* צעד של שלום – אונר"א הוא ארגון האו"ם להנצחת הסכסוך במזה"ת, להנצחת החלום להשמדתה של ישראל ולהשחתת דורות של פלשתינאים. מדובר בארגון שלא היתה הצדקה להקמתו מלכתחילה, כיוון שקיימת באו"ם סוכנות לפליטים, שבניגוד אליו, האוריינטציה שלה היא פתרון בעייתם. בוודאי שאין כל הצדקה להנצחת קיומו.
את אונר"א יש לסגור, ואת הטיפול בפליטים הפלשתינאים יש להעביר לידי סוכנות הפליטים של האו"ם, שתתייחס אליהם על פי הקריטריונים המקובלים בעולם להגדרת פליט.
כל צעד של הפחתת הסיוע לאונר"א הוא צעד של שלום.

* תשובה רציונלית – לאחר ההכרזה ההיסטורית של טראמפ על הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל, אין כל דרך הגיונית להסביר מדוע אין הוא מעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. מה ההיגיון בכך שבד בבד עם ההכרזה על ההכרה, הוא חתם על צו נשיאותי הדוחה בעוד חצי שנה את ביצוע החוק האמריקאי שעל פיו יש להעביר את השגרירות לירושלים ומה דחף אותו להודיע שהוא לא יעשה כן בשנה הקרובה, בלי להודיע מתי כן ייעשה הדבר?
הרי גם מבחינתו האישית, הפוליטית – כל דחיה רק תחשוף אותו לעוד לחצים.
לא נראה לי שיש לתמיהות הללו תשובה רציונלית.

* פייק – נתניהו: בתוך שנה ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים.
טראמפ: ארה"ב לא תעביר את שגרירותה לירושלים בתוך שנה.
נתניהו: אין סתירה בין הדברים.

* מדיניות ההתנצלות – ישראל התנצלה בפני ירדן על הריגת ירדני בידי קב"ט שגרירות ישראל ברבת-עמון [ועל עוד מקרה] ושילמה פיצויים למשפחות. למה? האם התחקיר מעיד על כך שהקב"ט נהג שלא כשורה? האם תוצאות התחקיר מצדיקות התנצלות ישראלית ותשלום פיצויים? על ראש הממשלה, שהתנצל והחליט על תשלום הפיצויים, להסביר לציבור הישראלי את מעשיו.
ואולי זה פשוט דפוס הפעולה של נתניהו, על פי התקדים הטורקי. במקרה הטורקי, הכול ברור – טורקיה שיגרה מחבלים ג'יהאדיסטים לפיגוע אנטי ישראלי, וישראל התנצלה בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית נגדה ושילמה פיצויים למשפחות המחבלים. אז, היתה זו השפלה עצמית של ישראל בידי ראש ממשלתה, והתמורה לה היתה המשך ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית של ארדואן. העיקר ששגרירות ישראל באנקרה נפתחה מחדש.
האם זה גם המקרה הירדני? האם שוב, תמורת פתיחת השגרירות, ישראל שילמה מחיר שאין לו הצדקה?
כאשר חייל ירדני ערך טבח בילדות ישראליות, לפני עשרים שנה, ישראל לא העלתה על דעתה לסגור את השגרירות הירדנית. השגרירות הישראלית ברבת-עמון פתוחה כיוון ששתי המדינות חתמו על הסכם שלום. סגירתה היא הפרת הסכם השלום. במסגרת הסכם השלום, ישראל מעבירה מים בכמויות אדירות לירדן ומצילה את אזרחיה מצמא. אם ירדן מפרה את הסכם השלום, ישראל אינה צריכה לכבד אותו באופן חד צדדי. ברגע שירדן סגרה את שגרירות ישראל, היה על ישראל לעצור מיד את אספקת המים לירדן. אילו נהגה כך, השגרירות היתה נפתחת בתוך 24 שעות, בלי התנצלות ישראלית ובלי תשלום פיצויים.
אגב, אילו באמת היה זה ירי בלתי מוצדק באזרחים, נכון להתנצל ולשלם פיצויים, בלי קשר לסגירת השגרירות. אולם אם כך הדבר, על ראש הממשלה לומר זאת בגלוי לאזרחי ישראל.

* מלחמת מאסף – האינטרס הביטחוני של ישראל הוא ניצול מיטבי של כו"א בצה"ל לטובת ביטחון המדינה. הדרת מחצית האוכלוסיה מתפקידים בצה"ל, תפגום בהכרח באיכות ניצול המשאב האנושי ותפגע בביטחון המדינה.
הרבנים החרד"ליים הפנאטיים, היוצאים נגד מינויי נשים לתפקידי פיקוד בצה"ל, מוּנעים ממניעים זרים – השיקול הביטחוני אינו משמש נר לרגליהם.
כשאני שומע את צווחותיהם של הרבנים החצופים האלה, שמעיזים לקרוא לחיילים להחליט איפה לשרת ואיפה לא, על פי גחמותיהם, כאילו מדובר במיליציות פרטיות, אני יודע שרוב מוחלט של הנוער הדתי-לאומי יצפצף עליהם ועל דברי הבלע שלהם.
משנה לשנה עולים באופן דרמטי נתוני התנדבותן של בנות דתיות לאומיות לשירות משמעותי בצה"ל, כולל שירות קרבי, כולל פיקוד וקצונה – על אפם וחמתם של הרבנים. כנראה שההיסטריה שאותם רבנים מקרינים מעיד על כך שגם הם מבינים שהפסידו במלחמת המאסף הזאת.
שמחתי לשמוע את ראש הממשלה חורג ממנהגו ומגבה את הרמטכ"ל על החלטתו למנות מפקדת טייסת. הדבר מעיד כל כך, שנתניהו מבין שגם ה"בייס" אינו שותף למלחמת המאסף הזאת.

* אני מעוּדד – אני מעודד למקרא התגובות הרבות של אנשי הציונות הדתית לדברי החוצפה של שמואל אליהו ושלמה אבינר, שבדברי הבלע שלהם אך הבליטו את התהום הנפערת בינם לבין המיינסטרים הדתי לאומי. אני מעודד גם מדברי תומכיהם. אם הטיעון שלהם הוא ש"לא מכובד לכתוב בפומבי נגד תלמידי חכמים," ברור שאין להם משהו ענייני להגנתם.
ולגבי הטענה ש"לא מכובד" וגו' – במקום שיש בו חילול השם, אין חולקים כבוד לרב.

* בדרך הנכונה – יומיים אחרי שהפנאט הראשי של צפת שמואל אליהו התחרע ברמטכ"ל, תמונת הראי שלו, דבוקת שוקן (במקרה זה יגיל לוי), התחרעה באותו רמטכ"ל, באותו נושא. "רמטכ"ל ההדתה" הם מכנים אותו. כשחוק הפנאטים השלובים מתביית במתקפה דו-צדדית על אייזנקוט, הדבר מעיד על כך שהוא בדרך הנכונה.
מהי הדרך הנכונה? הרמטכ"ל הוא המפקד של צבא העם. תפקידו להבטיח שכל קבוצה בחברה הישראלית תוכל לתרום בצבא כראוי ולמצוא בו את מקומה. יש לעשות זאת בחוכמה, ברגישות ובעיקר באחריות. אחריות, היא הדבר האחרון שמסוגלים להבין פנאטים כמו שמואל אליהו, יגיל לוי ושכמותם.

* לא רלוונטי – יעל רום היא אחת הטייסות הראשונות בחיל האוויר והראשונה שסיימה קורס טיס צה"לי, ב-1950. היא היתה טייסת תובלה ואף הצניחה, במלחמת סיני 56', מאחורי קווי האוייב את כוח הצנחנים בפיקודו של מוטה גור. כאזרחית, יעל רום היתה הטייסת הראשונה ב"ארקיע".
כאשר נשאלה יעל רום איך זה מסתדר... אישה / טייסת, היא השיבה שיש לגבר רק איבר אחד שאין לה, ולמיטב ידיעתה הוא אינו רלוונטי להטסת מטוס.

* נגד עונש מוות – בעקבות דברים שכתבתי נגד עונש מוות למחבלים, נשאלתי לדעתי על עונש מוות לפושעים נאציים. השבתי שפושעים נאציים זה דבר אחר, ורק במקרה הזה אני בעד. הגיב השואל באמירה שאין שום הבדל בין הנאצים למחבלים. לא המשכתי את הוויכוח, כי מי שאינו מבין את ייחודיותה של השואה לא ישתכנע בלאו הכי.
אבל בעקבות התכתובת הזאת נזכרתי, שלאחר גזר דין המוות שהוטל על איוואן דמיאניוק פירסמתי מאמר, בטור שהיה לי אז בעיתון "חדשות", שבו יצאתי נגד עונש המוות. כתבתי שאחרי המקרה הייחודי של אייכמן, אין עוד מקום לעונש מוות, וטוב שישראל תהיה בין המדינות שעונש זה אינו קיים בהן.
בסופו של דבר, כידוע, עונש המוות לא בוצע, כיוון שהסניגוריה הצליחה להטיל ספק מסוים בקרב השופטים בערכאת הערעור בבית המשפט העליון לגבי זהותו של הנדון למוות. דמיאניוק זוכה מחמת הספק, אף שהשופטים קבעו שהאיש שקרן, ונתנו להבין שהם מאמינים באשמתו.
אך הרי זה אחד הטיעונים נגד עונש מוות – האפשרות, ולו הקטנה ביותר, לטעות בזיהוי. וכך כתבו השופטים בסוף פסק הדין: "השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם."

* כישלון לשני הצדדים – אבו מאזן יצא בנאומו במועצת אש"ף נגד קיומה של ישראל והגדיר אותה "פרויקט קולוניאליסטי." כותרת פשקוויל התגובה של התועמלן האנטי ישראלי הפנאט גדעון לוי: "עבאס אמר אמת."
ועוד מחדשות בִּיצת שוקן. גדעון לוי פירסם שורת מאמרים בגנות המאבק נגד השחיתות, שמסיחה את הדעת מן המאבק נגד "אקיבוש" (הרי מה זה משנה אם הפרויקט הקולוניאליסטי מושחת...) ותקף את חבריו לדבוקה ובהם אורי משגב. אורי משגב תקף אותו בחזרה. עכשיו בטח גדעון לוי יתקוף את משגב בחזרה בחזרה. סערה בביצה. ובפרפרזה על דברי מנחם בגין, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

* אונס האמת – המוסף הספרותי של "הארץ" הוא איכותי מאוד – מעניין, מעמיק. ויתרון נוסף הוא היותו מוסף ציוני. בתור שכזה, הוא שמורת טבע בשוקניה.
הגיליון האחרון של העיתון היה ממש פנינה – כמחצית המוסף הוקדשה לשלום יעקב אברמוביץ' הידוע בשם העט שלו מנדלי מוכר ספרים, במלאת מאה שנה לפטירתו. לזיכרו של מנדלי הוקדשו שתי מסות מרתקות של חיים באר ודן מירון ונאום הספד שנשא דן לאור על קברו של מנדלי מו"ס. מילות הסיום של ההספד, הן ממש כפירה בעיקר השוקניסטי: "קראתי במקום כלשהו שבנו של ש"י אברמוביץ המיר את דתו ובחר להיות פרבוסלבי, ושגם שלוש בנותיו רחקו מן היהדות. אברמוביץ מנדלי נפגע מכך עד עומק נפשו. במקום אחר קראתי שרבים מצאצאיו, שאינם יהודים, מתגוררים כיום בבלגיה ומורשתו הספרותית זרה להם לחלוטין. אם אמנם כך, אני מרשה לעצמי לומר ביום המיוחד הזה אל מול קברו של מנדלי מוכר ספרים את המילים האלה: 'אנחנו בניך, אנחנו קוראי ספריך, אנחנו לומדי כתביך שאותם אנו מפיצים בין תלמידינו. לכן קמנו כולנו כאיש אחד ובאנו היום לאודסה כדי לפקוד את קברך, לזכור אותך ולהזכיר אותך, מונעים על ידי האמונה בערך הסגולי של הספרות העברית ובעובדת היותה מנוע רב עוצמה להתחדשות החיים היהודיים בארץ ישראל ובמדינת ישראל, שאגב מציינת השנה, שהיא שנת המאה למותך, מלאת שבעים שנה לייסודה.'"
הרוח הציונית של מוסף הספרות והתרבות של "הארץ" היא תופעה מרתקת, לא רק כיוון היא שונה מהקו של העיתון, אלא בעיקר נוכח העובדה, שלפני עשרים ושלושים שנה, כאשר "הארץ" היה עיתון ציוני, שייצג קו יוני קיצוני, אבל ציוני ופטריוטי, מוסף הספרות והתרבות היה אי אנטי-ציוני בתוכו. ומה שמעניין עוד יותר, הוא שעורכו של המוסף אז, הוא עורכו היום – בני ציפר. כנראה שציפר פשוט אוהב להיות איש הנגד; בעד הנגד ונגד הבעד, והדבר המזעזע הוא שב"הארץ" של היום, מי שרוצה להיות הילד החריג, הפרובוקטור, שובר המוסכמות, צריך להיות ציוני.
באותה תקופה, הגיבור הראשי של המוסף היה יצחק לאור. וגם היום, לאחר השינוי שחל בקו של המוסף, יצחק לאור ממשיך לכתוב בו באופן קבוע, אם כי בפחות הבלטה ובעצימות נמוכה יותר. יצחק לאור הוא תועמלן אנטי ישראלי קיצוני ביותר. בנוסף לכך, מדובר באדם שיש עליו תלונות על מעשי אונס. ודוק – אונס. לא הטרדה מינית, לא חיזור שהתפרש כהטרדה, לא "אי הבנת הסיטואציה" – אונס, במלוא מובן המילה.
גם בגיליון האחרון הופיע פשקוויל של לאור, ובכותרת המשנה של המאמר הופיע משפט מוזר: "24 השעות שהכריעו את מלחמת העצמאות."
מלחמת העצמאות?! במאמר של לאור? הרי הוא מכנה את המלחמה הזאת "הנכבה" ולכל היותר "מלחמת 1948". מה קרה?
קראתי את הפשקוויל. כמובן שצירוף המילים "מלחמת העצמאות" אינו מופיע בו. העורך, בני ציפר, השחיל את המילים הללו לכותרת. כמובן שהפשקוויל, סקירה של ספרו של דני רובינשטיין "או אנחנו או הם", הוא עוד כתב תעמולה של נרטיב השקר הפלשתינאי, שקר הנכבה, הקורבן הפלשתינאי כעס על מדינות ערב שלא נחלצו לעזרת הפלשתינאים המגורשים. המצור על ירושלים, הוא המצור על הערבים בירושלים. הפלישה של מדינות ערב למדינת ישראל – לא זו בלבד שהיתה מאוחרת מדי, היא מוגדרת בפיו בלעג "הטשטוש של ההיסטוריה." גיבור הפשקוויל הוא המפקד הפלשתינאי עבד אל-קאדר אל-חוסייני, עליו כותב לאור בהערצה חסרת גבולות. הערצה על חלקו במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, או בפיו "המרד הערבי הגדול", וב-1948. הוא מתייחס בהבנה, ללא מילת ביקורת, גם לחבירה שלו לנאצים – "כמו בן משפחתו, המופתי, גם הוא ביקש עזרה למאבק עמו מהאויבת המרה של בריטניה."
על "המיתולוגיה הישראלית", כלומר האמת על תש"ח, הוא כותב: "המיתולוגיה הישראלית... הופכת להיות רדוקטיבית יותר ויותר, והאשמת הקורבן המוטיב המרכזי שלה, וכן תביעה להכיר בנו עצמנו כקורבן." במקום אחר הוא מגדיר אותה "שיטיון".
ההגדרה המדויקת לכתיבתו של לאור היא אונס האמת.
[אהוד: אני מציע להגדיר את לאור במילותיו: שיטיון].

* עלילת דם – דן מרגלית היה ונותר חסיד שוטה של משה דיין. לכן, במאמר ב"הארץ", הוא חזר על עלילת הדם הנבזית נגד גולדה מאיר, כאילו היא אשמה "פסיבית" במלחמת יום הכיפורים, בכך שלא קיבלה את הצעתו של דיין לנסיגה חד צדדית מן התעלה. התיאוריה הזאת מנקה, כביכול, את דיין מהמחדל המודיעיני והצבאי, אך למעשה מעלילה על ישראל את עלילת האחריות לתוקפנות הערבית – פלישתן של סוריה ומצרים לישראל ביום הכיפורים.

* המשת"פים של השחיתות – היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הוא מצביא המערכה נגד השחיתות. הוא מנהל בנחישות וביד רמה את החקירות המסועפות של ראש הממשלה ושאר חקירות השחיתות, מתוך מחויבות מוחלטת לשלטון החוק ולטוהר המידות בישראל. הוא עומד בלחצים קשים ביותר מצד רוה"מ והמוני חסידיו, ואינו מוותר.
האספסוף המפגין נגדו, וכעת אף רודף אחריו לכל מקום, הוא הגיס החמישי במאבק נגד השחיתות. המפגינים הללו הם המשת"פים של המושחתים, שנגדם הם יוצאים כביכול. הם מפגינים למען הדמוקרטיה, כביכול, אבל הם משדרים מסר של אנרכיה.

* אנטי דמוקרטי ומושחת – את התיקון לפקודת העיתונות, המוכר כ"חוק ישראל היום", כיניתי בשעתו "החוק לסתימת פיות". כי זו מהותו, מיומו הראשון. אפשר לא לאהוב את שיטת ה"חינמון", אבל אין כל עילה לאסור עליה בחוק במדינה דמוקרטית, כיוון שהדבר מנוגד לחופש הביטוי ולחופש העיסוק.
ברור שהחוק נתפר על פי מידותיו של עיתון ספציפי, כדי לפגוע בו ובתקווה – לסגור אותו. בשעתו כתבתי, שאילו היו מציעים הצעת חוק על פיה תיאסר הוצאת עיתון ששמו מורכב משתי מילים, מתחיל ביו"ד ומסתיים במ"ם סופית – הוא לא היה פחות שרירותי מחוק "ישראל היום".
החוק הזה היה אנטי דמוקרטי גם אם אלמלא היו יחסי "תן וקח" בין מו"ל מתחרה לח"כים. אם יתברר שהיו יחסים כאלה – החוק הזה גם מושחת. איני יודע אם מושחת ברמה של עבירה פלילית, אבל לבטח שחיתות ציבורית וערכית.
זימונו של ח"כ איתן כבל לחקירה תחת אזהרה, מעלה חשש כבד שהחוק האנטי דמוקרטי הזה היה גם מושחת, ואם כך הדבר, הוא חמור שבעתיים.
וחשוב לציין, שאם יתברר שהיתה כאן שחיתות, אין זה מוריד כהוא זה מחומרת העסקה המושחתת שניסו לרקום נוני מוזס ונתניהו.

* האלכימאי – איתן כבל הוא אדם ברוך כישרונות. רק אדם מוכשר באופן יוצא דופן, מסוגל לקיים עשרות רבות של שיחות עם אדם שהוא אינו מכיר (נוני מוזס) וגם אחריהן עדיין לא להכיר אותו. היישר לגינס.

* ביד הלשון: כפר הרא"ה – מיהו הרואה שעל שמו "כפר הרואה"? הכיתוב הנפוץ "כפר הרואה" שגוי. שמו של היישוב הוא כפר הרֹאֶ"ה. הוא מנציח בשמו את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לא"י והוגה הדעות היהודי הדתי החשוב ביותר במאות השנים האחרונות.
כפר הרא"ה הוא מושב עובדים ציוני דתי, השייך לאיגוד מושבי הפועל המזרחי. הוא עלה לקרקע בעמק חפר בתרצ"ד, 1933, ומייסדיו היו חלוצים דתיים. הוא נקרא בתחילה "ארגון אינטנסיבי ב' של הפועל המזרחי". כעבור שלוש שנים, לאחר מותו של הרב קוק, חברי המושב שינו את שם היישוב, כדי להנציח את שמו של מורם ורבם.
הרב הראשון של המושב היה תלמידו של הרב קוק, הרב שאול ישראלי, מהחשובים ברבני הציונות הדתית. בשנת ת"ש, 1939, הוקמה במקום ישיבת כפר הרא"ה – אֵם ישיבות "בני עקיבא", בהנהגת הרב משה צבי נריה. ישיבה תיכונית ששילבה קודש, חול ועבודת האדמה, והיתה המודל לישיבות התיכוניות של "בני עקיבא".
אורי הייטנר