על "הרומן המצרי" מאת אורלי קסטל-בלום
הקיבוץ המאוחד 2015, 180 עמ'
אני מודה שסבלתי מאוד כשקראתי את "דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום – היה בו אוסף כזה של מוזרויות מזוויעות, שהספיק לי כדי לנדור שלעולם לא אקרא ספר נוסף של הסופרת הזאת, סופרת שזוכה לפרסום גדול בארץ ובעולם, ושמיטב המבקרים רואים בה מי ששינתה את פניה של הספרות העברית, שהצגות הופקו על סמך ספרה.
זה לא היה מובן לי, איך אפשר ליהנות מספר המתאר ניתוחים מזעזעים וחסרי שחר לחלוטין בתינוק, רצח תינוקות כדי למצוא כליה שתתאים לו, ציור מפת ארץ ישראל התנ"כית בסכין על גבו של התינוק (עם רמזים למפת ארץ ישראל אחרי מלחמת ששת הימים!), הדבקת התינוק על הגב ועוד ועוד. נדמה לי שספר אמור גם לגרום להנאה לקורא, ולא רק לזעזע אותו, מן הסתם מזוכיסטים נהנים מסבל. אני חסיד גדול של הכתיבה הריאליסטית, שכדברי אהרן מגד *) – יש בה אינסוף אפשרויות, ודווקא בניסויים האוונגרדיים למיניהם מגבילים את הכתיבה לנמשלים, שעל הרוב מובילים אל פירושים בנאליים להחריד.
לאחרונה הפרתי את הנדר הנ"ל כשנודע לי שאורלי קסטל-בלום קיבלה פרס ספיר על הספר הנדון ברשימה זאת (2015). רציתי להתוודע אל התובנות שגדולים ממני זכו להן, ואני, משום מה – נחסמתי להן. ובכן, קראתי את הספר – הפעם ההרצאה היא ריאליסטית ברובה, וחסרה כמעט לחלוטין אירועים מזוויעים, אבל הקשר בין הפרקים (15 במספר), מה שנהוג לכנות "אחדות היצירה", הוא רופף, ולעיתים חסר כל קשר לחלוטין.
אנסה לקושש אחרי פרטי העלילה המפוזרים בספר בצורה המקשה למדיי על הקורא המחפש הגיון: מדובר במשפחה ספרדית שעלתה ממצרים עם קום המדינה. האם הגדולה היא פלור קשתיל, ולה שמונה ילדים. הספר מתרכז בשניים מהם: צ'רלי וויטה (ויקטור). הם רחוקים מאמונה דתית, פעילים ציוניים וסוציאליסטים. בהיותו של ויטה בהכשרה של השומר הצעיר בכפרי הפלאחים שלגדות הנילוס, הוא נפגש עם העוני המבהיל של הכפריים השותים מים רוויי בילהרציה, סובלים מטרכומה, ואין להם מינימום של תנאי קיום. באחת ההפגנות נגד השלטון המושחת, השוטרים יורים במפגינים, וויטה מצליח להימלט על ידי כך שהוא קופץ מהגשר המתרומם שעל הנילוס אל המים ומהם – אל סירה שאוספת אותו, כשמסביבו גופות הירויים צפות על פני מים. האחים הצעירים מבריחים יהודים ממצרים בעת הפגנות הדמים בימיו של פארוק, מנהלים פעילות ציונית מחתרתית, ובסוף עולים ארצה עם גרעין גדול של יהודים מצריים, ונקלטים בקיבוץ עין שמר. צ'רלי מתחתן עם ויויאן, וויטה מתחתן עם אדל (חצי אשכנזייה! על "חטא" זה נודה ויטה על ידי הוריו!) בצורה ספרטנית, כפי שהיה נהוג בימים ההם בקיבוץ (בלי שמלת כלה, בלי חליפה, טבעת אחת לכל הזוגות המתחתנים וכו'). "החטא" של הגרעין המצרי היה שצידדו בקו הסובייטי שחייב משפטים ראוותניים (משפטי פראג) כלפי "טרוצקיסטים" וטיטואיסטים." נקבעת ועדת גירוש, וכל הגרעין המצרי נפלט מהקיבוץ.
באורח בלתי מובן לחלוטין, נפלטי קיבוץ אלה – שבכיסם היו רק 150 לירות, שהואיל הקיבוץ להעניק להם – זוכים למשרות מכובדות (צ'רלי מנהל חשבונות ב"אל-על", ויויאן עובדת בבנק ומתקדמת בדרגות, ויטה מנהל בבנק דיסקונט), זוכים בדירות במקומות נחשקים בעיר תל-אביב, וגם דירת קיט בבת-ים. הספר מפרט עד לעייפה היכן היו הדירות, ואיך התנהלו המעברים מדירה לדירה. לוויויאן, שהתחתנה מאוחר, יש חשיבה מזרח-תיכונית: היא מייחלת (רגע לפני החתונה!) שלצ'רלי לא תהיה פילגש שתלד לו ילד, הגם שהיא מסכימה שהוא יבגוד מיספר מצומצם של פעמים, ואף שיחטיף לה מכות מדי פעם (מורשת מהאיסלאם המרשה לבעל לשאת ארבע נשים, וכן מרשה לו להכות אותן – סורות ד' 3 39-38, ז' 7). ויויאן נכנעת גם לדרישה של צ'רלי שהבית יהיה נקי פרפקט כשהוא חוזר מהעבודה, למרות שגם היא עובדת מחוץ לבית. לצ'רלי וויויאן יש שתי בנות, לוויטה ואדל יש בת יחידה. מכאן ואילך לכל הגיבורים יש שמות, חוץ מאשר ל"בת הגדולה" של ויויאן וצ'רלי, ו"הבת היחידה" של ויטה ואדל. "הבת היחידה" היא יפהפייה, אבל חולה בסוכרת נעורים, והיא מתה על פני הוריה לאחר ייסורים קשים. אדל, אימה, סובלת מדיכאון עמוק אחרי מות בתה, והיא נוהגת לפקוד את הקבר ולדבר עמו. נותרים אחרי "הבת היחידה" – בעלה, אמציה, ושתי בנות: לבונה ותמנע. תמנע חולה במחלה אוטואימונית, ועוברת ניתוחים מסובכים של השתלות בברמינגהם שבאנגליה.
יש במשפחה מסורת שהם צאצאים של שבעה אחים לבית קשתיל שגורשו מספרד ב 1492 והגיעו לעזה, ומשם לקהיר. אח אחד, הבכור, שהיה בעל מטעי לבנדר ובית חרושת לסבון בספרד, נאלץ להתנצר, למכור את בתו לשפחה, ולהתמודד עם אימי האינקוויזיציה, שנטפלה לקונברסוס.
עד כאן מצע מעולה לרומן מרתק, מה גם שהקורא מוצא קווים דומים, עד זהים, בין "הבת הגדולה" ובין אורלי קסטל-בלום עצמה: מוצא משפחתה באמת ממצרים, המשפחה הגיעה ארצה ב 1949, "הבת הגדולה" היא סופרת המופיעה בבתי ספר (עמ' 113), גרושה מבעלה שהיה עיתונאי ספורט, ולימים עורך מגזין שבועי (כזה הוא באמת בעלה לשעבר של קסטל-בלום – גדי בלום), והיא כישלון פיננסי (אין לה כרטיס אשראי, מוכרת את הדירה בגלל חובות). אבל סתם רומן ריאליסטי מרתק – נראה בעיני קסטל-בלום שגרתי מדי, והיא עשתה כל מאמץ שהקורא יתהה מה היא מתכוונת כשהיא יוצרת קשרים רופפים, ואפילו בלתי אפשריים, בין הפרקים השונים. הרי דוגמאות:
בפרק 6 מסופר על גיבורה נוספת ללא שם, היא מכונה "הילדה עם השיער הארוך", שהיא חברה של "הבת הגדולה". הילדה הזאת לומדת בבית ספר א"ד גורדון, למרות שהוריה עשירים, אריסטוקרטים וחירותניקים. היא שוברת גפיים, ו"הבת הגדולה" מביאה לה שיעורים. שיא הדרמה (!): השיער הארוך שלה נתקע בריצ'רץ' של המורה לכלכלת בית. לימים "הילדה עם השיער הארוך" מתכחשת לחברות שלה עם "הבת הגדולה", כי היא לא מתאימה עצמה למילייה האריסטוקרטי. "הדרמה" הזאת בתוספת תיאור מדוקדק של ההוויה בבית ספר א"ד גורדון משרים על הקורא את ההרגשה שהפרק נועד למלא איזה חלל לא ברור.
פרק 8 מתאר את תלאותיהם של משפחתו של יודה, האח השמיני שלא הגיע לעזה, אלא הפך לקונברסוס, נאלץ למכור את בתו, ולאחר שהיא נפדית, היא הופכת לרועת חזירים, שחורשי רעה מלשינים עליה בפני האינקוויזיציה, וסופה רע ומר. מסתבר שהסופרת בחרה לתאר דווקא את חייה של משפחת האח השמיני, שאין שום סיכוי שלמשפחתה יש קשר כלשהו אליה. כאילו אמרה הסופרת: הבה נכתוב משהו טרגי שאינו קשור לעניין, והקורא יאמץ את מוחו למצוא לכך צידוק.
פרק 9 מספר על חייה של דלפקיסטית, כלומר, זבנית מאחורי דלפק ברשת "יֶלוֹ" שבתחנת הדלק בשדרות רוקח. אנחנו מתוודעים לשמה – אשרת – למצבי הרוח שלה, לקורס שלקחה בווינגייט, לתאונת האופניים שעברה – וכל כך למה? משום ש"הבת הגדולה" נהגה לעיתים לקנות שם קפה, ואף לנדב לה עצות – זה הכול!
פרק 10 מתאר בפרוטרוט את בתיה של שכונה, את קורות המבנים, והשינויים שחלו בהם, וכן קורות דיירים שחזרו בתשובה, בלי שום קשר לגיבורים הראשיים של משפחת קשתיל-קסטל..
פרק 14 מספר על מצרי בשם פריד אל עמראווי, מומחה גדול לאגיפטולוגיה. עם פרוץ השלום עם ישראל, הוא יצא ללמוד במלגה באוניברסיטת תל-אביב. מתפרנס מהדרכת תיירים ישראלים (המתוארים כיהירים ומתנשאים). במהומות "האביב הערבי" (2011), כשהתיירות במצרים חטפה מכת מוות, הוא מאבד את פרנסתו, ונאלץ לקבל משרה של מנהל גן חיות מוזנח, בו החיות רעבות וגוססות בשל הזנחה פושעת. שם הוא פוגש את סלסט סנואה, בתה של אנט סנואה, שהיתה ראשת הקהילה היהודית בקהיר, אישה עתירת נכסים ובעלת זכות בלעדית על מפתח עזרת הנשים בבית הכנסת בן עזרא, שם נמצאת "הגניזה הקהירית". אנו יודעים על סלסט את גילה, את גובהה, ואת מידת הנעליים שלה. היא מביאה אוכל לחיות בגן, ושם היא פוגשת את אל-עמראווי. נוצר ביניהם קליק רומנטי (שניהם רווקים זקנים), והוא הופך להיות מנהל החשבונות שלה ואיש אמונה על תועפות רכושה. באחד הימים הוא נעלם עם כל סודותיה.
כמה שתוגיע את מוחך לא תמצא קשר כלשהו בין אפיזודה זאת (שהיא בהחלט מעניינת) ובין לוז היצירה.
פרק 15 מספר את סיפורה של לוסיה, אישה אינטליגנטית, השולטת בהמון שפות, בת חמישים, חולה סופנית בסרטן. מסופר עליה שאהבה אוכל, מין ובשמים (אחרי מותה מוצאים מגירות גדושות במאות בשמים שקנתה בכל העולם). היה לה רומן עם פרופסור באוניברסיטה הפתוחה, שדרש ממנה באיומים להפיל את הוולד שנרקם ברחמה באחד "פנצ'רים" ביחסיהם. היא מסרבת, אבל מפילה באופן טבעי. הפרופסור לא טורח לבוא להלווייה, אבל פוקד את "השבעה". משוררת, שלוסיה ערכה את ספרה, אינה מגיעה לא להלווייה, ולא ל"שבעה", כי לדבריה – זה לא יחזיר אותה מן המתים. הפעם יש, כביכול, קשר ללוז היצירה: "הבת הגדולה" נהגה להצחיק אותה, כשהיא גססה, עם חיקויים. אגב, הספר גדוש בחולים, גוססים ודיכאוניים.
אינני מצטער שהפרתי את הנדר באשר לקריאת ספריה של קסטל-בלום – למדתי משהו על מכמניו של המחקר הספרותי ועל מניעיהם של שופטי הפרסים.

*) אלה דבריו של אהרן מגד בראיון שראיינתי אותו בביתו ב-8.7.2001. הראיון שובץ בספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים 2007, עמ' 163-149, וראו בעיקר עמ' 162.
משה גרנות