אהוד, שלום!
אבקשך לפרסם את התגובה הבאה, בצירוף תמונת כתב היד של שיר בית"ר:
בגיליון הקודם של חב"ע תיקנה נורית יובל את הציטוט שלי משיר בית"ר. לא נֶעְתָּר כפי שציטטתי, אלא נֶעֱטָר.
סוגיה מעניינית. אכן, עניינית, המילה הנכונה היא נֶעֱטָר, הנגזרת מעטרת, ולא נֶעְתָּר, שמשמעותו – הסכים.
ומנין השגיאה?
השגיאה היא של ז'בוטינסקי עצמו, בכתב היד (המצורף כאן).
ורוב הספרים והאתרים העתיקו את הטקסט השגוי כמות שהוא, וכך עשיתי אף אני, כאשר העתקתי אותו מאחד האתרים.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
uriheitner@gmail.com
2. מחוץ לקופסה
ארבעה בכירים לשעבר בממשל אובמה, דווחו ל"הארץ" שב-2014 הציע נתניהו לפלשתינאים תכנית לחילופי שטחים, שבה ישראל תספח את גושי ההתיישבות והפלשתינאים יקבלו לרשותם ממצרים שטח בסיני, צמוד לרצועת עזה. כך דיווח העיתון בכותרתו הראשית ב-11.1. ראש הממשלה הכחיש את הידיעה.
בין אם הידיעה נכונה ובין אם לאו, הכיוון המוצע בה הוא הכיוון הנכון לפתרון. הפתרון אפשרי רק מחוץ לקופסת השטח שבין הירדן והים ותפיסת "שתי מדינות לשני עמים" בא"י המערבית. רק הרחבה משמעותית של השטח המדובר, תאפשר פשרה טריטוריאלית מציאותית, לא כמשחק סכום אפס בין הצדדים, אלא כפתרון ראוי ובר קיימא.
מדינה פלשתינאית בגבולות 49' היא סכנה ממשית ומוחשית לביטחון ישראל. מצד שני, מדינה פלשתינאית קטנה בשטחי יהודה ושומרון, אינה בת קיימא, לא תוכל לכלכל את עצמה, לממש את צרכי הפלשתינאים ובוודאי לא לקלוט לתוכה את הפליטים ולפתור את בעייתם. המצוקה הצפויה באותה מדינה וחוסר התוחלת בקיומה העצמאי, תביא בהכרח לחיכוכים עם ישראל שיידרדרו למלחמה. מדינת ישראל הקטנה, בגבולותיה המצומקים והבלתי מוגנים, תקרוץ לתוקפנות ערבית נגדה.
פתרון אמת מחייב יציאה מן הקופסה והגדלה משמעותית של השטח המיועד לפתרון, כך שיכלול את ירדן ואת סיני. פתרון כזה, יאפשר חלוקה טריטוריאלית רציונלית, שלא תסכן את ישראל.
על פי הדיווח של הבכירים האמריקאיים, נשיא מצרים א-סיסי דחה את ההצעה. אין זה מפתיע. אכן, עקב אכילס של הרעיון הוא שאין לו היום פרטנר בצד השני. בכך הוא דומה לכל רעיון אחר הכולל את קיומה של מדינה יהודית בא"י.
כזכור, הפלשתינאים דחו את ההצעות מרחיקות הלכת שקיבלו מראשי הממשלה ברק ואולמרט, מנשיא ארה"ב קלינטון וממזכיר המדינה האמריקאי קרי. הפלשתינאים מעולם לא ויתרו על תביעת "השיבה", שמשמעותה – הטבעתה של כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה.
במקום להמשיך ולדקלם עד זרא את המנטרה של "שתי מדינות לשני עמים בקווי 49" – פתרון מזיק ומסוכן, למרות שאין לו פרטנר, מוטב להנכיח בשיח הבינלאומי רעיונות יצירתיים, ראויים ונכונים, שיכולים להיות בסיס לשלום אמת, למרות שבשלב זה אין להם פרטנר.
ועד שיהיה פרטנר פלשתינאי לפתרון קבע, ויש להודות שאין פרטנר כזה באופק, עלינו לנהל את הסכסוך בשום שכל, תוך שמירה על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו. עלינו להבטיח גבולות בני הגנה לישראל, ובראש ובראשונה שבקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, כולל המורדות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה, יהיו ישראליים. עלינו להבטיח שירושלים השלמה, תמשיך להיות בירת ישראל והעם היהודי (גם אם אפשר לוותר על אי אלו כפרים ערביים בשוליה, שסופחו לישראל לאחר מלחמת ששת הימים).
עלינו להבטיח את קיומה של ההתיישבות הישראלית, ובוודאי של גושי ההתיישבות. ועם זאת, אסור לנו לסכן את היותנו מדינת לאום יהודי בעלת רוב יהודי מובהק לדורות, ולכן אין מקום לרעיונות של סיפוח יהודה ושומרון.
האינטרס הישראלי מחייב להבטיח את קיומה של הרשות הפלשתינאית, לפחות עד פתרון הקבע, כיישות שהיא בין אוטונומיה חזקה, למדינה מינוס.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
3. צרור הערות 17.1.18
* האמת על מהות הסכסוך – נטייתה של התקשורת היא להדגיש את הבוטה והצעקני, ולכן הכותרות על נאומו של אבו מאזן במועצת אש"ף מתמקדות בגידופים ששיגר לעבר נשיא ארה"ב ("יחרב ביתך"). אבל אלה אינם דברים משמעותיים באמת. זה קצף על פני המים. הרי הבית שאותו אבו מאזן באמת רוצה להחריב, אינו בוושינגטון.
האמירה החשובה והמשמעותית של אבו מאזן, היא ש"ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי." ישראל. לא "השטחים". לא "ההתנחלויות". לא יהודה ושומרון, לא מזרח ירושלים. ישראל. ישראל היא מיזם קולוניאליסטי, וברור ש"השלום", בעידן הפוסט קולוניאליסטי, פירושו יצירת מציאות שלא תכלול בתוכה את מדינת ישראל. זו מהות הסכסוך הישראלי-ערבי על רגל אחת.
לטענת אבו-מאזן, הבעייה שלו אינה עם "היהודים". הוא פשוט מכחיש את קיומו של עם יהודי, ומה אכפת לו שיש יהודים בארצות אחרות? וכך מתאר ההיסטוריון הדגול, הדוקטור להכחשת השואה, את קיומה של מדינת ישראל: "רצו להביא את היהודים מאירופה לכאן כדי לשמור על האינטרסים של האירופים באזור. הם ביקשו מהולנד, שהיה לה הצי הגדול בעולם, להעביר את היהודים."
זאת אמירה חשובה מאוד, וחשוב שתקבל את מלוא החשיפה ומלוא תשומת הלב הציבורית, ללא טיוח, כי זו מהותו של הסכסוך הישראלי-הערבי – הסירוב הערבי לקבל את קיומו של העם היהודי, ומכאן סירובו להכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו, סירובו לקבל את זכותו של העם היהודי על א"י ולכן – מלחמתו נגד קיומה של מדינת ישראל. זאת מהות הסכסוך, ועד שלא יחול שינוי דרמטי, מהפכני, בתודעה הערבית, אין סיכוי לפתרון הסכסוך.
ולמרות שקץ הסכסוך אינו נראה באופק, כדאי לזכור שההישגים העצומים אליהם הגענו במאה ועשרים שנות ציונות ובשבעים שנות מדינה, הם רק הקדימון להישגים העצומים אליהם נגיע במאה השנים הבאות, על אפו וחמתו של האויב הערבי.
* התחממות דרמטית – ביקורו של נתניהו בהודו הוא שליחות מדינית חשובה ביותר. התחממות היחסים בין המדינות, היא אחד ההישגים המדיניים החשובים ביותר של ממשלת נתניהו. בניגוד לכל ההפחדות על "בידוד מדיני", המציאות הפוכה. ההישג החשוב ביותר הוא הקשרים ההולכים ומתהדקים עם הודו, אחת המדינות הגדולות והחשובות בעולם.
הודו הנחילה לנו אכזבה בהצבעתה בעד גינוי ארה"ב על הכרתה בירושלים כבירת ישראל, והיו קולות שהתייחסו בביטול, כתוצאה מהצבעה זו, לתמורה ביחסים בין המדינות. איני שותף לגישה הזאת, המתייחסת לפוליטיקה הבינלאומית בצבעי שחור ולבן ומתעלמת ממורכבותם של תהליכי עומק מדיניים ארוכי טווח. הודו היתה מדינה עוינת מאוד לציונות ולישראל. המרכיב המוסלמי הגדול באוכלוסיית הודו משפיע מאוד על מדיניותה. ולכן, השינוי אינו יכול להיות חד ומיידי. את היחסים אנו רוקמים בהדרגה. הדגש הוא על שיפור היחסים הבילטרליים, וכאן אין ספק שמדובר בהתחממות דרמטית משמעותית ביותר. השינוי בעמדתה של הודו במוסדות הבינלאומיים, צפוי לבוא בעקבותיה.
[אהוד: והכול בזכות נתניהו המושחת! צריך להעיף אותו על פיל!]
* ועדת וינוגרד בפרספקטיבה היסטורית – השופט וינוגרד הלך השבוע לעולמו. יהי זכרו ברוך!
עיקר תשומת הלב הציבורית לפועלו, נסובה סביב תפקידו כראש ועדת החקירה הממשלתית לבחינת מלחמת לבנון השנייה. ואכן, זה הנושא העיקרי עליו דובר בסיקור התקשורתי של חייו של וינוגרד, לאחר מותו.
זו הזדמנות לבחון את מסקנות הוועדה בפרספקטיבה היסטורית. הוועדה חשפה ליקויים חמורים ביותר בניהול המערכה, בכל הרמות – המדינית, הפיקוד הבכיר של צה"ל והפיקוד הטקטי. ליקויים חמורים, שחייבו תיקון, והלוואי שתוקנו. אין מחלוקת על חומרת הליקויים ועל הניהול הבעייתי של המלחמה.
ועם זאת, 12 שנים לאחר המלחמה אנו יכולים לבחון אותה על פי תוצאתה. והתוצאה, למרות כל אותם ליקויים, היא ניצחון גדול. ארבעים שנה דימם גבול לבנון. מה לא ניסינו? פשיטות ומבצעים נועזים והפצצות של חיל האוויר בשנות השבעים, מבצע ליטני, מלחמת לבנון הראשונה, הסכם שלום עם לבנון (מישהו זוכר?), הנסיגה לרצועת הביטחון, ההתבססות (וההתבוססות) ברצועת הביטחון, הנסיגה מלבנון. שום דבר לא עזר. רק מלחמת לבנון השניה עצרה את הדימום, והפכה את גבול לבנון לגבול שקט מאוד, כבר כמעט 12 שנים. והטענה שהסיבה לכך היא שחיזבאללה עסוק בסוריה, אינה יכולה להסביר את העובדה שהגבול היה שקט לחלוטין גם בחמש השנים שקדמו למלחמת האזרחים בסוריה (ואחרי מלחמת לבנון השנייה, אפילו תומכיה הגדולים ביותר, לא פיללו אפילו לשנתיים של שקט מוחלט). בשנות מלחמת האזרחים הקשה והעקובה מדם בלבנון, הגבול עם ישראל רק הסלים, כך שאין לראות במלחמת האזרחים בסוריה את הסיבה.
מסתבר, שלעתים ניתן לנצח ולהצליח במלחמה שמנוהלת באופן גרוע, כפי שלעיתים ניתן להיכשל במלחמה שמנוהלת באופן מיטבי. אין בכך כדי להמעיט בחשיבות ההתנהלות הנכונה במלחמה, חלילה, אלא להבהיר שהתמונה מורכבת ורחבה יותר ואינה חד ממדית.
מה הביא לניצחון במלחמת לבנון השנייה? שתי החלטות חשובות. האחת, היא עצם ההחלטה המיידית להגיב בכל העוצמה על מתקפת הטרור של חטיפת חיילי צה"ל וירי הרקטות לאורך הגבול בעקבותיה. חיזבאללה לא העלה על דעתו תגובה כזאת, ואפילו נסראללה הודה, שאילו ידע שזו תהיה התגובה הישראלית, לא היו חוטפים את החיילים. ההחלטה הזאת תפסה אותם לא ערוכים, בעיקר מנטלית, והיתה בהם, לא בשעה ובמקום שהם תיכננו.
וההחלטה השניה היא ההפצצה הכבדה על רובע דחיה, שיצרה הרתעה רבתי שמחזיקה מעמד כבר 12 שנים.
לצד שתי ההחלטות הללו, היו שגיאות נוראות, ששילמנו עליהן מחיר דמים כבד, כמו ההתברברות וחוסר ההחלטיות בנושא המתקפה הקרקעית ועוד. אך במבחן התוצאה, שתי החלטות מנהיגותיות, אמיצות ונכונות, הכריעו את הכף.
ולמרות שראש הממשלה באותם ימים היה אהוד אולמרט, הפושע המושחת, הפוליטיקאי המושחת והמשחית ביותר בתולדות מדינת ישראל, שבצדק בילה מספר שנים במוסד הראוי לו, ומי שגרם לנזק מדיני כבד במו"מ עם הפלשתינאים – אי אפשר לקחת ממנו את ההישג הזה, ועוד הישג חשוב אף יותר – הפצצת הכור הגרעיני הסורי (על פי מקורות וגו'). כן, גם שיפוט של מנהיגים, בעבר ובהווה, אינו שחור לבן.
[אהוד: וראוי להזכיר לטובה גם את הרמטכ"ל המושמץ דן חלוץ, מפקד חיל האוויר לשעבר, שידע, וצדק – ההכרעה תושג רק בהפצצה כבדה של רובע דחייה של החיזבאללה, וזו תהיה גם בעתיד הדרך להילחם בטרור במינימום קורבנות של חיילינו על הקרקע].
ובחזרה לוועדת וינוגרד – חשוב מאוד לחקור כל מערכה ולהפיק ממנה את מלוא הלקחים, אך כדאי להכיר גם במגבלות החקירה. לא כל מה שנראה נכון שנה אחרי המלחמה, נכון גם בפרספקטיבה היסטורית. ועם כל הכבוד הרב לווינוגרד (ולאגרנט, כהן וכו'), אין מקום לוועדות חקירה משפטיות בסוגיות ביטחוניות. בכל ועדה כזאת צריך לשבת משפטן בכיר, כאחד החברים, כי לכל סוגיה יש גם היבטים משפטיים. אבל שופט אינו צריך לעמוד בראש ועדה העוסקת בסוגיות ביטחוניות, כי אין זו מומחיותו, אין זו השכלתו ואין זה מקצועו. המטרה של חקירת מלחמה, היא הפקת לקחים הן מן ההצלחות והן מן הכישלונות, כדי להיות טובים יותר במלחמה הבאה, ולא לחפש אשמים כדי לרצות את דעת הקהל.
* קוו ואדיס יובל שטייניץ? – כאשר יובל שטייניץ ביטא בעקביות, לאורך זמן, עמדה אמיצה, אחראית, לא פופוליסטית, לא נסחפת בזרם העכור, בנושא אלאור אזריה, עלה ספק בליבי האם בכוונתו להישאר בפוליטיקה ולהתמודד בבחירות המקדימות בליכוד.
כאשר הוא יצא נחרצות נגד החוק הדמגוגי והפופוליסטי של עונש מוות למחבלים, כתבתי שכנראה נכונות השמועות שהוא פורש מן הפוליטיקה.
ואחרי שבשבוע שעבר הוא קרא לסגירת מועדוני חשפנות והצהיר שהוא יודע שהילדים שלו אינם מבלים בהם, אין לי כמעט ספק, שהוא החליט על סוף דרכו הפוליטית.
ואני מקווה מאוד להתבדות. אדרבא, אשמח מאוד אם הוא יחליט להישאר ולהתמודד ויצליח בהתמודדות. לא רק כיוון שאני מעריך אותו ואת רצינותו (גם כשאיני מסכים איתו), אלא בראש ובראשונה כמסר שגם בליכוד ניתן להצליח בלי להיסחף בזרמים עכורים של פופוליזם דמגוגי אנטי ממלכתי.
* הילד עירום.
* ביד הלשון: והיה מחננו טהור – את אחת מהערותיי בצרור ההערות הקודם הכתרתי ב"והיה מחננו טהור". מהיכן לקוח הפסוק הזה? מברל כצנלסון, בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939). ליתר דיוק, הוא אמר "והיה נשקנו טהור". לאחר מכן המשפט נטען בתודעה כ"והיה מחננו", כנראה בהשפעת פסוק מן התורה, "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כג, טו).
אורי הייטנר