תפילה לגשם

הַנּוֹתֵן בָּעֵמֶק גֶּשֶׁם וְיוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ –
זְכֹר קִישׁוֹן שׁוֹטֵף וּמִלְחֲמוֹת בָּרָק וּדְבוֹרָה עַל הַמִּשְׁפָּט הַנָּכוֹן שֶׁיָּבוֹר לוֹ אָדָם,
נָבִיא בַּכַּרְמֶל, מִזְבְּחוֹת אֵשׁ קְדוּמוֹת וְעָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ הָעוֹלָה מִן הַיָּם;

מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם –
זְכֹר מַעֲשֵׂה אָבוֹת שֶׁבָּאוּ אֵלֶיךָ בְּלֵב מָלֵא וּבְיָדַיִם רֵיקוֹת וְחָצְבוּ סֶלַע לַבַּיִת,
פִּלְּסוּ דֶּרֶךְ לַעֲבֹר בָּהּ וְחָפְרוּ מַעַיְנוֹת יְשׁוּעָה קוֹלְחִים;
זְכֹר מַעֲשֵׂה אִמָּהוֹת שֶׁבָּאוּ אֵלֶיךָ עֲקָרוֹת מִמַּעַשׂ וְיָלְדוּ עוֹלָם חָדָשׁ וּבָרְאוּ אֶרֶץ וְהִצְמִיחוּ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב וּפִרְחֵי חַיִּים;

הַמַּסִּיעַ רוּחוֹת צָפוֹן מְחוֹלְלוֹת גֶּשֶׁם –
זְכֹר רַק שְׁבִיל שֶׁכָּבְשׁוּ רַגְלֵינוּ, עֵץ שֶׁנָּטְעוּ יָדֵינוּ וּטְרַקְטוֹר רִאשׁוֹן בַּשָּׂדֶה וּתְלָמִים,
זְהַב שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה כּוֹרְעַה בָּרוּחַ וְעֹמֶס גַּרְעִינִים וְלֶחֶם חֶסֶד וְרַחֲמִים;

שׁוֹמֵר הָרוּחַ, זוֹרֵעַ עָבִים וְקוֹצֵר מָטָר –
זְכֹר מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ הָרְאוּיִים בַּיָּמִים, וּבַלַּיְלָה אֶת שִׁירֵי הַנֶּפֶשׁ הַיְּחֵפָה
וְאֶת נִגּוּן הַלֵּב הַתָּמִים;
זְכֹר זֵר כַּלָּנִיּוֹת אֲדֻמּוֹת בָּעֵמֶק, כֶּתֶר נַרְקִיסֵי נִיחוֹחַ, וְרַקָּפוֹת, וְרַקָּפוֹת...
עַד קֵץ הַיָּמִים;

זְכֹר לָנוּ –
וְהָיִינוּ כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה מַצְמִיחַ זֶרַע
וּכְפֶרַח מְעַט בְּקַרְקַע בְּתוּלָה...

בָּרוּךְ הַשּׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.

מה זו תפילת הגשם הזאת? מה אנו מוצאים בה?
קודם כל, זו תפילה, של אנשים מתפללים, אנשים הרואים צורך להתפלל בכלל, ולגשם בפרט. אנו רואים שמתוארים בשיר נופי עמק יזרעאל ומוזכרים מאורעות תנ"כיים מעמק יזרעאל, כלומר מדובר במתפללים לגשם בעמק יזרעאל.
למי הם מתפללים? אין בטקסט הזה "אתה ה'" אבל יש בו "בָּרוּךְ הַשּׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה" ויש בו "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם," כלומר המען לתפילה אינו ברור, אך הוא מרומז – זה המען לתפילה בתפילות העם היהודי.
אך הבחירה ליצור תפילה חדשה ולא להשתמש בטקסט המקורי של תפילת הגשם, גם היא בחירה משמעותית. גם זו אמירה. מה האמירה? שהתפילה המקורית אינה מדברת אל המתפללים?
התשובה על כך מצויה בסידור התפילה של אותה קהילה. ובכן, יש בה מן התפילות המסורתיות, התקניות. כלומר, זו קהילה המשלבת בריטואל שלה תפילה מסורתית עם תפילות חדשות, יצירת הקהילה.
הטקסט כתוב בהשראת מקורות שונים – מקראיים: בריאת העולם, מלחמות ברק ודבורה, הורדת הגשם בידי אליהו הנביא, מזמור א' בתהילים. יש בו מן התפילה – בָּרוּךְ הַשּׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם ועוד. ויש בו מן השירה העברית המודרנית – רחל, אלתרמן, מתתיהו שלם.
זוהי תפילת הגשם של קהילת "ניגון הלב" – קהילה של מסורת וחידוש בעמק יזרעאל. זו אינה קהילה של אנשים "דתיים", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות, אך כמי שהשתתף פעמים רבות בתפילותיה ובקבלות השבת שלה, אני יכול להעיד שיש בהן יותר רליגיוזיות משחוויתי בכל בית כנסת "דתי".
התפילה אינה חתומה, כמקובל בסידורי תפילה, כיוון שהסידור אמור להיות יצירה קולקטיבית של הקהילה, המבטאת את מאווייה. ובכל זאת, הרי מישהו כתב אותה.
כתב אותה ביני תלמי, ממובילי הקהילה, בן קיבוץ משמר העמק של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר וחבר הקיבוץ כל ימיו. ביני התחנך בשומר הצעיר. הוריו, אמה ומאיר תלמי, היו ממנהיגי התנועה. שניהם כיהנו כח"כים ממפ"ם, אביו היה מזכ"ל הקבה"א ומזכ"ל מפ"ם. לא בדיוק קן השיגור של מוביל קהילת תפילה וכותב תפילות.
הטקסטים הללו אינם המזון הרוחני עליהם גדל ביני, אך הם אינם ניגודם, אלא השלמתם.
לפני תשע שנים ערכתי מחקר על קהילת "ניגון הלב" וראיינתי את ביני.
"לי מאוד חשוב וזה לא בלי ויכוחים, שלקהילה כמו 'ניגון הלב' יהיו אמירה, צביון, שהם ייחודיים לה. לפעמים יש כאלה שרוצים להיות יותר ויותר דומים לבית הכנסת, תפילות מסודרות וכו'. אבל אני רוצה את הדברים הייחודים לנו – המקום שלנו, הארצישראליות שלנו, העמק שלנו והיכולת שלנו לתת ביטוי לא רק מהתפילה המסורתית, שכבודה במקומה מונח. עצם זה שהתפילה שרדה כל כך הרבה שנים, מדברת בעד עצמה. ולכן, יש למצוא את המקומות שיש לתפילות משלנו מקום. לעתים אנשים אומרים ש'אין לנו תפילת הגשם', למשל. אנחנו רוצים ליצור. תפילת הדרך לחיילים – זה בא ממקום מאוד אישי. הבן שלי היה ב'חומת מגן', כחייל. זאת תפילה שבגדול היתה סוג של ביטוי לדברים שהרגשתי כאשר הוא שירת שם. זה התחבר עם דברים הקשורים ל'ניגון הלב'. למטה, לא אני חתום, אלא חתום 'נוסח ניגון הלב' – הביטוי הנפרד של 'ניגון הלב'... חשוב לי שיהיה קשר בין התפילה החדשה שלנו לבין התפילה המקורית. יש שיחה בין התפילות. שם דיבור דתי, כאן דיבור 'חילוני', כלומר הכתובת אינה חד משמעית לאלוהים, אלא יותר ערטילאית. אבל המסר והמבנה הוא מאוד דומה".

בגולן קיימנו בכמה משנות הבצורת התכנסויות לתפילת הגשם, ביוזמת חקלאי הגולן, לאו דווקא מן המגזר הדתי.
השנה יזם שר החקלאות אורי אריאל תפילה המונית לגשם. ליוזמה הצטרפו גורמים חילוניים בהתיישבות.
בעקבות זאת, רוגל אלפר פרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד תפילת הגשם, שכותרתו: "מי שמתפלל לגשם הוא אידיוט." תקציר הפשקוויל: "קשה להפריז בהערכת מידת האווילות... צריך להיות לא פחות מאידיוט גמור... רק כסיל... רק טיפש... אמונות תפלות... השקפת עולם פרימיטיבית... התנהגות מוזרה ביותר, או אינפנטילית למדי... זה קשקוש... זו חזרה לימי הביניים."
אכן, טיעונים מעמיקים, מורכבים, המעידים על רמתו האינטלקטואלית העמוקה של הכותב, על עולמו הרגשי העשיר, על דמיונו היצירתי והפורה.
אבל מעבר לניבולי הפה האופייניים לו, הוא העלה טיעון הגיוני. האמונה שתפילה תשכנע ישות שמיימית כלשהי להוריד גשם, אינה רציונלית.
והוא צודק. זה באמת לא רציונלי.
אז מה מביא "חילונים" להצטרף לתפילה?
מה לחילוני ולתפילה? יש לתפילה חיות משל עצמה, עוצמה משל עצמה, מימוש של צורך אנושי, שאינו מותנה באמונה הדתית בדבר קיומו בפועל של האלוהים. הרב פרופ' מרדכי מנחם קפלן (1881-1983), מייסד הזרם הרקונסטרוקציוניסטי ביהדות, כתב על התפילה: "אותה הכרת הטובה למה שמעניק שמחה לחיינו, שמצאה את תיקונה בתפילות השבח וההודיה של המסורת, עדיין היא תובעת את ביטויה. אותם הכיסופים רבי התקווה לטוב שעדיין לא נתגשם, המתבטאים בתפילות התחנונים של המסורת, עדיין הם זקוקים לאמירה מפורשת, כאחד האמצעים המביאים לידי הגשמת תקווה זו... תמיד יהיה צורך בתפילה המתְנה כיסופים אל אותם כישרונות הרוח והגוף או אל אותן התמורות שבלב אנוש באופי, המספקים בידינו להפיק ברכה מאותם גילויי החיים אשר בכללותם הם אומרים 'אלוהים'. בתנותנו אותם הכיסופים, אנו צועדים צעד ראשון – אמנם, ראשון בלבד – כלפי הגשמתם."

כשביאליק שורר:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

– הוא לא התפלל?

כשחנה סנש כתבה:

אֵלִי, אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.

– היא לא התפללה?

ושירה של לאה גולדברג:

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

– מהו אם לא תפילה?

ומה יותר תפילה משירו של מאיר אריאל?

מודה אני לפניך ולך
על כל החסד והאמת
והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי ועם ביתי
ועם קרוביי וידידיי
ועם בני עמי ועם ארצי
ועם כל העולם והאדם אשר בראת.

לא, התפילה אינה דבר רציונלי. היא גם לא מתיימרת להיות דבר רציונלי. אולם חיים שכל כולם רציונליות, הם חיים עניים, חסרי מעוף ורוח. יש המון עוצמה בקהילה המוצאת דרך לבטא בצוותא את מאווייה. כן, אני מאמין שביטוי עז של מאוויים, יכול לחולל שינוי, אפילו בטבע. כן, אני יודע שזה לא רציונלי. אז מה?

יש דבר מה יפה במסורת התפילה לגשם ביהדות. מורידי הגשם, אנשים שהיה להם כוח לחולל את הנס הזה, לא היו למדנים דווקא, אלא צדיקים. הצדיקות שלהם התבטאה בעשיית חסד יוצאת דופן, בדבקות יתר במצוות שבין אדם לחברו. יש על כך מדרשי חז"ל רבים, ותקצר היריעה מלפרט אותם כאן.
עצירת הגשם נתפסת כתוצאה ישירה של עוולות חברתיים. רציונלי? לא. אבל אם עצירת גשמים תגרום לנו לחשבון נפש ולתיקון חברתי, הדבר חיוני וחיובי, גם אם אינו רציונלי.

2. צרור הערות 14.1.18

* מחוץ לקופסה – ארבעה בכירים בארה"ב דיווחו שנתניהו הציע לאובמה וא-סיסי תכנית להעברת שטחים בסיני, צמודים לרצועת עזה, לידי הפלשתינאים, ובמקביל לספח לישראל את גושי ההתיישבות. נתניהו מכחיש.
הציע או לא – זה הכיוון הנכון לפתרון. הפתרון אפשרי רק מחוץ לקופסת השטח שבין הירדן והים, והוא חייב לכלול את ירדן ו/או סיני. להגדיל את השטח, ולחלק אותו באופן רציונלי, בלי לסכן את מדינת ישראל באמצעות מדינת טרור פלשתינאית ללא יכולת קיום אמתית בתוככי א"י המערבית.
נכון, אין היום פרטנר לרעיונות הללו. בכך הם דומים לכל רעיון המקיים מדינה יהודית בא"י. הרי הפלשתינאים דחו גם את הצעותיהם של ברק ואולמרט, של קלינטון וקרי. הרי הם מעולם לא ויתרו על תביעת "השיבה" כלומר הטבעתה של כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה.
במקום לדקלם את המנטרה של פתרון מזיק ומסוכן למרות שאין לו פרטנר, מוטב להנכיח בשיח הבינלאומי רעיונות יצירתיים, ראויים ונכונים, שיכולים להיות בסיס לשלום אמת, למרות שבשלב זה אין להם פרטנר.
ועד שיהיה פרטנר לפתרון קבע (ואין פרטנר כזה באופק), עלינו לנהל את הסכסוך בשום שכל, תוך שמירה על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו, ובלי לסכן את היותנו מדינת לאום יהודי בעלת רוב יהודי מובהק ומוצק לדורות, באמצעות קיום הרש"פ, שהיא ישות שבין אוטונומיה חזקה למדינה מינוס.

* זו אינה הזירה שלך – זהבה גלאון היא מנהיגת מפלגה פוליטית. בתור שכזו, הזירה שלה היא הזירה הפוליטית – הכנסת, התקשורת, הרחוב. בית המשפט אינו הזירה שלה.
בעתירתה לבית המשפט העליון נגד חוק המרכולים, גלאון מועלת בשליחותה הציבורית, פוגעת בדמוקרטיה ומבזה את הכנסת.
אף שאני מתנגד לחוק, זהו חוק לגיטימי של הכנסת, העוסק בסוגייה של דמות הפרהסיה הציבורית, אין הוא פוגע פגיעה קשה בזכויות האדם והאזרח, ולכן בית המשפט אינו צריך לעסוק בו ועליו לדחות אותו על הסף.
אם את העתירה היה מגיש בעל מרכולית שנפגע מן החוק, ניחא. אבל לא פוליטיקאים, לא ח"כים, לא מנהיגי מפלגות – זו אינה הזירה שלכם.
הוא הדין בעתירת "יש עתיד" נגד חוק ההמלצות. חוק ההמלצות הוא בעיניי כתם על ספר החוקים הישראלי, ומן הראוי שהכנסת הבאה תזרוק אותו לפח האשפה של ההיסטוריה. אך גם הוא אינו "בלתי חוקתי" ואינו פוגע בזכויות האדם והאזרח, ומן הדין שלא יידון כלל בבית המשפט.
התחזית שלי – העתירות לא תפסלנה על הסף, יתקיים עליהן דיון, אך בית המשפט ידחה את שתיהן.

* אי נוחות – אני חש אי נוחות מסוימת בשל מועמדותו של עו"ד ציון אמיר לבית המשפט העליון. איני מגדיר זאת כהתנגדות, כי יש בבחירה מכלול רחב של שיקולים ואת רוב המועמדים כלל איני מכיר. אי נוחות, זו ההגדרה הנכונה.
ולמה? בשל פרשת האנס הסדרתי משה קצב.
אבהיר את דבריי. באופן בסיסי יש לי אהדה לאמיר, ולו בזכות הביוגרפיה שלו כסיפור הצלחה ישראלי – מי שגדל במשפחה מרובת ילדים בשדרות, כשעוד הייתה עיירת פיתוח, להורים עולים חדשים ממרוקו, קשי יום, שבכישרון, התמדה וחריצות היה לאחד מעורכי הדין המובילים בישראל.
אני רואה חשיבות בכך שבבית המשפט העליון, שהוא גם בית המשפט העליון לערעורים, יישב פרקליט פלילי חשוב, שייצג את הפן הזה במכלול המגוון של הרכב העליון.
סניגורים פליליים ממלאים תפקיד חיוני ביותר, שאי אפשר להגזים בחשיבותו, במערכת משפט דמוקרטית. גם אם לעיתים סניגורים טובים מחלצים עבריינים מעונש, הם המגן על הפרט החלש, ונאשם באשר הוא – הינו חלש, והם מאפשרים משפט צדק, ולא לינץ' ומשפט שדה. אין מי שאינו ראוי להגנה טובה – רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, ראשי משפחות פשע, פדופילים, מחבלים, פושעים נאציים. כולם.
בשום פנים ואופן אין לזהות את הפרקליט, הממלא את תפקידו החיוני, עם מרשו ובטח לא עם העבירות שעבר.
אז מדוע אני חש אי נוחות? לא בשל עצם היותו סניגור של האנס הסדרתי קצב, אלא בשל האופן המלוכלך שבו התנהלה הסניגוריה של האנס הנ"ל – מסע מאורגן ומתוזמר היטב של סוללת יחצ"ני הצמרת ופרקליטי הצמרת להכפשת שמן של קורבנות האנס. היה זה מסע נתעב.

* והיה מחנך טהור – בימים אלה, שבהם מתנהל מסע הסתה מורעל נגד משטרת ישראל ושלטון החוק, ומסע סיכול ממוקד ושיימינג למפכ"ל המשטרה, בשל כפירתו בדת הביביזם, התובעת ממנו נאמנות מוחלטת למי ש"עשה לו טובה" ומינה אותו ולא למדינת ישראל ולחוק, קשה לי לבקר את המשטרה.
ואף על פי כן, ההוגנות מחייבת. ההחלטה למנות מפכ"ל חיצוני למשטרה היתה החלטה נכונה ומוצדקת, לנוכח מצעד הניצבים שחטאו בהטרדות מיניות ובשחיתות. ריבוי המקרים העידו על בעייה בתרבות הארגונית של המשטרה, שחייבה מנהל חיצוני, שלא צמח בארגון.
אלשייך עושה עבודה טובה בסך הכול, אבל הוא נפל דווקא בתחום שבעטיו הוא הובא מבחוץ לארגון. החזרתו של ניצב רוני ריטמן לתפקידו כמפקד יחידת להב 433, על אף העדויות נגדו בגין הטרדות מיניות, היתה טעות חמורה. קודם כל טעות ערכית, ומעבר לכך, אי הבנת המשמעות הציבורית בכך שדווקא היחידה החוקרת שחיתויות שלטוניות חייבת להיות נקייה מכל רבב ומכל חשד, כיוון שכל רבב כזה ינוצל לפגיעה מכוונת במשטרה בידי בעלי השררה וחסידיהם.
ההיתלות בכך שבג"ץ לא כפה על המשטרה להעביר את ריטמן מתפקידו, אף שאי אפשר שלא להבין את הרמז הדק כפיל של בג"ץ שזה המעשה הראוי, היא טעות נוספת של אלשייך. שוב, בראש ובראשונה מבחינה מוסרית, אך גם מבחינת החמצת הסולם שבית המשפט נתן לו, לחזור בו מן ההחלטה הגורמת נזק תדמיתי למשטרה ומעניקה תחמושת למלחמתם של המושחתים בה.

* אני משתומם – ככל שאני קורא את דבריו הקשים של אהוד בן עזר על אולמרט החרדי המזרחי המזוקן, כך אני יותר ויותר משתומם על הערצתו חסרת הביקורת את דרעי החילוני האשכנזי המגולח.

* שוכבים על הגדר – יש דברים שאדם נורמטיבי ירחק מהם, ואם הוא מעד בהם בימי חלדו, הוא ינסה להדחיק אותם ולבטח לא להתהדר בהם. אין זה מן הנמנע, שבין האנשים שיצאו נגד התופעות המכוערות שנגלו בקלטת הלוהטת, יש מי שבעצמם חטאו בתת התרבות המפוקפקת הזו.
אולם בימים האחרונים צפה תופעה אחרת מוזרה. ים של תגובות ברוח של "ככה כל הצעירים", "כשאנחנו היינו בגילם", "כשאני הייתי בגילו" וכו' וכו'. ואין לי ספק שרבים מן הכותבים כך, גם "כשהיו בגילו", היו אנשים נורמטיביים ורחקו מן התועבות הללו. ומה מניע אותם לאמץ זאת רטרואקטיבית? הצורך להישכב על הגדר ולדקלם את דף המסרים, שהוא בעיניהם במעמד של כתבי קודש.

* שאלה לפרנסי ערוץ 2 לדורותיו – עד כמה תרמה תחרות הרייטינג הזול בכל מחיר שלכם, על הפרסומות שבה, על תכניות מציצנות הרייטינג שלה, להעצמת תת התרבות הדוחה שנחשפה לעינינו במלוא כיעורה בקלטת הלוהטת של יאיר נתניהו, שחשפה חברת החדשות שלכם?

* איתות ממלכתי – בסקר פופולריות רחב היקף בליכודיאדה, דורגה השרה גילה גמליאל במקום הראשון. אלה חדשות טובות, כיוון שגמליאל מייצגת קו ממלכתי. זהו איתות לשאר השרים והח"כים של הליכוד, שקיימת בקרב מצביעיהם כמיהה למנהיגות אחראית וממלכתית, להבדיל מן הפופוליזם האנטי ממלכתי המאפיין את המפלגה בשנים האחרונות.

* בעד נתניהו – אני בעד נתניהו. חד וחלק. בלי להתלבט.
קראתי שאורן חזן מתכוון להתמודד מולו על ראשות הליכוד.

* תרבות של שנאה – תוגברה האבטחה על הופעתה של אחינועם ניני בעמק יזרעאל, בשל גל של איומים, נאצות וגידופים.
אני רחוק מאוד מעמדותיה הפוליטיות של אחינועם ניני, אבל סולד ומתעב את גילויי השנאה והאיום. ולא רק כיוון שהיא זמרת ויוצרת נפלאה, אלא כי המתקפה הזו מבטאת תרבות איומה של שנאה.

* מוות לבתולות – אני דווקא בעד עונש מוות. לבתולות בגן העדן שמצפות לשאהידים. אם נצליח להוציא אותן להורג, נרתיע מחבלים מפיגועים. איני יודע עד כמה הרעיון הזה ישים, אבל הוא לבטח הרבה פחות מזיק מחוק הדמגוגיה הפופוליסטית של ליברמן – גזר דין מוות למתאבדים.

* קרב שהסתבך – אליעזר טאובר ערך מחקר מקיף ויסודי על פרשת דיר יאסין, ניתח לעומק את כל העדויות, של כל האנשים מכל הצדדים, וגיבש את מסקנתו אותה פירסם בספר (שאותו לא קראתי, ואיני יכול להעיד ממקור ראשון על טיבו, אך הביקורות עליו שיבחו את היסודיות והרצינות שלו) "דיר יאסין: סוף המיתוס". והמסקנה שלו היא חד משמעית. בדיר יאסין לא היה טבח מתוכנן אלא קרב שהסתבך.
נורית גרץ פרסמה מאמר ביקורת על הספר ב"הארץ", שבו היא משבחת את התחקיר היסודי, אך שוללת את מסקנתו. לא, היא אינה טוענת שהיה טבח מתוכנן. טענתה היא שאי אפשר לקבוע קביעה כל כך חד משמעית מן הרשומון הזה. בין השאר היא טוענת שמעשי רצח שהיו במקום, מערערים את תוקף מסקנת הספר.
עיקר מאמרה, היה ציטוט מראיון עומק שראיינה את עמוס קינן, לוחם הלח"י שהשתתף בקרב (ראוי היה שתציין את העובדה שהיא אלמנתו). וכך היא כתבה: " 'ירו עלינו מהבית ההוא בכיכר, ירו כל הזמן – גם אנחנו גם הם, וכל אחד רץ לאן שיכול היה לרוץ. היו לנו פצצות קטנות ותלינו אותן על הדלת והדלת הייתה נפרצת ואנחנו המשכנו לרוץ ולירות' כך התחיל הריאיון שלי עם עמוס קינן, שהתקיים תוך כדי טיול בכפר, ובהתחלה הוא עוד זרם.
לאן ירית?
לא יודע, יריתי כדי שלא יירו בי.
בהמשך הריאיון הסתבך. שאלתי למה בעצם צריך היה לשים את הפצצות ואם הוא זוכר את הדלתות היו פתוחות או נעולות. 'נורית, אני לא זוכר ב-1948 אם הדלתות היו פתוחות או נעולות', הוא ענה לי, 'ירו עלינו, לא היה לי זמן לחשוב. יריתי לכל הכיוונים.' הריאיון הסתבך עוד יותר כשרציתי לברר אם אישה שהוא פגע בה בזמן הקרב היתה צעירה או מבוגרת, ומה היא לבשה ומי היה איתה ואיך היא נראתה. 'נורית, את היית צריכה להיות שם כדי לרשום מה היא בדיוק לבשה ואך היא נראתה,' הוא אמר וביקש ממני לסגור את המקליט.
ובעצם הוא צדק. כי איך אתה יכול לראות בדיוק במי ירית ומה הוא לבש, כשפצצות מתפוצצות סביבך ואתה יורה ויורים עליך."
ודווקא התיאור הזה מעיד עד כמה צודק טאובר. אין זה תיאור של טבח, אלא של קרב שהסתבך. וגם אם נעשו במהלכו מעשי רצח, אין זה משנה את התמונה הכללית.
אז למה נורית גרץ מתעקשת לשלול את המסקנה? הסיבה נעוצה בשורה האחרונה של מאמרה: "... לחשוב באופן מורכב יותר על שני הסיפורים, היהודי והערבי, ועל הצדק והעוול שהיו כרוכים יחדיו במלחמה ההיא ובמלחמות האחרות ובהגשמת הציונות בכלל. וכך, מתוך הידיעה שלא היה מקום אחר ולא היתה ברירה אחרת, להכיר גם בחטא ובאשמה ולהתמודד איתם,"
כלומר, דבריה מאששים אמנם את המסקנה האמפירית של המחקר והספר, אולם המסקנה הזאת אינה מתיישבת עם המסר הפוליטי שלה, על "שני נראטיבים" ועל הכרה בחטא ובאשמה והתמודדות איתם.
ואני טוען, שאפילו אם היה טבח בדיר יאסין, ואין ספק שהיו גם היו פשעי מלחמה ישראליים בתש"ח, אין זה משנה את התמונה הכוללת – ספק אם היתה בתולדות המלחמות מלחמה צודקת יותר ממלחמתו של העם היהודי על חירותו ועל זכותו לקיים מדינה עצמאית, זכות שהוכרה בידי העולם, מפני תוקפנות הערבים – הן ערביי א"י והן מדינות ערב, שיצאו להשמיד את היישוב היהודי כדי לסכל את הקמת מדינתו.

* חלומות מתגשמים – יש הסבורים שבעיות הפריפריה תיפתרנה באמצעות שריפת צמיגים, חסימת כבישים וייזום כתבות טלוויזיה המתארות את הפריפריה כמקום עלוב, עזוב וחסר תקווה. כמובן, שזו דרך הרסנית.
הפתרון הוא להיפטר מהמושג פריפריה = שולה, ולחזור למושג סְפָר, ואין כוונתי למישור המילולי, אלא המעשי, המהותי. כלומר, למקסם את הפוטנציאל המצוי בסְפר ולהפוך אותו למרכז הארצי ואף העולמי, בנקודות החוזק שלו.
בשנים האחרונות, עובר אזור הגליל המזרחי והגולן שינוי מבורך לכיוון זה, בזכות שינוי כיוון של הנהגת האזור.
יש לכך ביטויים שונים, והמרכזי שבהם הוא השילוב של היתרון היחסי של האזור שלנו, החקלאות, עם המדע, החינוך וההשכלה הגבוהה, כדי להפוך את הגליל המזרחי למרכז לפיתוח ויישום חקלאות העתיד, חקלאות ההיי-טק, החקלאות הרפואית וכד'. החזון הזה הולך ומתגשם וטומן בחובו עתיד מזהיר לאזורנו.
ביום רביעי חנכנו בגולן, ליד מכון שמיר למחקר (שיש לי הזכות הגדולה לעבוד בו כחוקר תולדות ההתיישבות) תחנת חקר לתלמידים בתחומי החקלאות העתידית ומדעי הסביבה, תחנה חדשנית ומתקדמת. זו תחנת החקר החמישית בגליל המזרחי, במסגרת המיזם "גליליום", והראשונה בגולן. היה זה אירוע מרגש ומפעים.
נקודה שעליה חשבתי במהלך האירוע – לפני כשנתיים ערכתי מחקר שכותרתו "קצרין בירת הגולן", שבו בדקתי את הייחוד של קצרין כיישוב עירוני שהוקם ביוזמתם של הקיבוצים והמושבים ובמעורבותם, מתוך חזון של יצירת מודל חדש וטוב לשילוב אזורי של התיישבות עירונית וכפרית. במחקר זה הקדשתי פרק לבית הספר האזורי "נופי גולן", וראיינתי את מייסד בית הספר ומנהלו הראשון, אלי מלמד. במהלך הראיון קיבלתי ממנו מתנה נפלאה – הוא צילם לי מסמך מלפני כארבעים שנה, בכתב ידו, כאשר הוא התבקש להקים את בית הספר, ובו חזון להקמת קריית חינוך גדולה בקצרין. החזון הזה נראה הזוי, ביישוב הקטן שבקושי מנה כמה מאות תושבים. והנה, היום המקום שלו הוא ייעד את הגשמת חזונו, כולל את "נופי גולן", מכללת אוהלו, מרכז פסג"ה להכשרת מורים, מכון שמיר למחקר וכעת גם תחנת החקר. באמונה, יצירתיות והתמדה – חלומות מתגשמים.

* ביד הלשון: עין השופט ורמת השופט – עין השופט ורמת השופט הם שני קיבוצים, שניהם של תנועת הקיבוץ הארצי לשעבר ("השומר הצעיר"), שניהם באזור רמת מנשה במועצה האזורית מגידו, והם קמו בהפרש של ארבע שנים בלבד זה מזה.
מיהו השופט הזה, שזכה לכך ששני קיבוצים ינציחו את שמו? ובכן, אין המדובר בשופט אחד, אלא בשני שופטים, אבל יש, בהחלט, קשר בין השניים. שניהם היו ממנהיגי התנועה הציונית בארה"ב בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה.
קיבוץ עין השופט, יישוב חומה ומגדל, נוסד ב-1937, והוא מנציח את שמו של השופט לואי דמביץ ברנדייס, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, ממנהיגי יהדות ארה"ב וציוני נלהב.
קיבוץ רמת השופט נוסד ב-1941, והוא מנציח את שמו של השופט ג'וליאן מק, נשיא הסתדרות ציוני אמריקה ושותפו של ברנדייס להנהגה הציונית.
באזור הקיבוצים הללו זורם נחל השופט, הנשפך אל נחל קישון. בבדיקותיי מצאתי גרסאות שונות, על שם איזה משני השופטים הוא נקרא. המסקנה שלי – על שם שניהם.
אורי הייטנר