דומה שמאז הכחשת השואה של אבא של מאזן, לא תפסה הכחשת השואה מקום כל כך בולט כמו בתקופה האחרונה. ההזדמנות הפעם היא החלטת הממשלה להחזיר את המסתננים ממצרים לארצם.
ודוק: במנוגד לאמור בתקשורת, המסתננים לא הגיעו מאריתריאה או מדרום סודן. כל המסתננים באו ממצרים, ולשם גם יש להחזירם.
ייאמר ברורות, בדיון על המסתננים, כל השוואת מצב המסתננים ליהודים בשואה הוא אקט של הכחשת השואה.
דומה שעמוס שוקן הורה לכל שכיריו לצאת בקמפיין הכחשת השואה וכולם כעדר ממלאים את רצונו (וכספו).
הבולט בהם הוא כתב "הארץ" אביגדור פלדמן (אדבוקטוס דיאבולי) הכותב ברגש: "אל תהיו נהגי קטר אדישים." ("הארץ", 19.1.17).
בלשונה העשירה הוא מהגג במליצות: "אבי נשאר לשכב על דרגש העץ במחנה. חייל אמריקאי שחור ענק נכנס לבונקר הרים אותו בזרועותיו כתינוק ונתן לו דייסה."
בניגוד לאותו שחור, היהודים מושווים ע"י פלדמן לנאצים העושים שואה לשחורים.
פלדמן מסיים בקריאה לרשות הרשע מדינת ישראל: "טייסים טובים אל תניעו את הקטרים, אל תהיו נהג הקטר המופיע בסרט 'שואה' של לנצמן, ולו רק בזכות החייל השחור שנשא את אבי המוזלמן על כפיים והציל את חייו."
בעצם ההשוואה שהוא עושה מכחיש פלדמן את השואה.
גם הפיזמונאי יהונתן צ'רקסקי-גפן הצטרף למכחישי השואה כאשר הצהיר שעאהד תמימי דומה לחנה סנש ולאנה פרנק. שתיהן היו אגב רק מקנאות בה.
לשיא השיאים בהכחשת השואה הגיע לא אחר מאשר היועץ האקדמי של "יד ושם", חוקר השואה יהודה באואר, שדומה שלקה בשיטיון כאשר הפך בזקנתו למכחיש שואה בהכריזו כי "אחרי השואה חצי מיליון יהודים הסתננו לישראל בדיוק כמו רוב הפליטים מאפריקה הבורחים מרצח עם."
מבין שכירי העט של שוקן יצויין לטובה עפרי אילני המשווה את בנימין ושרה נתניהו רק לפרדיננד ואיזבל האחראים על גירוש היהודים מספרד (עפרי אילני, "מה למדו בנימין ושרה מפרדיננד ואיזבל", (מוסף "הארץ" 19.1.18 עמ' 42)
עליכם להודות זו אשמה פחות בוטה מאשר השוואתם להיטלר ולאווה בראון.
ואם כבר בהשוואות היסטוריות עסקינן הרי הלוואי ופרננדו ואיזבלה (שמותיהם הנכונים ולא כפי שכתב עפרי) היו מגרשים את היהודים למולדתם ארץ ישראל.
 
בעיית המסתננים והכחשת השואה
כל השוואת מצב המסתננים מאפריקה עם שואת יהודי אירופה היא כוזבת, ויש בה משום הכחשת השואה. הלוואי וליהודים היתה בזמן השואה מולדת אליה יכלו לגרשם.
 
המסתננים ושואת יהודי ערב (חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד)
האנאלוגיה ההיסטורית הטובה יותר (שבה כמובן האקטיביסטים הפרו-איסלמים לא ישתמשו), היא ההשוואה לשואת יהודי ערב (חיסול יהודי ערב על-ידי מוחמד):
מחמת שיטפון גדול בתימן, שהציף את האזור, נמלטו במאה השישית לספירה שני שבטים ערביים, אוס וחזראג', ליישוב היהודי ית'ריב אל מדינה. המהגרים הללו התקבלו על-ידי היהודים, שדאגו למחסורם. זמן לא רב לאחר שהתבססו שם הגיע לעיר מוחמד כפליט ממכה, שני השבטים אוס וחזראג' חברו אליו במלחמתו נגד היהודים ועזרו לו לחסל את היישוב היהודי כולו. הגברים נרצחו והנשים והילדים נמכרו לעבדים. עד היום לפי החוק חייבת אל-מדינה להיות "יודן ריין".
רוב רובם של המסתננים לישראל הם ערבים-מוסלמים הדוגלים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.
יש לדעת כי כל הארגונים התומכים בהישארותם של המסתננים בישראל הם ארגונים האוחזים במדיניות גזענית לפיה יש לחסל את מדינת היהודים ולהקים במקומה עוד מדינה ערבית-מוסלמית.
אוכלוסיית המסתננים מאפריקה מונה ככבר כעת כעשרה אחוז מתושבי תל אביב ובגילים הנמוכים כעשרים אחוז.
מעבר לסבל שהדבר גורם לתושבי שכונות דרום תל אביב, בעתיד הקרוב המסתננים ימנו כשלושים אחוז מתושבי תל אביב, או אז, הם יתבעו מערכת חינוך מוסלמית נפרדת, והקמת מסגדים בשטח העיר.
ברור שהבורגנות הקפיטליסטית, העילית הכלכלית הנוכחית, הנשכרת עתה מניצול העבודה הזולה של המסתננים, לא תוכל עוד לנצלם בעתיד, ותהיה הראשונה לרדת מ"הארץ" בגלל שינוי פניה של תל אביב לעיר העולם השלישי.
ברור אם כן מדוע הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) תומכת בהשארת המסתננים בארץ. אבל למרות שרוב רובם של המסתננים הם ערבים-מוסלמים הדוגלים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, כאשר הם ניסו להתיישב בכפר מנדא אשר בגליל התחתון, ערביי הכפר החולקים איתם את האמונה שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם מופת מוסרי, התנפלו עליהם תושבי הכפר באישון לילה, וההמון הזועם דרש מהם שיעזבו את הכפר לאלתר. בעימות קשה ואלים הושלכו עליהם, כמיטב המסורת הערבית – אבנים, ורבים נפצעו. חייהם של המסתננים ניצלו בעזרת כוח של 150 שוטרים שבקושי הצליחו לחלצם בחיים מהכפר.
"הם פוגעים בנו בפרנסה," טענו ערביי הכפר.
כמצופה על מעשי הערבים לא נשמע קול מהארגונים המכונים "ארגוני זכויות אדם".
http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-88ec763f4fbe731018.htm
 
האלוהים של היהודי הוא הממון תאוות הבצע
קל מאד להיות "טוב" על חשבון אחרים. כפי שאמר מרקס: "ההווייה קובעת את ההכרה", ו"הממון הוא אלוהי היהודים". כמה שהוא צדק! תאוות הבצע של הישראלים עלולה להוביל את כולם לאבדון. בעלי מסעדות בתל אביב העושים כסף על גבם של המסתננים מפגינים לטובתם במסווה של הומאניות. קל להם מאוד להיות טובים על חשבון אחרים, הם הרי לא מזמינים את עובדיהם לגור בשכנותם, ומה אכפת להם מגורלם של תושבי דרום תל אביב, וחוסר האפשרות של השכבות הנמוכות בארץ להתפרנס בכבוד? לדידם הכסף יענה את הכול.
 
אתגר ל"הומניסטים"
אנחנו עדים עתה לרבים המתחזים ל"הומניסטים", הדורשים להשאיר בארץ את המסתננים.
סופרים, אקדמאים, ואנשי תיאטרון. וכמובן שמקומו של עמוס קלויזנר-עוז (החושב על הנובל) לא נפקד.
על קלויזנר-עוז, "האדמו"ר של השמאל", שעזב את הקיבוץ עקב רצונו לשמור את רווחיו לעצמו ולא לחלקם בין חברי הקיבוץ, כבר כתבתי, וכן כתבתי על התנגדותו לכל קשר עם גרמניה עד שזרם המרקים מגרמניה מירק את מצפונו והוא לא רק החל להיות בקשר עם הגרמנים אלא גם טיהר אותם חלקית כאשר תהה מה הוא היה עושה במקומם בגרמניה.
אז הנה מבחן לכל אותם אנשים המתנאים בהיותם "הומניסטים", אדרבא, הוכיחו שאינכם נשכרים כלכלית מהמסתננים וכי תמיכתם נתונה להם רק בגין ההומניות שלכם.
אנשים כעמוס קלויזנר-עוז ואביגדור פלדמן, כולכם עשירים ומבוססים. חיתמו על הוראת קבע שעל פי המסורת היהודית ניתנת לצדקה. תנו עשירית מכספכם לשיקומם של המסתננים בארצם, או בארץ שתקלוט אותם. רק אם תעשו כן נוכל לדעת שאתם באמת "הומניסטים". רק כך ניווכח שההומניזם אצלכם הוא מטרה ולא אמצעי.
אה כן, אתם גם יכולים לתרום לאלפי הגברים הצעירים נשק שיחזרו לארצם ויקימו שם דמוקרטיה ליברלית.
 
רון כחלילי – מגזענות אנטי אשכנזית לאנטישמיות קלסית
ולאנטי-ציונות
בשנת 1923 יסד יוליוס שטרייכר את העיתון דֶר שטירמֶר Der Stürmer, ('המסתער'). העיתון שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל 90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החיה עלילות דם ישנות. שטרייכר אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!"  – בגרמנית:
Unglück Die Juden sind unser
סיסמה זו התנוססה תמיד בתחתיתו של שער העיתון.
בדומה ליוליוס שטרייכר, כתב "הארץ" רון כחלילי אימץ את הסיסמה "האשכנזים הם אסוננו!" והוא חוזר ומאשים את "האשכנזים" בכל פשע אפשרי.
על הגזענות האנטי-אשכנזית והפיכתה לאנטישמיות ולאנטי-ציונות כבר כתבתי:
(שיח הזהויות של יהודים ערב מגזענות אנטי אשכנזית לאנטישמיות קלסית ולאנטי ציונות:)
https://shaultweig.files.wordpress.com/2014/10/hadshot-ben-ezer-918-naaman-cohen.pdf
אבל דומה שרון כחלילי* האקטיביסט האנטי-אשכנזי עולה על דומיו. אמנם אין ב"הגותו" הגזענית המבולבלת שום חידוש או עניין המעלה את הצורך בכלל להתייחס אליה (בדומה למשנת שטרייכר), וגם תקצר היריעה לכך, אבל יש בכל זאת להקשיב לקריאתו.
בעבר הוא קרא: "אשכנזים רדו מהפודיום!" ("הארץ", 18.5.17) ועתה הוא קורא: "הציונות עשתה את שלה וכדאי שתלך" ("הארץ", 23.1.18) המעבר משנאת אשכנזים לשנאת הציונות הוא תהליך נפוץ אצל אותם היהודים-הערבים האוחזים בגזענות אנטי-אשכנזית, המזהים תמיד את הציונות עם האשכנזים (למרות שהרצל היה ספרדי)
כחלילי, בהגיגיו המבולבלים, אינו מבין כלל את מהות הציונות שהיא תנועת שחרור לאומית של העם היהודי משלטון עם זר. "הציונות," לדבריו, "הפכה לדת שלטת מעל האמונה באלוהים" ובשמה של אותה דת "תקפנו טיהרנו רצחנו והשמדנו." ולכן הוא קורא "הציונות עשתה את שלה וכדאי שתלך."
ומה יקרה לאחר סילוק הציונות? אם הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון עם זר, לאחר סילוק הציונות כתקוותו של כחלילי נחיה תחת כיבוש ערבי-מוסלמי. האם אז חלומו של כחלילי יתגשם?
מן הסתם עיתון "הארץ" לא ייסגר, או אז יוכל אולי רון כחלילי להחליף את העורך עמוס שוקן האשכנזי...
לכחלילי הגזען האנטי-אשכנזי שהפך לאנטי-ציוני נאמר: האנטישמיות והאנטי-ציונות עשו את שלהם, כדאי לך שתלך יחד איתם!
 
*לא הצלחתי למצוא. האם מישהו יודע מה היה שמו המקורי של כחלילי לפני המהפכה הציונית?
 
על ג'יהאד וג'יהאדיזם
החידוש החשוב שלמדתי מספרו של דני רובינשטיין "או אנחנו או הם"
לאחר שקראתי את הרצנזיה על הספר "או אנחנו או הם" מאת דני רובינשטיין, שכתב ב"הארץ" האקטיביסט הפרו-איסלמי, יצחק לאופר-לאור* ("הארץ", מוסף לתרבות וספרות, 17.1.18), הגעתי לספר עצמו.
בספר המעניין הזה מנסה ד"ר דני רובינשטיין לעקוב אחרי סיפור חייו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני (בן דודו של המופתי וגנרל הס.ס. ידידו של היטלר, מוחמד אל חוסייני) כנתיב שהוביל (להגדרתו) את הפלסטינים אל הנכבה, החורבן.
על הספר כותב ד"ר רובינשטיין שהוא דן בסוגיה: "מדוע לא זכה עבד אל-קאדר אל-חוסייני לתמיכה מצד כל ערביי פלסטין? ומדוע החליטו מדינות ערב להפקיע מידי "בעלי הבעיה" (הפלסטינים) את הנהגת הלחימה בארצם? השאלות האלה – ורבות אחרות הנידונות בספר – מעסיקות עד היום את הציבור הפלסטיני, ובמידה רבה הן רלוונטיות גם לציבור היהודי בישראל. היום, שבעים שנה לאחר האירועים, ראוי ונכון לכל ישראלי להכיר גם את הצד האחר של המלחמה המכוננת ההיא."
כמובן שהתעמלן הפרו-איסלמי, יצחק לאופר-לאור, לא מביא ברצנזיה שלו את הדבר החשוב ביותר שאני למדתי מהספר. לדידו של לאופר-לאור עבד אל-קאדר אל-חוסייני הוא גיבור נערץ גם בהזדהותו עם הנאצים שהרי "כמו בן משפחתו, המופתי, גם הוא ביקש עזרה למאבק עמו מהאויבת המרה של בריטניה." והרי מאבק ביהודים גם אם משמעותו רציחת בני משפחתו לדידו של לאופר-לאור הוא לגיטימי.
הדבר החדש החשוב שלמדתי מהספר הוא שמלחמת השחרור מצידם של הערבים-המוסלמים בכלל ומצידו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני בפרט, לא היתה מלחמה לאומית כפי שהוצגה עד כה בישראל, אלא היתה מלחמה דתית – מלחמת ג'יהאד.
עבד אל-קאדר אל-חוסייני היה ג'יהאדיסט שעמד בראש ארגון ג'יהאד בשם "אל ג'יהאד אל מוקאדס" – "הג'יהאד הקדוש".
את הקריירה שלו החל עבד אל-קאדר אל-חוסייני עוד מנעוריו בהשפעת הג'יהדיסט הסורי עז א-דין אל-קסאם, ולאורך חייו עד מותו, דרך הימצאותו בגרמני הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא ראה עצמו ג'יהאדיסט הלוחם בכופרים היהודים.
מלחמת הג'יהאד ביהודים היא בעצם אחת העובדות החשובות שכפי שכתב רובינשטיין, ש"במידה רבה רלוונטיות לציבור היהודי בישראל גם היום, שבעים שנה לאחר האירועים, וראוי ונכון לכל ישראלי להכיר גם את הצד האחר של המלחמה המכוננת ההיא." (את צד הג'יהאד)
המלחמה ההיא (בדיוק כפי שהיא גם כיום) היתה מלחמת ג'יהאד, ולעובדה זו לא ניתן מספיק תשומת לב.
 
* לפני כמה שנים סיפרה לי בזעזוע משוררת צעירה כיצד הוטרדה מינית על ידיו. כמובן שמפאת היותו של המטרידן אקטיביסט פרו-איסלמי הכול נסלח לו.
 
השקרים של אבא של מאזן
מיהו היוזם של "הפרוייקט הקולוניאלי הישראלי"
על שקריו של ההיסטוריון מכחיש השואה והעם היהודי, והתיאולוג האיסלמו-נאצי (היהודים טמאים ומטמאים, מעולם לא אכיר בקיומו של העם היהודי ובזכותו לריבונות) ד"ר אבא של מאזן, כבר כתבתי רבות, והנה בנאומו האחרון הוא ממשיך להפריח שקרים.
 "ירושלים," הוא קובע, "שלנו והיא בירתנו הנצחית כמו שהבטיח הנביא מוחמד."
http://rotter.net/forum/scoops1/448959.shtml
לא רק שירושלים לא היתה מעולם בירה נצחית פלישתית (היא היתה אמנם עיר יבוסית, ופעם באחד מנאומיו ערפאת טען שהוא אינו פלישתי אלא יבוסי). אלא שמוחמד נביא הערבים מעולם לא הבטיח אותה לערבים וגם לא לפלישתים או ליבוסים. לטענת מוחמד, אללה  (אלוהים הערבי-מוסלמי, אלוהיו), הבטיח את כל ארץ ישראל כולל עבר הירדן לעם ישראל בלבד. (סורה 7 פסוק 135).
בדומה לנביאו ולאלוהיו (אללה אלוהים הערבי-מוסלמי, ולא דגון האל הפלישתי) ד"ר אבא של מאזן מגדיר את ישראל פרוייקט קולוניאלי. והרי זו בדיוק היתה הגדרתו של אללה (אלוהים הערבי-מוסלמי) שתבע מעם ישראל להיות קולוניאליסט ולהתיישב בארצו, ואסר עליו לוותר אפילו על שעל ממנה.
הנה כי כן "הפרוייקט הקולוניאלי" של עם ישראל הוא במצוות אלוהיו של הד"ר להיסטוריה.
ואירוניה נוספת. תומכו המסור של אבא של מאזן, האקטיביסט הפרו-איסלמי, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי), מסכים עם אללה (אלוהים הערבי-מוסלמי), ורואה גם הוא בישראל פרוייקט קולוניאלי. "עבאס אמר אמת," הוא הצהיר.
איזו אירוניה מצחיקה המלעיגה את שניהם.
 
האלגיה מלאת התוגה
ערד הלבר-ניר עצוב
כתב הטלוויזיה ערד הלבר-ניר שכמעט פתח אוהל אבלים לכשהגיעה אליו הידיעה שארה"ב מעבירה את שגרירותה לירושלים ממשיך להיות עצוב.
בציוץ בטוויטר הוא כותב: "ישראל טוענת שאונרא שומרת על סטטוס הפליטות הייחודי של הפלסטינים לאורך הדורות. אולם, ישראל שומרת על ייחודיות הכיבוש לאורך הדורות. עצוב!"
http://rotter.net/forum/scoops1/448903.shtml
הפעם הלבר-ניר צודק יש סיבה להיות עצוב. איך זה שהיהודים אינם מצליחים לכבוש ממש שטח קטנטן של כ-5000 אלף קמ"ר, בשעה שהערבים הצליחו בקלות לכבוש כ-13 מיליון קמ"ר (יותר מכל אירופה). הכיבוש הערבי לאורך הדורות באמת ייחודי.
הלבר-ניר צודק, זה באמת עצוב שאלו הן הפרופורציות.
 
הלאה הכיבוש הטורקי (והערבי)
כוחות הצבא הטורקי פלשו לכורדיסטאן שהיתה תחת כיבוש ערבי-מוסלמי בסוריה.
ביחד עם צבא הכיבוש הטורקי משתתפים גם חיילים ערבים-מוסלמים-סונים המתנגדים לשלטונו של הרודן העלאווי בישאר אל אסד.
והנה שתיקה. את שתיקת הערבים אין צורך להסביר שהרי טרם נמצא ערבי שאינו תומך בכיבוש ערבי, אבל איך תסבירו למשל את שתיקת שכירי עמוס שוקן? איך זה שאף אחד אינו מזועזע מהכיבוש הטורקי? האם יעלה על הדעת ששוקן הוא אנטישמי המזועזע רק מכיבוש יהודי?
והיכן היא גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) מדוע היא אינה מוחה נגד הכיבוש הערבי? הרי אין מדובר ביהודים?
על שתיקת ערד הלבר-ניר הפרו-טורקי איננו תמהים, אבל איך נדם קול המוסר, קולו של עמוס קלויזנר-עוז? האם הוא אינו מזועזע מהכיבוש הטורקי? הרי כל מאבק בכיבוש הוא אצלו צעד נוסף לנובל.
אנחנו מכל מקום נכריז: הלאה הכיבוש הטורקי (והערבי)!
 
מרדכי וגנברג-יוגב – סוטה ומסטיא
ושוב אני חוזר לאותה בדיחה יהודית מפורסמת על היהודי הנוסע ברכבת מפינסק למינסק.
בדיון על פונדקאות שהתייחס גם ללהטב"ים בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת הכריז ח"כ מרדכי וגנברג-יוגב מ"הבית היהודי" כי "ישראל לא תהיה מובילת הסטיות בעולם."
אם אדם קורא לאחר "סוטה" סימן הוא שהוא מחשיב עצמו כמי שאינו סוטה, אבל אנחנו הרי יודעים שהוא באמת סוטה. (פינסק מינסק).
לחברי הכנסת בוועדה ולנציגי עמותות להט"ב שנכחו בדיון הוסיף וגנברג-יוגב: "הסיכוי שלכם לגבור על העם היהודי הוא אפס."
אז מה כבר אפשר לענות לאותו חשוך סוטה ומסטיא?
לידיעתך וגנברג-יוגב, בעם היהודי (כמו בכל עם אחר) יש להט"בים, והסיכוי שלך לגבור עליהם כחלק מהעם היהודי (כמו שניסה היטלר לגבור על חלקם בהעם הגרמני) הוא אפסי.
וגנברג-יוגב, בדעותיך אלו אתה הוא הסוטה, לכן הפסק לסטות להסטיא, לך לטיפול!
 
סמל הדו-קיום
בפסח 2013 ביקרתי במרוקו ובין השאר בעיר פאס:
http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00832.php
בבית הקברות היהודי בפאס בו ביקרנו, הקבר המרגש ביותר הוא של סוליקה חתואל.
חתואל, נערה יפה בת 17, מטנג'יר, רבה עם אימה, עזבה את הבית והתגוררה ימים מיספר אצל השכנים המוסלמים. אבי המשפחה חשק בה וביקש לשאתה. היא סירבה בתוקף, והאיש, שהיה בנו של מושל טנגי'ר, העליל כי הנערה התאסלמה, אבל מתכחשת להבטחתה להינשא לו. סוליקה הועמדה לדין בבית משפט מוסלמי בעיר פאס, ומשסירבה להמיר את דתה היהודית ולצאת לחופשי, נידונה עקב כך למוות. ב-1834 היא הוצאה להורג בתלייה בכיכר העיר, מול המון משולהב. במהלך השנים הפכה סוליקה לגיבורה, ועשרות פואמות ושירים נכתבו לזכרה ולכבודה. הקבר צבוע בלבן ועליו הסיפור הטראגי של חייה תחת הכותרת "סוליקה חתואל, קודש הקודשים, פאר הרבנית, נזר החסדים."
אבנר ישראל הצרפתי, שהיה אחד מרבני פאס, נכח בכיכר בפאס ביום שבו הוצאה סוליקה חתואל להורג. הוא היה אז בן שמונה. המחזה לא נתן לו מנוח במשך כל חייו הבוגרים, ולעת זיקנה דרש להיקבר ליד חתואל. מבוקשו ניתן לו למרות שמדובר בחריגה הלכתית. השניים נחים היום מנוחת עולמים זה בקרבת זה, הגיבורה שראשה נערף והילד המעריץ, מוקיר זכרה.
והנה תיאטרון באר שבע מציג מחזמר ישראלי מקורי בהשראת מה שהוא מגדיר "סיפורה האמיתי של סוליקא".
 ומהו לפי תיאטרון באר שבע "סיפורה האמיתי של סוליקה" לעומת זה שאינו אמיתי?
https://he.wikipedia.org/wiki/סול_חגואל
בתיאטרון באר שבע, סיפורה האמיתי של סוליקה, הוא שהיא "נקרעה בין אהבתה לבין אמונתה, ונאלצה להיאבק על עקרונותיה, על אמונתה ועל כבודה דווקא בימיו המפוארים של הדו־קיום היהודי-ערבי במרוקו."
הבנתם? במרוקו לפי ההצגה היה דו-קיום בין יהודים לערבים, וסוליקה כלל לא נחטפה אלא "התאהבה" –
http://www.b7t.co.il/סוליקא_134.html
ומהי התובנה האמורה לבוא מההצגה? כמה עצוב הוא שדו-קיום זה שהיה קיים במרוקו אינו קיים יותר בארץ.
מי האידיוט שכתב זאת?
 
אלדד יניב ומנחם נפתלי –
מושחתים – נמאסתם!
נעמן כהן