על "גינת בר" מאת מאיר שלו

רישומים וציורים – רפאלה שיר

עם עובד 2017, 248 עמ'

אני חסיד גדול של אהרן מגד בכל הנוגע להעדפת ההרצאה הריאליסטית בסיפורת (ראו ראיון עם אהרן מגד בביתו שבתל-אביב, 8.7.2001 – בספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים 2007, עמ' 163-149, ובעיקר עמ' 162), לכן לא רוויתי נחת מהמוזרויות האבסורדיות בספריו של מאיר שלו: חמורים עובדים בדואר, ומתקבלים לראיון אצל מלך אנגליה, איכר נושא על גבו פר בשם ז'אן ולז'אן, זייצר הפרד קורא את העיתון "דבר" לאור ירח, גיבור נעלם בתוך אבן, לילד אחד יש שלושה אבות, ואוכל יחד עם אחד מאבותיו שמת, עץ מוציא להורג את אימא של הילד שקוראים לו זיידה כדי שמלאך המוות יתבלבל, ולא ייקח אותו – רשימה חלקית (ראו בספר הנ"ל ראיון עם מאיר שלו עמ' 100-85, ובעיקר עמ' 90).

על כן מאוד שמחתי לקרוא את "הדבר היה ככה" (עם עובד 2009), הכתוב בצורה ריאליסטית עם הומור טוב. הערכה דומה יש לי כלפי הספר שלפנינו – "גינת בר" (רשימה על "הדבר היה ככה" פרסמתי ב"חדשות בן עזר", גיליון 583, 18.10.2010).

קשה לקטלג את "גינת בר" כסיפורת, קשה לקטלג אותו בכלל, אבל יש בספר זה כדי למשוך את הלב, ובעיקר את ליבם של אוהבי ארץ ישראל. המחבר מתאר את מעברו מירושלים לבית ישן באחד ממושבי עמק יזרעאל, בית שצמודה לו גינה. הוא מייעד את המקום להיות "גינת בר", כלומר, לא גינה מעוצבת נוסח אירופה, שבה יש משקעים בחורף ובקיץ, אלא גינה המתאימה עצמה לאקלים הארץ-ישראלי, היבש לחלוטין בקיץ. המחבר מתאר את הקשר האדיר שלו אל כל הפלורה והפאונה של ארץ ישראל, שבא לידי ביטוי בזעיר אנפין בגינתו. הוא מכיר את מיני הצמחים, את שמותיהם, את מאפייניהם, את דרך זריעתם-נטיעתם, את הטיפול המסור. הוא מכיר לפרטיהם את צורות זרעיהם, וכדי להשיג זרעים אלה הוא נאלץ לא פעם לפעול כאקרובט. הוא יודע להבחין בזמרתן של ציפורים, מכיר את שמותיהן של עשרות מינים, את אורחן, וקובע שלהן יש זכות על הגינה, לא פחות מאשר לו.

כנ"ל גם לגבי שאר בעלי החיים: החתול קרמר, הקיפודה עם שני גוריה, הצבים המעטים שפוקדים את הגן, הנמלים העמלות (שפחות מרצון). הוא אוהב להביט על מלאכתם של עכבישים בהכנת רשתותיהם. הוא אינו הורג נחשים, אפילו את הצפע הוא רק מרחיק מגנו אל היער. כנ"ל לגבי נדלים ועכבישים ארסיים (האלמנה השחורה). הוא איננו כועס אפילו על התנים וחזירי הבר שמנקבים את צינורות ההשקייה כדי לשתות מים, ואיננו כועס על העטלפים שאוכלים את פירות עץ האגס; אדרבה, הוא מלא התפעלות ממעופם החרישי בין ענפי העץ. – כולם שייכים לפאונה של הארץ, ולכן יש להם מקום גם בגינת הבר.

נדמה שרק כלפי החולד, המכרסם את הפקעות והבצלים של צמחיו, וכלפי הצרעות הנלחמות בו מלחמה לא הוגנת, כשהוא משוכנע שהצדק איתו (אני משער שיש כאן רמז פוליטי עכשווי; ראו עמ' 186) – רק כלפיהם הוא "משיב מלחמה". לעומת זאת, זמזומן של הדבורים וקשקושם של הכרוונים, המרקדים בשדות, הם עבורו מנגינה מרנינת נפש.

הספר מתאר כיצד המחבר עוקב אחרי אתרי בנייה וסלילה כדי להציל מושבות של צמחים (רקפות, חצבים, לוע הארי) לפני שהן נידונות לכליה, כיצד הוא לומד איזו קרקע ואיזו פטרייה מיטיבות עם עץ הקטלב. הדשא, המיובא מאירופה, שם הוא זוכה למשקעים לאורך כל השנה – איננו זוכה לאהדת המחבר, הגם שהוא מבין את חשיבותו החברתית עבור הקיבוץ, שכלפיו יש לו אהדה רבה. גן גזום ומעוצב, ובעיקר עצים ושיחים הגזומים בצורת חיות – מעוררים בו רתיעה, אבל יחד עם זאת, הוא לא חדל להתפעל מהגן הבהאי שליד עכו, מקום שטובל בתרבות, העומד כאנטיתזה מוחלטת לטמטום ולבריונות אליהם הוא נחשף במחנה טירונות הסמוך. כיוון שגם אני "זכיתי" לחוות טירונות של אותה חטיבה – גולני במחנה שרגא, הסמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות, הריני מעיד כי מאיר שלו כאילו חווה את חוויותיי שלי.

המחבר מקביל את פניהם של זוגות הבאים להצטלם בגינתו בחושבם אותה ל"חיק הטבע", הוא אוהב את ילדי הגן הבאים לצפות בחצבים שמקדימים לפרוח דווקא בשיא החום. הוא פחות מרוצה מביקורם של גננים מקצועיים המבקשים להוכיח שהוא איננו די בקיא במלאכת הגננות, וכל זאת כשהקורא ממש נדהם אל תועפות הידע בטבע הדומם, החי והצומח של המחבר.

בגינת הבר יש תחלופה רבה, וכן, גם מוות: החתול קרמר הזדקן וחלה, והיה צורך להרדימו. הוא נקבר באותו מקום בו נהג לרבוץ כדי שתהיה לו תצפית כלפי כל מי שחשב לפלוש לגינה "שלו". את עץ האזדרכת (עץ מיובא) היתה חובה לכרות, ובעקבותיו מתו גם עץ התאנה (נאכל על ידי זחל היקרונית) ועץ הלימון (מת בשיבה טובה). כל אירוע כזה מותיר שריטה בליבו, והוא מתנחם לנטיעה חדשה, כשהוא מלווה בנכדתו הקטנה. המחבר מבכה גם על מותה של שיטה שצמחה בדרום ים המלח שזכתה כי מי שיטפונות יפקדו את ערוצה פעמים בודדות בשנה, ושוב בגלל הקידמה, מי השיטפונות חדלו להגיע עדיה, והיא שבקה חיים. לעומת זאת, הוא מלא גאווה כאשר הוא מצליח להציל אלה בת מאתיים שנה ממעלליה של אותה קידמה.

המחבר הספוג תרבות עברית וכללית, מחפש סימוכין לתחושותיו וחוויותיו במקורות: בתנ"ך, אצל חז"ל, בספרות העברית ובספרות הכללית. הוא תמה על מיעוט אזכור פרחים בתנ"ך ועל היעדר הכלנית שהיא פרח כל כך ארץ-ישראלי. כשהוא מבקש להביע התפעלות מעצים ענקיים, הוא מזכיר את הלעג של יהואש כלפי אמציה, כשהוא מדמה עצמו לארז, ואילו את אמציה לחוח; הוא מזכיר את כסרכסס, מלך פרס, המתפעל מעץ דולב ענק שפגש בדרכו (על פי כתבי הרודוטוס); בהקשר לתאנה ולזית הוא מזכיר את משל יותם; בהקשר לנמלים הוא מזכיר את משלי ("לך אל נמלה עצל..."); בהקשר לעונות השנה הוא מזכיר את לוח גזר המעניק שמות לחודשים על פי עבודות השדה; בהקשר לדם שבצבע הפרגים והכלניות הוא מזכיר את דמו של אדוניס המת והקם לתחייה, את "הנה מוטלות גופותינו" ו"באב אל וואד" של חיים גורי, את שירו של ג'ון מקריי על דם הנופלים במלחמת העולם הראשונה, ואת שיריהם של נתן אלתרמן ויצחק שלו; בהקשר לצבר הוא מזכיר את "הוי ארצי מולדתי" של טשרניחובסקי.

הקורא ימצא בספר בהקשר ישיר למסופר בו – את יאסון מאגדת גיזת הזהב, את ז'אן ג'ילני, את ז'ק לונדון, את דיקנס, את קארל צ'אפק את קנת גרהם, וכן את ביאליק, רחל (המדמה עצמה לנמלה וכובשת שביל ברגליה במולדת הענייה), נחום גוטמן, ס' יזהר, נעמי שמר, נתן יונתן, נתן זך. פה ושם הוא מזכיר גם את יצירתו שלו ("רומן רוסי", "בביתו במדבר") – שוב – רשימה חלקית.

המחבר מבקש להיות גם "מועיל": הוא מדריך כיצד קוטפים סברס, איך מכינים רוטב לפסטה ממרווה, איך מכינים לימונצ'לו, איך כובשים זיתים.

הזכרתי לעיל שיש בספר קצת רמזים פוליטיים, ובכן אמירה קצת יותר ברורה מרמז מופיעה בעמ' 113, שם הוא מצהיר שאין לו שום כוונה להתבולל בתרבות האזור, שבה נהוגה נקמת דם, האדרת הכבוד, יחס מחפיר ואלים כלפי נשים, סלידה מדמוקרטיה וכו'. במילים אחרות מאיר שלו אומר את מה שמיוחס לאהוד ברק: "אנחנו וילה בג'ונגל".

כידוע, קשה מאוד לתמצת אמירות הומוריסטיות, אבל לא אצא ידי חובה ברשימה זאת אם לא אצביע על פכים קטנים של הומור המפוזרים בכל הספר: המחבר מעדיף את השם מוחרקה על פני "קרו כרמל", לדעתו השם העברי הזה מתאים יותר לשם של עורכת דין צעירה. הוא מזכיר כי למרות שעל המוחרקה התברר שה' הוא האל מוריד הגשם, הנה גידולי השדה שאינם מושקים נקראים דווקא "בעל", כלומר השדה מייחל לגשמיו של בעל, ולא של ה'. בכלל טוען המחבר אם ה' לא יוריד גשם, אפשר לפנות לזאוס או לבעל, שכן הוא דוגל בתחרות חופשית. וכן, כאשר קרמר החתול הלך לעולמו, הגיעו כל חתולי הסביבה לאודישנים, אבל אף אחד לא התקבל, כי אין לקרמר מחליף.

ולבסוף אציין כי מאיר שלו משווה בין הגננות לכתיבה – בשני התחומים צריך הרבה סבלנות.

אני חוזר על דבריי מהרישא: אין כאן סיפורת במובן הקלאסי שלה, ואף על פי כן, הכתיבה מרנינה את הלב, כי יש בספר "דוגמית" של אהבת ארץ ישראל, אהבה, שאם יסולח לי על הרגשנות, אני גם כן חולה בה.

משה גרנות

אהוד: מוזר ששלו אינו מתייחס כלל לחי ולצומח בשירה ובפרוזה של אסתר ראב, המשוררת בת הארץ. בשעתו, בכנס על שירתה באוניברסיטה העברית בירושלים, הרצה על כך הרצאה מעניינת מאוד פרופ' אריאל הירשפלד.