* בחירה בעובדות על פני בדיות – המסרים הבולטים ביותר בנאומו של סגן נשיא ארה"ב פנס בכנסת, היו האמירות המעשיות – ההתחייבות להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים עד סוף 2019 והאמירה על ביטול הסכם הגרעין האיראני אם לא ישופר.
אך מבחינתי, יותר מכל תיזכר האמירה שלו: "ארה"ב בחרה בעובדות על פני בדיות." תשובה מוחצת לתעשיית השקרים האנטי-ישראלית, כולל מצד גרורותיה הישראליים.
 
* הרצוג שכח – בנאומו בכנסת, בישיבה לכבודו של סגן נשיא ארה"ב, הזכיר ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, בצדק, את ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין, שהובילו את שחרור ירושלים. לאחר מכן, לצד שבחיו לנשיא טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל ודברי תודתו על ההצהרה, הוא ציין שטראמפ לא הגדיר את גבולות הריבונות הישראלית על ירושלים, שתקבע במו"מ.
דבר אחד שכח הרצוג. הוא שכח לציין את שמו ואת זכרו של מי שעמד בראש הוועדה שהמליצה על גבולות סיפוח ירושלים וסביבתה לישראל, לאחר מלחמת ששת הימים, אלוף חיים הרצוג.
 
* האסון של ערביי ישראל – האסון של ערביי ישראל היא ההנהגה המטורפת שלהם.
 
* שנאה מטמטמת – במהלך נאומו הנפלא של סגן הנשיא פנס, התמקדה המצלמה מפעם בפעם בנשיא ריבלין, שישב ביציע. כל אימת שהוזכרה ירושלים, היתה נסוכה נהרה על פניו, עיניו בהקו ונצצו, חיוך מאוזן לאוזן של נחת וסיפוק היה מרוח על פניו והוא פרץ במחיאות כפיים סוערות. הוא נראה בעיניי כילד נלהב. היה בזה משהו כמעט פאתטי, אבל אהבתי מאוד את ה"פאתטיות" הזאת כי היא אותנטית. ריבלין הוא אדם רגשן מאוד, מתקשה להסתיר את רגשותיו, והרי זהו הרגש הלאומי המשותף לרובנו, וגם אני, שקצת פחות מחצין רגשות במחוות כאלה, מאוד מזדהה עימן.
חשבתי בליבי, איך הוא נראה בעיני השוקניסטים למיניהם, אלה שכל מחווה של רגש לאומי (אם אינו פלשתינאי) עושה להם חררה ומעוררת בהם שאט נפש...
לאחר שעות אחדות קראתי פוסט בפייסבוק שכתב אחד מעובדי האלילים של דת הביביזם, שאחד מעיקריה היא שנאת ריבלין. יתכן שהוא כתב את הפוסט לפני הנאום. "לא ראיתי כל חגיגה בפניו של ריבלין. בהה בדוברים, בפנים חתומות ואפילו חמוצות."
ובפסיכולוגיה בגרוש, הוא הסביר את המראה שהמציא כביטוי לקנאה בנתניהו. כן, ה"קנאה" הזאת היא חלק קבוע בדף המסרים. ומיד, עשרות לייקים ותגובות של עובדי האלילים שהתחרו ביניהם בדברי שטנה ונאצה נגד ריבלין.
השנאה מטמטמת, מעוורת ומחרישה את הנגועים בה.
 
* קולו של הרוב השפוי – במבצע "חומת מגן" התראיינה יפה ירקוני לרדיו, והשמיעה דברי בלע בזויים נגד צה"ל, בהם השוותה את צה"ל לנאצים. מיד החל גל של קריאות להחרמתה של יפה ירקוני.
בתגובה, פירסמתי מאמר תחת הכותרת "במה אשם 'האמיני יום יבוא'?" פתחתי את המאמר בהוקעת דבריה הנלוזים, אך יצאתי באמירה חד משמעית נגד רעיונות החרם. חרם תרבותי, הוא מעשה אנטי תרבותי. וכמו שאני רואה באמנים שמחרימים את ההתנחלויות אנשים שבוגדים באמנות ובתרבות, כך אני שולל חרם נגד אמנות, גם של מי שמקוממים אותי כמו יפה ירקוני. אבל האם עלינו להעניש את התרבות הישראלית בהחרמת "באב אל ואד"?
נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע והבורות של יהונתן גפן, שבפרץ של הכחשת שואה השווה את נערת הפוסטר של הטרור, עהד תמימי, לאנה פרנק ולחנה סנש. דברים הראויים לכל לשון של הוקעה, שמי שאמר אותם הוא אדם עלוב נפש, שהסיבה היחידה שאיני מכנה אותו סמרטוט, היא מעט הכבוד שיש לי לסמרטוטים.
וגם כעת, איני חושב שהוא ראוי לכך שנעניש את התרבות הישראלית בגניזת "הכבש הששה עשר" בהחרמת "אתם זוכרים את השירים" או בכך שהרדיו הממלכתי לא ישדר את הפזמון החוזר "כי לנו לנו לנו ארץ זאת", כי מי שכתב אותה סבור היום שהארץ הזאת היא של עהד תמימי.
ויהונתן גפן לא צריך לגרום בדברי הבלע שלו לכך שנבטל את הדמוקרטיה שלנו, ונהפוך למדינה שבה שר הביטחון מורה איזו מוסיקה תשודר ברדיו.
אין שום סיבה שהמנוול הזה, יהונתן גפן, יגרום לנו להפוך אותו לקדוש מעונה.
כאשר ליברמן הוציא את ההודעה על כך שאסר להשמיע את שיריו של יהונתן גפן, הוא ידע שאין לו סמכות לעשות כן. אבל כדמגוג פופוליסט הוא ידע שה"הוראה" הזאת תהיה פופולרית ותעורר אהדה. הוא גם ידע שהיועץ המשפטי יבהיר שאין לו סמכות כזו, וכך ניתן יהיה גם להסית נגד היועץ המשפטי שיוצג כתומך בגפן ובתמימי. ליברמן הוא אחד הפוליטיקאים הציניים ביותר במדינה.
אין נזק גדול יותר לחברה הישראלית, מהידרדרות למצב דיכוטומי שבו כביכול הבחירה היא בין דברי בלע באושים של גפן לבין דמגוגיה אנטי דמוקרטית של ליברמן. וקולו של הרוב השפוי כמעט ואינו נשמע.
 
* גֶּפֶן במובן גָּפֶן – מיהו זקן נרגן? צעיר נרגן + ככה וככה שנים.
 
* הגדרה מקורית – הפרשן יעקב ברדוגו הגדיר את ראש מפלגת עונש המוות והשופינג בשבת, ימין ... ליברלי. מעניין...
 
* מדיניות הגירה הוגנת – אחד ההישגים הגדולים והחשובים של ממשלות נתניהו, היא גדר הביטחון בגבול מצרים. גדר זו עצרה שטף עצום, הולך וגובר, של מסתננים מארצות אפריקה, שחיפשו את מזלם במדינת השפע המערבית היחידה באזור. השטף הזה עלול היה להתעצם ולהפוך לאיום אסטרטגי דמוגרפי קיומי, וחייב צעד דרסטי של בלימה. הגדר הייתה הצעד הזה והיא מצדיקה כל אגורה שהושקע בה.
מרגע שהסכנה חלפה, והיא חלפה, ניתן להתייחס לסוגיית מבקשי המקלט בשיקול דעת ובקור רוח, ולעצב מדיניות הגירה ישראלית.
מדיניות המבוססת על מחויבות מוחלטת להבטחת צביונה היהודי של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי מוצק לדורות; על הכרה בכך שישראל היא מדינה במלחמה שיש בתוכה מיעוט גדול השייך לעם הנמצא עימה במלחמה ומאיים עליה מחוץ; על הכרה בכך שישראל היא המדינה המערבית היחידה הגובלת בשלושה כיווני אוויר עם מדינות עולם שלישי עניות ונחשלות, והיא מחויבת לשמור על עצמה ולהבטיח את צביונה. ובהתחשב בכל אלה, עליה להעניק מקלט לפליטי חרב המצויים בסכנה חיים, על פי ההגדרות המקובלות בעולם המערבי.
במקום מדיניות גירוש סיטונאית, יש לנהל מדיניות קמעונאית של בדיקה פרסונלית בזמן קצר של כל בקשות המקלט, על פי הקריטריונים המקובלים בעולם. כל מבקש מקלט שלא יוכיח שהוא פליט, יש לגרשו לאלתר. למבקשי המקלט שיוכיחו שהם פליטים, על ישראל לספק מקלט.
מדיניות כזו מבטאת את מהותה של ישראל כמדינה יהודית – מצד אחד מגינה על צביונה הדמוגרפי כמדינה יהודית מובהקת ומצד שני מממשת את ערכי היחס הנאות לגר, שהיהדות מחייבת, ואת המחויבות ללקח הזיכרון ההיסטורי היהודי, כעם שידע פליטוּת לאורך ההיסטוריה.
מדיניות הגירה הוגנת, מחייבת שינוי המדיניות הנואלת של הממשלה, שדחפה ודוחפת את מבקשי המקלט דווקא לשכונות העוני של דרום ת"א, והמרתה במדיניות פיזור בכל רחבי הארץ.
 
* הזיק למשטרה ולעצמו – התפטרותו (התפוטרותו?) של ניצב רוני ריטמן מתפקידו כמפקד יחידת להב 433 היא הסיום המתבקש של פרשה עגומה, שהיא בראש ובראשונה כשל של המפכ"ל רוני אלשייך. אלשייך גם אכל את הדגים הבאושים, גם לקה במלקות וגם גורש מן העיר. גם קיבל החלטה לא ראויה להחזיר את ריטמן לתפקידו, גם ספג ביקורת קטלנית ובסופו של דבר האיש שהחזיר לתפקידו נאלץ התפטר.
הכשל הוא בעיקר כיוון שאלשייך מונה לתפקידו, ללא ניסיון משטרתי, דווקא בשל הצורך בניקוי אורוות במשטרה בידי מפכ"ל חיצוני, לאחר שמצעד הניצבים המושחתים ועברייני המין בשנים שקדמו לכניסתו לתפקיד, העידו על כשל תרבותי במשטרה. היה עליו לנהוג בקפדנות יתר בנושאים הללו, ולא להחזיר לתפקיד הרגיש ביותר במשטרה אדם שהיו נגדו תלונות על הטרדה מינית.
במשטרה בכלל, וביחידה החוקרת שחיתות שלטונית בפרט, יש להקפיד על טוהר מידות קיצוני, ובוודאי לא להעמיד בראשה אדם שסוחב מאחוריו קופה של שרצים.
ואכן, ראש הממשלה, עושי דברו וגדודי חסידיו השוטים, ניצלו בציניות את הפרשה, כדי להסית נגד המשטרה, נגד המפכ"ל ונגד מפקד היחידה, ביצעו שיימינג אכזרי למפכ"ל והכל כדי לשבש את החקירה ולעשות לה דה-לגיטימציה ציבורית.
נכון, אלשייך לא היה יכול להעלות על דעתו התנהלות כל כך מופקרת וחסרת אחריות של ראש הממשלה, הנוהג בשיטת האדמה החרוכה, ומוכן להרוס כל חלקה טובה בממלכתיות, כדי לגונן על עצמו. אבל היה עליו להבין את הפגיעה באמון כאשר אחרי כל מה שעברה המשטרה בשנים האחרונות, דווקא בראש "להב" 433 יעמוד קצין, מקצוען ככל שיהיה ואיש אינו מטיל ספק במקצוענותו, שמסובך בפרשה כזאת.
בסך הכל אלשייך מפכ"ל טוב והוא מגלה כושר עמידה מרשים מול מסע הנקם וההסתה של נתניהו וחסידיו, אבל בנושא הזה הוא הזיק למשטרה ולעצמו.
 
* חוק שולה זקן מכה שנית – נגד שלטון החוק. חוק קרנות המזבח, הידוע בכינויו המכובס "החוק הצרפתי".
זהו חוק מגה-שחיתות, שאילו התקבל, חלילה, למחרת מדינת ישראל לא היתה עוד מדינת חוק, אלא מדינה שבה השליט ניצב מעל החוק.
למה רוקחיו של החוק הנואל הזה כינו אותו בשם החיבה "הצרפתי"? כדי להעניק לו ארומה של העולם הדמוקרטי הגדול. הנה, לא רק אצלנו. כן, השיטה של שוחרי החוקים המושחתים, היא לאמץ את כל הרע והמושחת בחוקי העולם. אבל גם את החוקים המושחתים הללו הם מאמצים באופן סלקטיבי. כי אמנם החוק המושחת והמשחית הזה קיים בצרפת, אולם הוא מאוזן בהגבלה של שתי קדנציות לנשיא. על פי החוק שהוצע כאן, לא תהיה כל הגבלת קדנציות לראש הממשלה שיעמוד מעל החוק.
משמעות הדבר עלולה להיות שלטון ללא מצרים, לאורך עשרות שנים, של שליט מושחת, ללא יכולת של החברה לחקור את שחיתותו. זהו חוק שעלול היה להפוך את ראשות הממשלה לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.
סיכול החוק הנקלה הזה, הוא ניצחון גדול של הדמוקרטיה הישראלית.
ולמה נזכרתי פתאום בחוק שכבר סוכל? כדי להזהיר אותנו לבל נהיה שאננים. מי שניסו לדחוף את החוק הזה ונכשלו, לא ויתרו על זממם וינסו לדחוף את החוק הנפסד הזה בהזדמנות ראשונה.
הנה, כך קורה בימים אלה עם חוק מגה-שחיתות אחר שסוכל, חוק שולה זקן, הלה הוא "חוק ההקלטות". חוק זה נועד למנוע מראש סיטואציה נוסח שולה זקן, בהפכו הקלטת סתר לעבירה, אם לא נעשתה בהסכמה. "רגע רגע, אהוד, לפני שאתה עונה, אני יכולה בבקשה להקליט אותך?" על פי החוק הזה, ייתכן שהעבריין אולמרט היה נמלט מעונש.
כמו חוק קרנות המזבח, גם חוק שולה זקן סוכל לפני חודשים אחדים. והנה, בעקבות פרשת יאיר-מועדוני-חשפנות-בליווי-מאבטחים-וברכב-שרד-נתניהו, שוב מנסה ראש הממשלה לדחוף אותו בכל כוחו. האם שוב יסוכל החוק? הלוואי שיכולתי להשיב בלב שלם בשלילה.
אגב, על פי החוק המוצע, מבצעי התחקיר שחשף את מעלליו של משת"פ הטרור עזרא נאווי, היו עבריינים.
 
* עסקה הוגנת – כבישי האגרה הם עסקה הוגנת. אני רוצה להגיע מהר למחוז חפצי ואני משלם על כך מכספי לחברה שמעניקה לי את השירות הזה. אבל מה קורה כאשר כביש האגרה פקוק? ומה כאשר הדבר חוזר ונשנה? למשל, ביום א' נסעתי למרכז – בבוקר פקק בהלוך ובערב פקק בחזור? מן הראוי, שכאשר התנועה איטית או פקוקה, הנהגים לא יחויבו על הנסיעה.
 
* ביד הלשון: הרא"ה והראי"ה – הפינה הקודמת הוקדשה לכפר הרא"ה, וכפי שציינתי, הוא מנציח את שמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אבל... איפה כאן יצחק?
אכן, ראשי התיבות הללו הם של הרב אברהם הכהן. אך כמובן שמעבר לראשי תיבות, יש כאן אמירה: הרֹא"ה נשמע כמו "הרואה", ללמדך שתלמידיו רואים בו את האיש הרואה למרחוק, מעין נביא. "לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים: לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה, כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים – הָרֹאֶה." (שמואל א' ט').
ומה עם יצחק? הוא מופיע בכינוי אחר של הרב קוק, גם הוא ראשי תיבות – הרְאִיָ"ה = הרב אברהם יצחק הכהן. בין כתביו מיספר ספרים הנושאים שם זה: "אורות הראי"ה", "עולת הראי"ה", "מאמרי הראי"ה", "אגרות הראי"ה".
גם ראשי התיבות הרְאִיָ"ה רומזים לראיה, ליכולת להרחיק ראות. ויש המקשרים לכך גם שם משפחתו, קוק, שפירושו ביידיש – מבט.
 
2. פנס הזכיר לנו את הקושאן שלנו
בעדותו בפני ועדת החקירה הממלכתית הבריטית לחקר מאורעות תרצ"ו (1936), נשאל יו"ר הסוכנות היהודית דוד בן גוריון בידי יו"ר הוועדה הלורד פיל: "מאין הגעת לפלשתינה?"
ב"ג השיב: מפלונסק.
"האם יש לך מסמך או שטר מכר הנותן לך, כמי שבא מארץ רחוקה, זכות לתפוס את מקומם של בני הארץ הערבים הגרים בה מזה דורות?" הקשה פיל.
ב"ג לא התבלבל. על דוכן העדים היו מונחים ספר תנ"ך והקוראן, עליהם הושבעו העדים. ב"ג נטל בידיו את ספר התנ"ך והצהיר: "זה הקושאן שלנו."
בעדות עצמה, אמר ב"ג דברים דומים: "זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי 'להקים מחדש את ביתו הלאומי...' זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה... המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב-1917 או ב-1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם א"י ואושרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו."
בן גוריון היה יהודי חילוני, ולא חש שיש משהו "דתי" בטיעון הזה. הוא לא חשב, שאין זה טיעון שעמו ניתן לשכנע את האומות בצדקתנו. זה היה לוז נאומו גם בוועדת החקירה של האו"ם 11 שנים מאוחר יותר.
גם מגילת העצמאות, שחלקה הראשון הוא הצגת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזכותו לריבונות לאומית, נפתח באזכור "ספר הספרים הנצחי" שנכתב כאן, בארץ ישראל, והוא התרומה הגדולה של העם היהודי לעולם כולו. ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית הכריז בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
אולם במשך השנים משהו השתבש. פתאום, זכותנו ההיסטורית, זכותנו התנ"כית, זכות האבות שלנו, נראתה לא קשורה לשיח הדיפלומטי. כל טיעון כזה נשמע "פאתטי" במקרה הטוב, ו"פונדמנטליסטי", "משיחי" או "קנאי" במקרה הרע. וכך אנחנו הצגנו בשיח הדיפלומטי אך ורק טיעוני ביטחון (נכונים כשלעצמם) ותלינו בשואה את זכויותינו, בעוד האויב דיבר בשם הצדק. וכאשר הצד החזק מדבר על ביטחון ומולו הצד החלש והוא מדבר על צדק, מה סיכויינו לשכנע את העולם?
מאז הצהרת בלפור אנו יודעים שדווקא זכות האבות שלנו על ארץ ישראל, היא הטיעון המשכנע במישור הדיפלומטי. ואם נזקקנו לתזכורת על כך, קיבלנו אותה השבוע בנאום המופת של סגן נשיא ארה"ב בכנסת. מייקל פנס ציטט מן התנ"ך, והזכיר לנו את הקושאן שלנו.
 אורי הייטנר