מתוך פרשת השבוע, פרשת "וארא": "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט).
מה פירוש לא שמעו? הוא דיבר ודיבר והם פשוט לא שמעו? יש להם יהלומים באוזניים? אולי הם לא הקשיבו?
לא. הם פשוט לא רצו לשמוע. היתה זו אי הקשבה אקטיבית מאוד. לא זו בלבד שהם לא רצו לשמוע, הם גם גידפו ולעגו וכעסו ודיברו סרה במשה.
הנה כמה מן האמירות שנאמרו לעברו.
הביטוי הפופולרי ביותר היה – מטורף. על כך נוספו פנטזיונר, מגלומן, קיצוני, מסוכן, משיח שקר.
הוא מסכן אותנו, אמרו על משה. הוא מעורר אנטישמיות. בגללו יאשימו אותנו בנאמנות כפולה. פרנסי הקהילה אמרו עליו שהוא "מְסכן ממש" את ביטחונם, שכן בשל פעילותו יוטל צל על הפטריוטיות המצרית שלהם. הם גינו את חזונו של משה כ"תעתוע דמיון שנולד בנסיבות מדאיבות ואשר ייעלם ברגע שישתנו הנסיבות." "מוטב שלא יחטט בבעיות יהודיות בפומבי," אמרו כנגדו, "שמא יתנו נשק בידי האנטישמים." טענו נגדו שהוא "עושה רעש," הוא ממציא הזדמנות לעיתונות האנטישמית להפיח כזבים, הוא מזלזל בכל הצנוע והמעשי ולהוט אחר הגרנדיוזי והשאפתני.
אחרים הזהירו שעצם הדוקטרינה של משה שבני ישראל הם עם, היא "כפירה בשליחותה המוסרית של היהדות, בחינת אור לגויים." בני ישראל האורתודוכסים טענו כלפיו שהוא מפר את שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים. הם הזכירו לו שבברית בן הבתרים נאמר לאברהם שבניו יעבדו את מצרים 400 שנה ומה הוא קופייץ, יש עוד זמן. הם טענו שהוא עלול לעורר מאוויים שלא ידעו שבעה, לערער את מוסרות הדת וסמכות המוסדות והמנהיגים המסורתיים ולהמיט שואה על תמימי הנפש הנמשכים אחריו.
לעומת זאת, בני ישראל הרפורמים טענו כלפיו ששאיפתו להעלות את העם לארץ כנען לכבוש אותה ולהקים בה מדינה "סותרת את תכניה המשיחיים של היהדות... היהדות מטילה על הדבקים בה לשרת במסירות נפש את המולדת שאליה הם משתייכים ולפעול לטובתה בכל לבם ובכל מאודם." ואת ייעודנו הקדוש הזה, הם טענו, אנו מגשימים היטב כעבדים במצרים.
ומה עוד? "יהדות ולאומיות הן דרתי דסתרי..." אחרים האשימו אותו שהוא זורע פירוד בעם. שתוכניותיו האוטופיות מסוכנות.
וישמע משה את כל הדברים האלה, וינף את מטהו ויקרא בקול גדול: אם תרצו – אין זו אגדה!

2. צרור הערות 10.1.18

* הנסיך – בא לי להקיא.

* דף המסרים – "נו, בסדר, אז הילד קצת שובב" – זה הלהיט המוביל במנגנון ההכחשה וההדחקה של החסידים השוטים. ועוד בארסנל: כולנו בגילו... השב"כ... המשטרה... התקשורת... ססמולנים... רדיפה.

* כולנו בגילו – שאלה לי לחסידים השוטים שמדקלמים "כולנו בגילו": כשהייתם בגילו הלכתם למועדוני חשפניות, ניסיתם להוריד את החברה שלכם לשעבר לזנות ולסחור בה עם ה"חברים" שלכם, לדרוש מה"חברים" שלכם – הבנים של הטייקונים, שישלמו לכם "מתנה" – בילוי עם זונה, בזכות 20 מיליארד שהאבות שלכם, ראשי הממשלה, נתנו במתנה (מכיסם הפרטי...) לאבות שלהם, הטייקונים? אני לא. אף אחד מאלה. אז אל תכלילו.

* נכנס יין יצא סוד – אדם ניכר בכוסו.

* הדר בית"רי – ב"שיר בית"ר" כתב ז'בוטינסקי:

הָדָר –
עִבְרִי גַּם בְּעֹנִי בֶּן-שַׂר
אִם עֶבֶד, אִם הֵלֶךְ –
נוֹצַרְתָּ, בֶּן-מֶלֶךְ,
בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעְתָּר:
בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר
זְכֹר אֶת הַכֶּתֶר,
עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתַגָּר.

כלומר, גם אם מדובר באחרון האזרחים, באדם הפשוט ביותר, מצופה ממנו לנהוג בהדר, כאילו היה בן שר, כי הוא נוצר כ... בן מלך.
האצילות מחייבת.

* ביריון אלים – בראשית הכנסת הנוכחית, ח"כ דודי אמסלם וח"כ אברהם נגוסה, הודיעו שלא יצביעו עם הקואליציה עד שהממשלה תתקצב את העלאת שארית "ביתא ישראל" מאתיופיה. הקואליציה היתה אז בת 61 ח"כים, ומשמעות המעשה שלהם היתה אובדן הרוב הקואליציוני, לא בהצבעה על נושא מסוים, אלא בכל נושא שהוא. אחרי חודש של מרד, הממשלה העבירה את התקציב.
אמסלם הבין שיופיטר כועס. הוא הבין שכשיופיטר כועס, מאמיניו והסוגדים לו כועסים. והוא הבין שסיכוייו להיבחר לכנסת הבאה אפסיים.
הוא חישב מסלול מחדש, והפך באחת לעלוב שבין עבדיו הנרצעים של נתניהו. הוא גייס את הפה הגדול שלו (לא פרלמנטרי להשתמש במילה ג'ורה, ולכן אני נמנע מכך) להשתלחות באוייב – משטרת ישראל, שלטון החוק, הפרקליטות; בלי בושה, בלי עכבות, בביריונות. הוא היה לשוליית נער השליחויות של נתניהו. וכאשר נער השליחויות החל לבלות את עיקר זמנו בשתיקה בחדרי החקירות, הוא מונה ליו"ר הקואליציה.
וכעת, כאשר ח"כ שרן השכל סירבה להצביע בעד חוק המרכולים, המנוגד למצפונה (ושגם ח"כי הליכוד, הבית היהודי ו"כולנו" מתנגדים לו), הוא תבע, לא פחות, לסלק אותה מתנועת הליכוד. לא בשל הודעה על הצבעה עקבית עד הודעה חדשה נגד קואליציה בת 61 ח"כים, אלא בשל הצבעה מצפונית על חוק אחד, בקואליציה יציבה.
ח"כ המפר את המשמעת הקואליציונית, יודע שהוא צפוי לצעדי עונשין מסיעתו, והוא מוכן לשלם את המחיר. יש בידי הסיעה והקואליציה ארסנל של אמצעים. ולמה אמסלם בוחר בצעד קיצוני עד טירוף? כי הוא בִּריון אלים, ודיקטטור בנשמתו. מה שמסביר את שאיפתו לשלטון העומד מעל החוק.
בית הדין של הליכוד דחה את תביעתו של אמסלם.
(אגב, אני מתנגד לחוק המרכולים, אבל לא הייתי מפר משמעת סיעתית על הנושא הזה. לעומת זאת, הייתי מפר את המשמעת על חוק ההמלצות ועל חוק עונש מוות).

* לבל יהיה יומי הרגל – רוגל אלפר פרסם פשקוויל נגד תפילת הגשם, שכותרתו: "מי שמתפלל לגשם הוא אידיוט". תקציר הפשקוויל: "קשה להפריז בהערכת מידת האווילות... צריך להיות לא פחות מאידיוט גמור... רק כסיל... רק טיפש... אמונות תפלות... השקפת עולם פרימיטיבית... התנהגות מוזרה ביותר, או אינפנטילית למדי... זה קשקוש... זו חזרה לימי הביניים."
אכן, טיעונים מעמיקים, מורכבים, המעידים על רמתו האינטלקטואלית העמוקה של הכותב, על עולמו הרגשי העשיר, על דמיונו היצירתי והפורה.
ובמקום תגובה, אביא את שירה של משוררת חילונית לחלוטין, לאה גולדברג, מתוך "שירי סוף הדרך":

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

* ביד הלשון: גבעת המורה – הפינה הקודמת הוקדשה לעיר עפולה, והפעם אהיה ממוקד יותר, ואקדיש את הפינה לשכונה אחת בעפולה – גבעת המורֶה.
למה גבעת המורה? את שמו של איזה מורה היא מנציחה? או שמא זו גבעה שיושבה בידי חברי הסתדרות המורים?
השכונה נקראת גבעת המורה, כיוון שהיא נבנתה על גבעה שנקראת גבעת המורה. ושמה הוא מקראי: "וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיַּחֲנוּ עַל-עֵין חֲרֹד וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה-לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק." (שופטים ז, א).
היא נקראת כך בשל גובהה – היא נישאת על סביבתה, ומתנשאת לרום של 515 מ', וכך היא מורה על כל הסביבה. מגבעת המורה ניתן לצפות על כל האזור.
ובאשר לעפולה עצמה – שאל אותי קורא, אם הסתרתי בכוונה את שמו של היישוב הערבי אל פולה. ובכן, התשובה שלילית. זו לא היתה סקירה היסטורית מקיפה על תולדות העיר, אלא הצגתי את מקור שמו, והוא עברי, מקראי.
ובאשר לאל-פולה – היתה זו אחוזה של משפחת סורסוק, ממנה גאל יהושע חנקין את אדמות עפולה. ובסך הכול, אני שמח על כך שיישובים ערבים מסוימים הנציחו בשמם את היישובים היהודיים שקדמו להם ועל חורבותיהם הם קמו, ובזכותם אנו יכולים לזהות את מיקום העיר הקדומה.
אורי הייטנר