הסרט "העיתון": בימוי: סטיבן ספילברג. תסריט: ליז האנה, ג'וש סינגר. צילום: יאנוש קמינסקי. מוסיקה: ג'ון ויליאמס. שחקנים: מריל סטריפ בתפקיד קתרין גרהם, המנהלת ובעלת העיתון "וושינגטון פוסט". טום הנקס בתפקיד בן בראדלי, העורך הראשי של ה"וושינגטון פוסט". וכן בוב אודנקירק. ברוס גרינווד. מתיו ריס בתפקיד דניאל אלסברג, ממוצא יהודי, שהיה בכיר במחלקת ההגנה של ארה"ב, והוא שהדליף את המסמכים. שרה פולסון. בראדלי ויטפורד. טרייסי לטס. ומייקל סטולבארג.
אין מה לומר, הסרט הארוך והמרתק עשוי במקצועיות אמריקאית מדהימה. הוא עוקב אחר תפקידו של העיתון "וושינגטון פוסט" בחשיפת פרשת מסמכי הפנטגון. פירסום המסמכים הנוגעים למעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם, החל בעיתון "ניו יורק טיימס", אך הפרסום נבלם על ידי ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון. החל מיוני 1971 החל גם ה"וושינגטון פוסט" לפרסם את המסמכים, לאחר מאבק משפטי ועל אף הלחצים מצד הממשל.
מומלץ לראות את הסרט כפרק בפוליטיקה האמריקאית הדורסנית ושוחרת החופש כאחת. אינני מקיש ממה שמתואר בו – על יחסי שלטון-תקשורת בישראל כיום, כי חלק ניכר מהתקשורת בישראל הוא לצערי תקשורת מטונפת שאינה אבירת חופש הדיבור והפרסום אלא חופש הלכלוך, הנקמה וליקוק התחת לפלסטינים.
מה עוד שבסרט מדובר על תקופה שלפני האינטרנט, ואילו כיום כל שקר ודיבה יכולים להתפרסם במרשתת, ואפשר להרוס אנשים בלחיצת מקש או בצילום בסמארטפון, ואפילו לקבל תגמול נאה על כך משונאי ישראל.
ישראל עדיין נלחמת על חייה. חיילינו אינם כמו הבחורים האמריקאיים שנשלחו לווייטנאם אלא הם מגינים על בתיהם ומשפחותיהם כאן. זיכרו את המחזמר האמריקאי המלהיב "שיער" משנת 1967. גם שם הנושא הוא המלחמה בווייטנאם. זה נחמד להיות נגד המלחמה ובעד השלום, אבל מה לעשות שהטרור המוסלמי אינו חדל לפגוע בנו ואילו האיראנים מכינים פצצות גרעיניות וטילים כדי למחוק אותנו מעל פני האדמה?