קבוצה של סטודנטים ערבים-מוסלמים סונים-אזרחי-ישראל, פוצצה הרצאה של המרצה המצרי ד"ר סעד אדין איברהים במרכז משה דיין באוניבסיטת תל אביב.
"אתה בוגד בעם המצרי! בעמים הערביים! ויתרת על הערביות שלך! נורמליזציה שווה בגידה!" צעקו לו.
http://rotter.net/forum/scoops1/446345.shtml
רמי עזיז, חוקר ופרשן פוליטי מצרי, יצא מדעתו לנוכח המראות שהגיעו אליו מאוניברסיטת תל אביב. והוא מתקיף את צביעותם: "הם האשימו אותו בבגידה וגינו אותו על שהגיע לאוניברסיטת תל אביב. לאותם סטודנטים אני אומר: 'אתם מגנים את ד"ר סעד אדין איברהים? למה החלטתם ללמוד שם? האם זה לא הופך אותכם לבוגדים? למה שלא תלכו לאוניברסיטאות הנמצאות בעזה בגדה המערבית או בארצות ערב?
"סטודנטים ערביי ישראל, תפסיקו עם המוסר הכפול והצביעות הזאת. סטודנטים צבועים ושקרנים חיים בישראל נהנים מאזרחות ישראלית ובכל מה שיש למדינה להציע ובכל זאת רואים בה אוייב.
"רק תסתכלו במיליוני הצעירים הערבים במדינות השכנות לכם מה המצב שלהם ומה קורה להם. אתם צריכים להודות לאל על כל מה שיש למדינת ישראל להציע לכם."
אין ספק, מילים כדורבנות ראוי ללמוד ממנו. ובמיוחד ירון לונדון שרקד "מה יופית" בראיון מלוקק עם אחד הסטודנטים המפגינים.
באוניברסיטה שמכבדת את עצמה, אותם סטודנטים היו מגיעים לוועדת משמעת ונזרקים ממנה. (ע"פ העקרון: האוחזים בחרם בחרם יאבדו, תעב תתעבנו ושקץ תשקצנו כי עושה חרם הוא) אבל אני מסופק אם יקרה כך באוניברסיטת תל אביב או באוניברסיטה אחרת בארץ המכבדת את אויביה יותר מאשר את עצמה.

הישג כביר למאבק נגד החרם
לא יאומן אפילו האקטיביסט הפרו-איסלמי, רון וייס (התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי), תובע להעניש את עושי החרם בגין עוולה אזרחית ובמתן פיצויים ("חדשות בן עזר" 1306).
הנה ההוכחה לנחיצות החוק נגד המחרימים.
בקרוב, לאחר התביעה הראשונה, יוכל גם אהוד בן עזר העורך להשתחרר מאיומי פעיל החרם נגד ישראל, המאיים עליו בהגשת תביעת נזיקין בגלל פרסום שמו (לאחר שהוא עצמו פירסם בעיתונות את דבר היותו פעיל חרם).

נתניהו ואונרע – לא לתמוך, לפרק!
שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי מאיימת להפסיק את התמיכה האמריקאית באונר"א, אם הפלשתינאים לא יחדשו את המו"מ. זה צעד נכון, אך לא מספיק. הגיע הזמן לפרק את אונר"א, ארגון שמלכתחילה לא היה צורך להקימו, ובטח לא לקיימו כמעט שבעה עשורים.
אונר"א הוא ארגון המנציח את בעיית הפליטים, ובכך מסכל כל אפשרות ליישב את הסכסוך במזה"ת.
נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) של העולם כולו טיפלה בעשורים האחרונים ב-65 מיליון בני אדם. בתוך שנה עד חמש שנים "הפליטות" מסתיימת. אונר"א (ארגון הפליטים הפלשתינאים) עושה את ההפך. הוא מנציח את הפליטות באשליה של "זכות שיבה", למרות שאין זכות כזאת במשפט העמים. אף אחד מעשרות מיליוני הפליטים לא קיבל "זכות שיבה".
אונרע גם מפברק את מיספר הפליטים. במפקד שנעשה לאחרונה בלבנון נספרו 174,422 פלישתינאים בלבד בעוד שבאונרע רשומים 449,957, כלומר, 275,535 "פליטים" שרשומים באונר"א כלל לא קיימים. הארגון דורש ומקבל כסף עבור פי שלושה פלסטינים מאלה שנמצאים בפועל על אדמת לבנון. את ההונאה הזו צריך לסיים.
הגיעה העת שהעולם יפסיק לשפוך את כספו על ליבוי הסכסוך, ויקצה את הכסף הזה לפתרון בעיית הפליטים ויישובם בארצות ערב, ובהתיישבות קבע ברצועת עזה ובשטחי הרש"פ. רק פירוק אונרע יביא לפתרון בעיית הפליטים.
ארה"ב היא התורמת הגדולה ביותר הן לנציבות והן לאונר"א. כמיליארד וחצי דולר לנציבות, שמטפלת ב-17 מיליון פליטים, ו-368 מיליון דולר לאונר"א, שמטפלת ב־5.2 מיליון פליטים. וכעת דונלד טראמפ רוצה להתחיל לקצץ בסיוע הכספי.
והנה לפי דיווח של חברת החדשות גורם במשרד החוץ הישראלי מסר שישראל מתנגדת לקיצוץ הסיוע האמריקני לפלסטינים מחשש שזה יוביל לאסון הומניטרי בעזה.
מיליקובסקי-נתניהו אמנם תמך בפומבי באיום של טראמפ להפסיק את המימון לאונרע, אך לפי הדיווח נתניהו התנגד לקיצוץ בערוץ תקשורת שקט עם ממשל טראמפ, במיוחד על רקע המתיחות בגבול עזה.
http://rotter.net/forum/scoops1/446254.shtml
מיליקובסקי-נתניהו כהרגלו נותן מסרים סותרים. מן הראוי היה שיתמוך בפירוק אונרע פירוק שרק ימנע את המלחמות הבאות, ואם הוא חושש מהבערת השטח בעזה עליו לסכם עם טראמפ שהסיוע האמריקאי יינתן בכל מקרה, גם ללא כניסה למו"מ, אבל יינתן לפלישתינאים לא דרך אונרע. האינטרס הראשון במעלה הוא פירוק אונרע למען השלום.

מה ייעשה בסרבני הגיוס?
לאחר מכתב השמיניסטים המסרבים להתגייס לצה"ל בגלל תמיכתם בכיבוש ערבי-מוסלמי, מציע אורי הייטנר הצעת חוק שלפיה סרבן גיוס "יחזיר את חובו לחברה: מי שמסרב להתגייס לצה"ל, יישב בכלא לאורך התקופה שבה אמור היה לשרת." ("חדשות בן עזר" 1306).
לא זו הדרך. חוק זה אינו מוסרי וגם אינו מעשי. אינו מוסרי כי ישנם גם סרבני גיוס שאינם אקטיביסטים פרו-איסלמים, וסירובם נובע ממניע אחר יהא אשר יהא. וזה חוק לא מעשי שיגרום רק לרעש בינלאומי והפגנות שבסופן ישוחררו הסרבנים מהכלא.
הפתרון לסרבנות פשוט. יש להגיש הצעת חוק שכל סרבן יחוייב ע"פ חוק לעבוד כסניטר בבית חולים, בית אבות סיעודי, וכדומה, בתנאי חייל, שירות של ארבע שנים.
זהו הפתרון המוסרי ביותר והיעיל ביותר לבעיית סרבני הגיוס האידיאולוגיים.
מי ייקח את היוזמה?

הרהורים על החינוך ומגבלותיו (1)
ברכבת ישראל עשו מנהג יפה. התקינו ארון ספרים וכל הנוסע יכול ליטול ספר ולקרא בזמן הנסיעה, בנוסף כמובן לתרומתם של הגבירים אדלסון ומוזס המחלקים ברכבת את עיתוניהם "ישראל היום", ו"ידיעות" בחינם.
הספרים הנתרמים לרכבת ברובם ישנים, מסוג אלו שבעליהם מואסים בהם וניתן למצאם מתגלגלים ברחובות תל אביב, אבל כמובן יש ביניהם גם אוצרות ספרותיים.
השבוע שמתי עיני על הספר "חטאות נעורים" של ראובן קריץ. קראתי כבר את הספר בילדותי אך הסתקרנתי להציץ בו שנית.
משה לייב לילינבלום (1843-1910), פרסם אוטוביוגרפיה בשם "חטאֹת נעורים" והסופר ראובן קריץ הפך את החטא לרבים. "חטאות נעורים". זהו בעצם רומן אוטוביוגרפי של הסופר רודולף-ראובן קריץ שנולד ב-1928 בווינה, עלה לארץ ב-1938, ערב מלחמת העולם השנייה, ולמד כילד חוץ בקיבוץ מזרע, ושם סיים את בית הספר התיכון. ובשנים 1951 עד 1956 היה מורה ומחנך במזרע.
רשימת הספרים שהוא פירסם (בשמו ובשמות העט הנשיים ריקי קלר ורות שמיר) היא ארוכה. רומנים וספרי מחקר. במיוחד ידועים ספריו מחיי הקיבוץ.
מפאת הזמן הקצר ברכבת פתחתי בסוף. בתקציר שעל הכריכה האחורית כתוב כך: חטאות נעורים הם חוויות ההתבגרות של נערים ונערות אחדים ב"רפובליקה של נעורים" (במוסד החינוכי של קיבוץ השוה"צ משמר העמק) בשנים שקדמו לתקומת המדינה – לבטי אהבות ואכזבות הווי עימותים עם תביעות החברה.
הצצה מהירה לסוף: הפרק האחרון מסתיים בחורבן אבו שושא, הכפר הערבי שהיה שכן לקיבוץ משמר העמק, שנכבש ותושביו גורשו, ואדמותיו נמסרו לקיבוץ. חבלנים מגיעים לשרידיו ומפוצצים את אחרוני בתיו ובית המוכתר. והנערים אוספים את השלל המעט שנשאר.
הסופר מציין את זמן הרומן: משמר העמק מזרע 1946-1955.
אני עובר לפרק הראשון: הספר מתחיל בשיעור בכיתה על הסגנון הגוטי.
"הסגנון הגוטי, אומר ברוך, ומתהלך לפני הלוח אינו ביטוי מופשט לשאיפה אל על כמו שמפרשים אותו לעיתים, מתוך גישה מוטעית, אנשים הרואים את התפתחות האמנות כתלושה מחייה של החברה בעוד שאנחנו אומרים..." וכך ממשיך השיעור על תפקיד הכנסייה ואדריכליה. וממשיך וממשיך.
ואו, אני אומר לעצמי איפה יש היום מורים כאלו, ומוסדות לימוד כאלו המלמדים את הנושא הזה? באמת אין.
אין ספק ראובן קריץ היה מורה ומחנך כזה. הוא למד במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", ולימד וחינך במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", שם למדו לפי עקרונות החינוך ובשיטת הנושאים. ושם לימד על הסגנון הגוטי והכנסייה. כן, כמובן שגם לימד וחינך "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים."
במחשבה שנייה, לימוד נושא הסגנון הגוטי והכנסייה, מעורר כמיהה לאותו סגנון יותר מאשר לחצרו של קיבוץ, וראובן קריץ יורד לגרמניה ומשתקע בה.
רודולף קריץ נולד כיהודי גלותי, הפך לראובן הארץ-ישראלי וחזר להיות היהודי הגלותי רודולף.

"הנחלת הלשון"
הרהורים על החינוך ומגבלותיו (2)
כתבת הארץ נרי וייס-ליבנה הצטרפה לקבוצת פייסבוק ששמה "זיכרונות ילדות משכונת נווה שאנן בחיפה", ונדהמה לגלות לאכזבתה שילדי השכונה זכרו את אימה כ"המורה הדסה השמנה". (נרי לבנה, "די לשמנופוביה", "מוסף הארץ" 27.12.17)
במשך שעתיים בערך, היא מספרת, היא דמעה. "אימא שלי – מורה נפלאה לכל הדעות, מאלו שראו בעבודתן שליחות, כלתם של שישה פרסי חינוך על פועלה באינטגרציה חינוכית, הנחלת לשון, קליטת עלייה ועוד דברים מעין אלו, אישה נמרצת, מצחיקה, חריפת לשון ורחבת לב – למילה אחת, 'השמנה', פשוט הרגה אותי.
"בזה מסתכם פועלה? בכך שהיתה שמנה?" שאלתי בהודעה פרטית אחד מתלמידיה לשעבר, איש בן 70 שאת שמו דווקא זכרתי, והוא השיב לי:
"אימא שלך היתה נקודת האור בילדותי, אבל את יודעת איך זה ילדים."
"כמה עצוב היה לגלות," מסכמת ליבנה, "שתלמידיה של אימי, מורה נפלאה לכל הדעות, זוכרים אותה בעיקר כאישה שמנה."
אז ככה, גילוי נאות, לא הכרתי אותה אישית, אבל ראיתי אותה. לי היא לא נראתה שמנה. אבל לא ראיתי אותה כילד, ולילדים הכול נראה אחרת. מכל מקום, ממידע אישי, תלמידיה אהבוה והעריכוה עד למאוד.
פרסי חינוך אינם תמיד מלמדים על איכות החינוך אך זיכרונות הילדים כן. ילד שלמד אצלה וסיים ועבר לתיכון סיפר לי שכאשר היה מאושפז בבית חולים היא באה לבקרו עם מתנת ספר, "הנסיך הקטן".
ללא ספק כל פרסי החינוך שקיבלה היא קיבלה בזכות. ראו את המושג היפה שנעלם מחיינו פרס על "הנחלת הלשון". מי מכיר היום את המושג "הנחלת הלשון"? היום יש מתנחלים, התנחלויות, אבל הנחלת הלשון?
אבל למרות עבודת החינוך הנפלאה, אולי "המורה הדסה" (הדסה כלפון המורה ה"צברית") נכשלה במלאכת החינוך דווקא בביתה.
בנה הבכור צבי ירד לקנדה וקיבל את השם סטיב. ונכדיה של המורה להנחלת הלשון, הדסה, לא רק שאינם עברים הם כבר אינם יהודים.
בתה שנתנה לה את השם "נרי" כנר נשמה לסבתה (מצד אביה) יענטל-רחל, שנספתה בשואה, מתנאה בטורה בעיתון "הארץ" על בנה, שמשנאת ישראל ירד לגרמניה והצטרף לפולק הגרמני.
"אם אימי היתה יודעת על כך היתה מתנאה במעשיו בגלל שמדינת ישראל הפכה למדינת רשע."
על נעמן בנה שירד לגרמניה לבירת הרייך והצטרף לפולק הגרמני כבר כתבתי:
http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01167.php
במאמר ב"הארץ" הוא אמר שהירידה לגרמניה היא בלשונו המתנה הגדולה ביותר שנתן לבנו "חירות".
אז לַנין של המורה להנחלת הלשון העברית, הדסה, יש כעת מורה גרמנית-ארית מרגריטה בהירת שיער, המנחילה לו את הלשון הגרמנית הגבוהה "הוך דוייטש". והיא ודאי תקבל על הנחלת הלשון הגרמנית את פרס החינוך הגרמני.
בעוד שרודולף-ראובן קריץ נשאר בגרמניה כיהודי גלותי, החליט נעמן הירשפלד לוותר על "הפולק" היהודי של "עם ישראל" ולהשתייך מעתה לפולק הגרמני-ארי-הטהור*. לכן אנו מייעצים לו שעל מנת שלא יעורר אנטגוניזם מה"פולקיסטים, של ה"פולק" החדש שבחר לעצמו, כדאי לו לשנות את שמו התנכ"י-עברי-ציוני "נעמן" – לשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק, ובכך ייקל לו להשתלב בברלין.
למשל, במקום השם "נעמן" ייקח לו את אחד מהשמות הפרטיים הפולקיסטיים-אריים-גרמניים המובהקים: "אדולף", "ריינהארד", או "היינריך". שם משפחה גרמני ("הירשפלד") הרי ממילא יש כבר לו.
ולנרי, אימו של הפולקיסט הגרמני החדש ("אדולף", "ריינהארד", או "היינריך" הירשפלד), המעריצה בטורהּ את בנה היורד לגרמניה (ואת נכדיה הפולקיסטים הגרמניים ההחדשים), וטוענת שגם אימא שלה, המורה להנחלת הלשון העברית, אם היתה חיה היום, היתה יורדת מהארץ לאשכנז (למרות שלא היתה אשכנזית), בגלל שמדינת היהודים הפכה לדבריה למדינת רשע, נציע לה להמיר את שמה העברי-ציוני "נרי" בשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק שמתאים לה.
למשל, תיקח לה את השם: "קלרה פלצל". ועם אימוצה את הזהות הפולקיסטית-גרמנית בא לציון (סליחה לכל משפחתה) גואל. נכדיה הפולקיסטים-גרמנים לא יצטרכו להתבייש בשמה היהודי-עברי-ציוני.
דומה שהחלפת שמה של כתבת "הארץ" מ"נרי" ל"קלרה פלצל" תועיל לה בגרמניה אבל גם לא תזיק לה במקום עבודתה בישראל, שהרי עיתונהּ "הארץ" הכריז כי ישראל היא מדינת רשע ולכן יש רבים המכנים אותו בשל כך "דער שטירמער".

למרבה צערם של ההורים והמורים, לעיתים אין החינוך הטוב שניסו לתת לילדיהם תלמידיהם מצליח. לעיתים גם הטובים שבהם נכשלים:
הנכד של מיצ'יסלב-מנחם בגין ראש בית"ר, אבינדב בגין, "לא מרגיש שייך לכאן: 'אני לא עומד דום בתקווה ולא אכפה על בני להתגייס לצה"ל. מצידי שיישרת בצבא קוסטה-ריקה. אני לא יהודי, אני לא ציוני. אני לא עומד דום בשירת התקווה, אין לזה שום משמעות בעיני.'"
יגאל ארנס, הבן של משה ארנס, שר הביטחון לשעבר, גם הוא בית"רי עם הדר, הוא ממייסדי "מצפן", אנטי-ציוני קיצוני שירד לארה"ב.
אריאל אולמרט, בנו של אהוד אולמרט גם הוא בית"רי לשעבר, נשוי לערבי מבית צפפה.
אברהם בורג, בנו של יוסף בורג מ"המזרחי" חניך "בני עקיבא", הפך לאנטי-ציוני התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי וחבר הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל.

* "פולק" בגרמנית הוא שילוב לאומיות עם דם וגזע ארי. לפי היטלר "היהודי האינטרנציונליסטי הוא חסר זהות לאומית ונדבק כפרזיט לפולק הגרמני כדי לנצלו כלכלית."
נעמן כהן