כשהאנשים הם טהורים, החוקים חסרי ערך. כשהאנשים מושחתים, החוקים נשברים.
(בנימין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה בשנות ה-70 של המאה ה-19)
רבות דובר על המשפטיזציה ועל נזקיה לחברה הישראלית. גם אני כתבתי על כך בטור זה לא אחת. על נזקי האקטיביזם השיפוטי, שבו בית המשפט מתערב בסוגיות שמוטב שלא יעסוק בהם, ומכפיף לשיקול המשפטי שיקולים ערכיים, חברתיים, מדיניים, ביטחוניים וכלכליים ללא הראייה הכוללת שבה השיקול המשפטי הוא רק מרכיב אחד, ולאו דווקא החשוב ביותר. על הפגיעה של האקטיביזם השיפוטי בתפקוד הרשות המבצעת, בעצמאות הרשות המחוקקת ובאמון הציבור ברשות השופטת. על תרבות ועדות החקירה המשפטיות, שפוגעות ביכולת לתחקר מתוך אוריינטציה על תיקון ליקויים והפקת לקחים, ומחליפות אותה באוריינטציה על חיפוש אשמים ועריפת ראשים, מה שגורם למעורבים להתגונן עם פרקליטים במקום להיות שותפים לחקר האמת והביצועים. על הבירוקרטיה המשפטית שפוגעת ביוזמה, בראש הגדול, במקוריות ומעודדת כסת"ח ושמרנות.
אולם יש למשפטיזציה נזק נוסף – היא מעודדת שחיתות ומשרתת אותה. ההאשמה הזאת מוזרה ומרחיקת לכת, הרי המשפטיזציה נועדה למנוע שחיתות ולהתמודד אתה. זה נכון, אך התוצאה הפוכה. ברור שלמערכת המשפט תפקיד מכריע ומרכזי במאבק נגד השחיתות, אולם המשפטיזציה אינה מערכת המשפט כשלעצמה, אלא הפיכת המשפט לחזות הכל, "מלוא כל הארץ משפט," "הכל שפיט". והגישה הזאת יצרה מצב שמעודד שחיתות ומחזק אותה.
הכיצד?
אחד מביטויי המשפטיזציה הוא הפליליזציה. כל התנהגות והתנהלות נבחנת על פי אמת מידה אחת – פלילית. על כל אמירה, כל התנהלות, כל טעות, רצים למשטרה, ליועץ המשפטי לבדיקה האם נעשתה עבירה פלילית, והפרשן משה נגבי מזכיר מיד מה העונש הצפוי על העבירה (ותמיד – הרף הגבוה ביותר של הענישה).
מה שנגרם כתוצאה מן הפליליזציה, הוא אובדן הדרישה המוסרית, הנורמטיבית, הערכית שלנו, האזרחים, מן ההנהגה. במקום להציב בפניה רף גבוה של ניקיון כפיים וניקיון דעת, של מוסר ואמת, של טוהר מידות ודוגמה אישית, אנו מציבים בפניהם סף נמוך מאוד, מביש – הסף הפלילי. בעצם, המסר שלנו לנבחרי הציבור, הוא שכל עוד הם אינם עבריינים פליליים, מבחינתנו הם כשירים להנהגה, כי כל מה שאינו פלילי – כשר.
ומהו הרף הפלילי? ראיות חד משמעיות שתוכחנה בבית המשפט, שהאיש עבריין. וכאילו לא די בכך, בית המשפט צריך לקבוע שזו עבירה שיש עימה קלון, כאילו אין קלון בעצם העובדה שמנהיג הוא עבריין, ובית המשפט הוא זה שקובע אם יש קלון.
התוצאה היא ששחיתות מוסרית וערכית הפכה להיות נורמה מקובלת, שהציבור מסכים איתה, כל עוד המנהיג לא חצה את הקו האדום הפלילי.
וכך, אדם שניצל את הזכות שהחוק מעניק לעבריינים לשתוק בחקירה כדי לא להפליל את עצמם וכך הצליח לשבש את החקירה ולהינצל מהרשעה ועונש – מבחינה פלילית הוא זכאי ולכן הוא יכול להיות יו"ר האופוזיציה ומועמד לגיטימי לראשות הממשלה. וכך, עבריין מין שהורשע במעשה מגונה, אך בית המשפט החליט לא להטיל עליו קלון, חזר לממשלה כשסיים את עבודות השירות ושודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה. וכך עבריין לוקח שוחד שסיים את תקופת הקלון שהחוק קובע, נמצא ראוי לחזור לממשלה וממש למקום הפשע, לאותו תפקיד שבו סרח. ומה הפלא שהוא שוב מבלה בחדרי החקירות?
פרשת בר-און חברון היתה פרשת מגה-שחיתות – קשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי, באמצעות מינוי רוני בר-און, מקורבו של העבריין אריה דרעי, לתפקיד, בדחיפתו. השתלטות על התפקיד הזה, היא שחיתות אסטרטגית, שנועדה לנטרל את שלטון החוק, כדי שלא יפריע לשחיתות להשתולל.
היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין פרסם דו"ח ציבורי חמור ביותר, שקשה להפריז בחומרתו, שבו קבע בפירוש שהיה כאן קשר פלילי, אך למעט אריה דרעי, לשאר המעורבים ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו אין די ראיות המוכיחות את העבירה הפלילית, לכן הוא החליט לא להגיש נגדו כתב אישום מחוסר ראיות.
העובדה שלא היו לו די ראיות שיש בהן סבירות גבוהה להרשעה, אינה הופכת את הפרשה לפחות מושחתת, ואת ראש הממשלה לפחות אחראי לשחיתות. אחרי דו"ח ציבורי חריף כל כך – ראש הממשלה צריך היה להיות מגורש בבושת פנים בו ביום מן החיים הציבוריים. (גילוי נאות – כחבר הנהלת "הדרך השלישית" באותן ימים, תבעתי מהמפלגה להתפטר לאלתר מן הממשלה ולהפיל אותה. העובדה שהיא לא עשתה כן, היא לדעתי הגורם לכישלונה בבחירות 99').
למה נתניהו נשאר בתפקיד אחרי דו"ח כזה? בגלל הפליליזציה, שכבר אז היתה קיימת. אין כתב אישום? אז "לא היה כלום." ועד היום חסידיו מדקלמים את המנטרה ש"כבר עשרים שנה רודפים אותו, ועובדה, 'הם' לא מצאו כלום."
גם בפרשת עמדי, פרשת ההובלות, החליט היועץ המשפטי, בניגוד להמלצת המשטרה ופרקליטת המדינה, שלא להעמיד את נתניהו לדין בשל חוסר ראיות מספיקות וגם אז הוא הוציא דו"ח ציבורי חמור ביותר. מאוחר יותר, היועץ המשפט מני מזוז פרסם את המלצת פרקליטת המדינה בנדון, שהסבירה מדוע לדעתה יש די ראיות להעמיד לדין.
ברור שמרגע שהוחלט שלא להעמידו לדין, במישור הפלילי עומדת לזכותו חזקת החפות. אולם מבחינה ציבורית הוא סרח. "לא היה כלום"?
האם פרשת המתנות היא בהכרח פרשת שוחד? כלל לא בטוח. האם יש די ראיות כדי להגיש נגד נתניהו כתב אישום בפרשה? אין לי מושג. אני מקווה שלא.
אולם מבחינה ערכית ומוסרית – האם אנו יכולים לקבל מערכת שבה ראש הממשלה מקבל "מתנות" בסך מאות אלפי שקלים על פי תביעתו ותביעת רעייתו מטייקונים? האם התנהלות כזאת עומדת ברף הערכי והמוסרי שאנו כאזרחים דורשים ממנהיגינו?
האם המו"מ בין ראש הממשלה לנוני מוזס על "סיקור מפנק" תמורת חקיקה שתגביל את המתחרה של מוזס, היא עבירה פלילית מובהקת? היא שוחד? כלל איני בטוח. אבל ברור שמדובר בעסקה מושחתת, רקובה, מסואבת, מסריחה, שמקומה לא יכירנה בחברה בריאה.
אם מתברר שהמקורבים הקרובים ביותר לנתניהו, שהוא דחף אותם להתערבות בנושאים הרגישים ביותר של ביטחון המדינה וכלכלתה, סרחו והכניסו מניעי רווח אישי מושחת לענייני המדינה – ולא תהיינה בפרשה זו חשדות אישיים למעורבות פלילית של ראש הממשלה, האם מבחינה ציבורית אפשר לפטור אותו מאחריות לשחיתות? וכוונתי הן לפרשת הצוללות והן לפרשת "בזק".
למיטב הכרתי, הצירוף של האירועים הללו מעידים על רקב ושחיתות, ללא כל קשר לעניין הפלילי. אסור לנו, כאזרחים, להשלים עם הסיאוב הזה.
וכאילו לא די בכך שוויתרנו על הדרישה המוסרית והנורמטיבית ואנו מסתפקים ברף הפלילי הנמוך, ראש הממשלה מנסה לדחוף חוקי מגה-שחיתות שיסלקו מן הדרך אפילו את הסף הפלילי – החוק הצרפתי, שנועד להעמידו מעל החוק ולמנוע את חקירת החשדות נגדו, וחוקים לשיבוש החקירות והפרעה להם. בעיניי, החוקים האלה, ולצידם מסע ההסתה נגד המשטרה והניסיונות להלך אימים על המפכ"ל באמצעות מסע שיימינג ושקרים בוטים ובזויים – חמורים, מבחינה ציבורית, אלף מונים יותר מכל החשדות נגד ראש הממשלה.
אבל המשפטיזציה והפליליזציה, הופכות את כל אלה ללא רלוונטיים. כל עוד מבחינה פלילית עומדת לו חזקת החפות – השחיתות המוסרית והסיאוב הערכי לא מעניינים. מוסר? נורמות? ערכים? חחחחחח!
ועובדה זו מסכנת את הדמוקרטיה הישראלית.
[אהוד: אתה עוד תתגעגע לנתניהו המושחת, ולחברים המושחתים שלו – ראש ממשלת הודו ונשיא ארה"ב, לעומת מי שיבואו במקום נתניהו אחרי שתצליחו, גם בעזרת מעצבי דעת קהל צדקניים כמוך, וגם ברמיסת כל כללי הסוב-יודיצה בתקשורת – להרשיע ולהושיב את נתניהו במעשיהו, את אשתו בנווה תרצה ואת בנם הפטפטן במחנה ל"חינוך מחדש", כמו בסין].
2. צרור הערות 28.1.18
* באיזה צד הם – כאשר מנהיג זר תומך בישראל ולא באויביה, הוא נחשב אוייב בעיני הרשימה המשותפת. זו הסיבה לפרובוקציה הפרועה שלהם בישיבת הכנסת בהשתתפות סגן נשיא ארה"ב. רבים במגזר הערבי גינו את ההשתוללות וטענו שהיא מביישת אותם. ומי תמך בפרובוקציה? לא טעיתם. פשקוויל המערכת של "הארץ". הפשקוויל גידף את הממשלה, תקף את נשיא המדינה, לעג למחנ"צ ולמרצ וכתב: "היחידים שייצגו שלשום נאמנה את מתנגדי הכיבוש ושוחרי השלום והדמוקרטיה הישראלים הם חברי הרשימה המשותפת."
כבר מזמן ברור באיזה צד העיתון הזה, בסכסוך הישראלי ערבי, ולכן זה לא אמור להפתיע.
* אין כלום – מה משותף לח"כים היהודים והערבים? אלה ואלה, כאשר הם נתפסים בקלקלתם, מתבכיינים על "רדיפה פוליטית".
* מחוץ לתחום – דמיינו את התרבות הישראלית ללא אריאל זילבר, אחינועם ניני, עמיר בניון, יהונתן גפן, עודד קוטלר, דודו אלהרר ועוד יוצרים ואמנים שכל כך אוהבים להרגיז אותנו בהתבטאויותיהם ולאתגר את יכולת הסובלנות וההכלה של החברה הישראלית. מותר ואף ראוי ורצוי לבקר ולעתים להוקיע את דבריהם, אך הגיעה השעה שהחברה הישראלית תתבגר, ותוציא אל מחוץ לתחום את החרמות והצנזורות. די.
* חרם בריבוע – את שירי התקליט "הכבש הששה עשר" כתב יהונתן גפן. את התקליט הפיק דודו אלהרר. אם כן, צפויים שירי התקליט לחרם כפול, מימין ומשמאל.
אבל היצירה התרבותית חזקה יותר מכל פרובוקציה, דבר הבל ודבר בלע של יוצריה, וכל ניסיונות החרם לא יצלחו.
* סערה בכפית – מכל סיפור הרשומון שאני שומע על נושא אביב גפן וטקס המשואות, אני מתרשם שההחלטה לא היתה פוליטית אלא מקצועית, בידי הדרג המקצועי, ולשרה מירי רגב לא הייתה נגיעה בהחלטה.
ועוד אני מתרשם, שמי שהפיץ את הפייק-ניוז הזה, היתה דווקא "סביבתה" של השרה, שהתפארה ב"החלטה" שלה, כדי לקושש "כפיים" בקרב ה"בייס". לא בכדי, הפרסום הראשון לא היה ב"הארץ" אלא ב"סרוגים".
ולגופו של עניין – כמי שמתנגד בתוקף לחרמות על אמנים, איני רואה כל קשר בין חרם על אמן, לבין החלטה שאמן מסוים לא יהיה האמן היחיד המופיע בה-טקס ה-ממלכתי ביותר, טקס הדלקת המשואות, ערב יום העצמאות השבעים למדינת ישראל. כלומר, גם אם אביב גפן לא יופיע מהסיבה שבטקס הזה יעדיפו אמן פחות שנוי במחלוקת פוליטית, זו החלטה סבירה ולגיטימית.
בקיצור – סערה בכפית שטוחה.
* ליברל – גידי גוב תקף את ליברמן בשל "הוראתו" (זו לא הוראה – ליברמן ידע שאין לו סמכות כזאת. זאת היתה דמגוגיה פופוליסטית לקישוש קולות כמו ה-48 שעות לחיסול הנייה) לא להשמיע את יהונתן גפן. בצדק, גם אני תקפתי אותו.
אבל בדבריו הוא לעג לו, לפחות פעמיים, על המבטא הרוסי שלו. ובעצם אמר שכיוון שהמבטא שלו רוסי, אין לו זכות לומר ולעשות דברים שאולי מותר היה לו, אילו היה לו מבטא צברי.
בכך הוא לא תקף את ליברמן האיש, אלא את ליברמן כאב טיפוס למיליון ישראלים יהודים שהמבטא שלהם רוסי, ושלל את זכותם לומר או לעשות דברים שמותר למי שהמבטא שלו צברי (או ערבי).
יש לזה שם. קוראים לזה גזענות.
אבל גידי גוב אמר את זה כיוון שהוא ליברל. זאת היתה ביקורת ליברלית. ליברלית...
* מניף שני דגלים – ליברמן קורץ לשמאל: ההוצאות להורג יבוצעו בשבת.
* מבקשי מקלט: הדרך השלישית – הגישה שלי לסוגיית מבקשי המקלט שונה משתי הגישות הקיצוניות בנדון. שתי הגישות הקיצוניות מתייחסות לסוגיה באופן סיטונאי – כולם מסתננים ויש לגרש אותם או כולם פליטים ויש להציל אותם. הגישות הללו דוחפות להקצנה, מצד אחד של קסנופוביה, שנאה, גזענות וחדוות גירוש ומצד שני של דמגוגיה, השוואה מופרכת לשואה וסיסמאות שווא כמו "שולחים אותם אל מותם."
כפי שכבר הצעתי לא אחת, גישתי היא קמעונאית. יש לבדוק כל מקרה לגופו, על פי ההגדרות המקובלות בעולם. מי שאינו פליט, ואלו כנראה הרוב הגדול, יש לגרש. מי שהנו פליט, יש להעניק לו מקלט זמני. באשר לפליטים האמיתיים, יש לפזר אותם בכל רחבי הארץ.
* איפה המצלמות? – לפני חצי שנה בדיוק התקפלה הממשלה והסירה את המגנומטרים מהכניסות להר הבית. "בתוך חצי שנה יוצבו מצלמות חכמות בהר הבית" הבטיחה הממשלה. נו?!
אחרי הפיגוע הבא הם כבר ימצאו איזה הסבר.
* נחת וגאווה – בכל שנה אני עורך מיספר סדרי ט"ו בשבט. גם השנה, אוביל סדר של בית המדרש "מעגלים" ושל קיבוץ אורטל ונטלתי חלק בסדר במכון "שיטים". אבל יותר מכל הסדרים הללו, אני נרגש ומאושר מסדר שכלל לא השתתפתי בו.
אסף בני, שהיום מלאו לו 19, נמצא בשנת שירות לפני צבא בעוטף עזה, בקיבוץ עין השלושה. ובליל שבת הוא הוביל סדר ט"ו בשבט של עין השלושה. נחת וגאווה!
* ביד הלשון: צד"י – קצינת המשטרה שהיתה קורבן להטרדות מיניות של ניצב רוני ריטמן היא צ'. כלומר, שמה אסור לפרסום, והיא מכונה על פי האות הראשונה של שמה.
ובתוכניות הרדיו והטלוויזיה, כולל של עיתונאים רהוטים כמו קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן, שמה נהגה כ"צדיק". וכשהם ראיינו את עורכת דינה, גם היא כינתה אותה "צדיק".
אולם ההיגוי הנכון של האות הוא "צדי" ולא "צדיק".
ומה מקור הטעות? צד"י היא האות ה-18 בא"ב. האות הבאה אחריה היא קו"ף. כאשר אומרים במהירות את אותיות הא"ב, הצירוף צד"י קו"ף נשמע כמו "צדיקוף" ומכאן נגרר הקו"ף לצד"י ונהיה "צדיק".
זו טעות ותיקה מאוד. עדות ראשונה לה היא מן המאה ה-11, כלומר לפני כאלף שנים.
אורי הייטנר