[ציטוט ביקורת על להב שני בגיליון 1121 מיום 15.2.2016]

בניצוחו של להב שני בן ה-27 החל הקונצרט ביצירה "חותמו של אילתור לתזמורת קאמרית" מאת ינעם ליף, בביצוע "אנסמבל המאה ה-21". הקהל האזין בסבלנות ובנימוס, כדרכו ביצירות מודרניות ישראליות קצרות בפתיחת קונצרט. בלטו לטובה הכנרית הנמרצת יעל ברולסקי בעלת שפת הגוף המעניינת, והפסנתרן נעמן וגנר. כל נגני האנסמבל היו על רמה גבוהה – אך אליי היצירה לא דיברה, ודומני שכך חשה גם מרבית הקהל.

היצירה השנייה היתה הקונצ'רטו מס' 29 ברה-מינור לפסנתר ולתזמורת, ק' 466, של וולפגנג אמדאוס מוצרט (1756-1791), שבה שימש להב שני כפסנתרן וכמנצח גם יחד. השילוב לא פעל לטובתו כי נגינתו היתה, לפחות באוזניי – בינונית, וכך גם הניצוח. חבל שאין נוהג שאין מחברים מנצח ופסנתרן בביצוע אחד אלא תמיד אלה נשארים שני תפקידים נפרדים. מוצרט הפעם היה כבד ומשעמם ודומה שניכרו בו עקבות המאמץ הכפול.

ואולם פיצוי לקהל היתה היצירה הנפלאה שמילאה את החלק השני והאחרון של הערב – הסימפוניה מס' 4 במי מינור, אופ' 98, ליוהנס ברהמס (1833-1897). כאן היה להב שני במיטבו, מנצח צעיר מבריק ומיומן שהוביל את התזמורת בכל ארבעת פרקי היצירה ללא רגע של שיעמום, והקהל ממש נסחף והגיב במחיאות-כפיים ממושכות בתום הקונצרט. בייחוד משכו את האוזן החצוצרות, אשר להן תפקיד חשוב ביצירה, ובייחוד שלוש החצוצרות הארוכות, שדממו במשך מרביתה, ורק בפרק האחרון נתנו ביצוע מלהיב ביותר. למרבה הצער, במוצ"ש, אחרי הטשולנט, מפליצים. אמנם בשקט, אבל מדי פעם גל של סירחון. אנחנו יושבים בשורה 13 כיסא 27.

אהוד בן עזר