ועלה לארץ.
יש לציין, שבניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי, הבריטים המשיכו להחזיק במחנות בקפריסין את כל הגברים בגילאי 18-45 עד פברואר 1949, כדי שלא יחזקו את צה"ל במלחמה. בכך הם מימשו את מדיניותו האנטישמית, האנטי ציונית והפרו ערבית של שר החוץ הבריטי בווין.
אבא שלי זכה, שביום שבו שוחררו בני הנוער חסרו לו שבועיים לגיל 18. בזכות השבועיים הוא השתחרר עם הילדים והנוער. הוא בילה ימים אחדים במחנה המעבר בעתלית ומשם עבר למחנה האצ"ל בשוני, התגייס עם חבריו לחטיבת "גבעתי" והיתה לו הזכות להילחם במלחמת השחרור ולהיות שותף במערכה על הקמת המדינה.
לפני עשרים שנה בדיוק, במלאת יובל לעלייתו לארץ, ביקרנו כל המשפחה במחנה עתלית, בהדרכת אבי, וחגגנו חמישים שנה ללידתו מחדש.
היום אבא שלי בן 88, ומצבו הבריאותי והקוגניטיבי אינו טוב. אולם גם היום, כאשר הוא נזכר בעלייתו ארצה, ניצת לרגע האור בעיניו.

* ביד הלשון: מחשב את קיצו לאחור – ערן עציון, לשעבר סגן יו"ר המועצה לביטחון לאומי, אמר בראיון לרשת ב': "אבו מאזן מחשב את קיצו לאחור."
מקור הביטוי הזה הוא שירו של שלמה ארצי "לנֶגֶב": "חתולים מחשבים את קיצם לאחור. /
אם תעשי כמותם – / לא נגיע רחוק".
אורי הייטנר