* כתם על ספר החוקים – כאשר הכנסת תבטל את החוק לשיבוש חקירות נגד שחיתות שלטונית, גם הליכוד יתמוך בביטול.

* ניצחון בנקודות – קבלת חוק ההמלצות, החוק לשיבוש חקירת שחיתות שלטונית, הוא אחד מרגעי השפל, לא רק של הכנסת הזאת, אלא של כנסת ישראל לדורותיה. אבל אני רואה גם את חצי הכוס המלאה. המטרה המקורית של החוק, שיבוש חקירותיו של נתניהו, סוכלה. חוק ההקלטות, שפגיעתו רעה וקשה לאין ערוך, והוא נועד למנוע חזרה על תקדים שולה זקן, כלומר הפללת פושע באמצעות הקלטת סתר, סוכל. והחוק החמור מכול, חוק מגה-שחיתות אסטרטגי, חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית) שנועד להעמיד בחוק יסוד (!) את ראש הממשלה מעל החוק ולהפוך את ראשות הממשלה לעיר מקלט, ואף ללא הגבלת קדנציות, סוכל. המתקפה על שלטון החוק מאסיבית. היא זכתה לניצחון מסויים, אך בחשבון הכללי של המהלך, שלטון החוק ניצח בנקודות.

* חוק נגד שחיתות – שני חוקי הדגל של דודי אמסלם עולים להצבעה שבוע אחרי שבוע. התומכים בחוק הראשון תומכים גם בשני והמתנגדים לחוק הראשון מתנגדים גם לשני. ואילו אני, שהתנגדתי בתוקף לחוק ההמלצות, שהוא חוק המנוגד לאינטרס הציבורי וטוב לאינטרס של בכירים מושחתים, תומך בחוק הפריימריז, שמשרת את האינטרס הציבורי ומונע שחיתות.
המדמנה המצמיחה את השחיתות היא בראש ובראשונה קשרי הון ושלטון; קשרים המשחיתים הן את ההון והן את השלטון. מימון הפריימריז באמצעות תורמים, יוצר קשר כזה. בעל הון מהמר על מועמד, משקיע בו והוא מצפה לתמורה. הקשר הזה הולך ומתעצם, התלות של הח"כ בטייקון הולכת וגוברת והופכת להתמכרות, וככל שהח"כ מתקדם בהיררכיה, כך הפגיעה באינטרס הציבורי גדלה.
ראוי שהדמוקרטיה תשקיע מהכסף הציבורי כדי למנוע או לפחות לצמצם באופן משמעותי את התופעה. ובסופו של דבר, גם מבחינה כלכלית טהורה, מחיר הלוביזם האינטרסנטי של התורמים לפריימריז גבוה לאין שיעור.
החוק שמגיע לקריאה שניה ושלישית טוב יותר מן הגרסה הראשונה, שבה המדינה העניקה תקציבים למפלגות שאין בהן פריימריז. לא היתה כל הצדקה לסעיף הזה, והוא היה פיתוי (אם להשתמש בלשון עדינה) למפלגות שאין בהן בחירות מקדימות כדי שיתמכו בחוק, בזכות תקציב שתקבלנה. הסעיף הזה היה מסריח, וטוב שהוצא מן החוק.
איני חושד באמסלם שלפתע המניע שלו הוא טוהר המידות במערכת הציבורית. סביר להניח שמה שעומד מאחורי יוזמתו, הוא אינטרס אישי זה או אחר. אבל מן הראוי לשפוט את החוק על פי מה שיש בו והתוצאות שהוא עשוי להניב. ובמקרה זה, אני חושב שזה חוק טוב, וראוי לתמיכה.

* נפולת של נמושות – חותמי מכתב העריקים הם המיץ של הזבל של הנוער הישראלי. נשורת של אפסים מפונקים, טפילים חסרי מצפון, שרוצים לחיות על גבם של חבריהם, המחרפים את נפשם על קיומה והגנתה של מדינת ישראל, תוך שהם פוגעים בה במזיד.
אין מקום לכל ויכוח איתם על עמדותיהם הפוליטיות. העמדות הללו אינן רלוונטיות. רשע שהוציא את עצמו מהכלל, מרד בדמוקרטיה ומנסה לכפות את דעותיו על המדינה באמצעות מעשה נבלה טפילי, אינו ראוי לקחת חלק בדיון דמוקרטי.

* כוכב נולד – "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול"? – "מפורסם." לא מעט כתבות ומחקרים הצביעו על התופעה הזאת, הסלביזציה החולנית הזאת. אז הנה דרך קלה להיות סלב. שעה שחבריך יקדישו את שנותיהם היפות ביותר להגנת המולדת, ויש בהם שלא יחזרו, אתה תצהיר שיש לך "מצפון", תערוק ותשתמט, ונוני מוזס ייתן לך כפולה בעמודי החדשות, עם תמונה מפרגנת כשחיוך צבוע מרוח על פניך. גלוריפיקציה של המשתמטים.

* הפנים היפות – ראיתי השבוע תמונות מפוקסלות של בוגרי קורס טיס. אלה הפנים היפות של החברה הישראלית. למחרת ראיתי ב"ידיעות אחרונות" תמונות מחויכות של עריקים. אלה הדוגמנים של תופעת הישראלי המכוער.

* בין הרפתקנות לאחריות – אלוף (מיל') עמירם לוין מטיף למדינה פלשתינאית על בסיס קווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים), ולמשמעות הביטחונית של ויתור על גבולות בני הגנה, יש לו פתרון קסם – אם הם ימשיכו בטרור "נקרע להם את הצורה," נכבוש מחדש את השטחים ו"נעיף אותם מעבר לירדן."
אני גדלתי על הרעיון שהניצחון הגדול ביותר במלחמה הוא למנוע אותה, ולכן איני מתפעל מדברי הרהב האלה. אם אדם מהמר על כספו, הוא ישלם את המחיר. כאשר מדובר בביטחון הלאומי, איני מתפעל מן המהמרים ההרפתקנים הללו.
שלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים, ערך הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי כנס הזדהות עם קיבוצי התנועה בעמק החולה, שבמשך כמעט עשרים שנה עמדו איתן בגבורה עילאית תחת הפגזות הסורים. הביקור החל בסיור במוצבים הסורים על הגולן ותצפית מהם לעבר יישובינו למטה; חוויה שזעזעה את החברים, ולאחר מכן דיון בן יומיים בקיבוץ להבות הבשן, הקיבוץ שבו נולד וגדל עמירם לוין.
מנהיגי הקיבוץ הארצי ומפ"ם, מאיר יערי ויעקב חזן, הביעו עמדה נחרצת נגד נסיגה מהגולן ובעד קביעת הגבול על הגולן. חזן, בדבריו, התייחס לדעה שאין צורך בשליטה בפועל על הגולן, ודי בכך שנעמוד על הדרישה שהגולן יהיה מפורז. "אומרים: תנאי לשלום זה פירוז הרמה. אני חושב שזה לא מספיק. מה זה פירוז הרמה? ואם יהיה פרוז הרמה ויהיה שלום והסורים יביאו שני תותחים, רק שני תותחים על הרמה, אנחנו נעשה מלחמה? ואם הם יביאו עשרה ולא יירו, אנחנו נעשה מלחמה? ואם הם יקימו מחדש 20 עמדות, אנחנו נעשה מלחמה? ואם הם יחזרו ל-80 תותחים אנחנו נעשה מלחמה? אם הם יתחילו לירות, אנחנו נתחיל להתווכח על פעולות תגמול. ותהיה מלחמה חדשה."
כדאי לעמירם לוין להקשיב לדברי החכמה של מנהיג אחראי.

* טעיתי – בצרור הקודם הבעתי תמיכה בהשעייתה של עירית לינור לשבוע משידורים בגל"צ. במחשבה שנייה, אני חוזר בי. כמובן שדעתי על דבריה נותרה כשהיתה. וכך גם דעתי, שדברים ברמה של גרפיטי בשירותים ציבוריים, מקומם אינו ברדיו ציבורי. ואף על פי כן, ההשעייה היא בלתי מידתית, הן באופן מוחלט, והן באופן יחסי לדברים אחרים שנשמעים ברדיו, משמאל ומימין.

* ביד הלשון: חוצפה – המילה הבולטת בשיח הישראלי בשבוע שחלף היא "חצוף". במפגן בוטה ומכוער של חוצפה, כינתה השדרנית עירית לינור את נשיא המדינה "חצוף".
מקור המילה חוצפה הוא בשפה הארמית, ואנו נתקלים בה לראשונה כבר בתנ"ך, בספר דניאל ולאחר מכן בתלמוד. העברית משופעת השפעות ארמיות, וכך התאזרחה המילה בשפה העברית. מן העברית היא נטמעה ביידיש. ביידיש היא נהגית במילעיל, בניגוד להיגוי העברי המילרעי, והסיומת שלה היא בסגול – חוצפֶּה ובאיות יידי – חוצפע. מן היידיש נדדה המילה לסלנג האנגלי והגרמני.
חוצפה היא ביטוי של חוסר נימוס, אי ציות לנורמה והתרסה כלפי סמכות או כלפי מבוגר. היא נתפסת בשל כך כשלילית. אבל במקביל היא נתפסת גם בקונוטציה חיובית, של תעוזה, אנקונפורמיות והליכה נגד הזרם. כאשר אנו מדברים על "חוצפה ישראלית" הקונוטציה היא דווקא חיובית.
עירית לינור לא התכוונה, כמובן, לחוצפה במובן חיובי, בדברי החוצפה שלה כלפי נשיא המדינה, וגם אני התכוונתי, כמובן, לחוצפה במובן שלילי, כאשר הגדרתי את דבריה כחוצפה. היא הזכירה לי ילד שמשתין על השטיח ליד האורחים, כדי למשוך תשומת לב.
אורי הייטנר