על ספרו של עמוס עוז
"שלום לקנאים – שלוש מחשבות"
כתר 2017, 136 עמ'
אינך יכול שלא להתייחס בכובד ראש למסרים מהרצאותיו וכתביו של עמוס עוז המזהיר מדם ליבו על כך שאם לא נתפכח וניסוג משטחי הגדה המערבית, ונבלע לתוכנו את האוכלוסייה הפלסטינית – אסון נורא יארע למדינת ישראל – היא תהפוך למדינה עם רוב ערבי, והרי הערבים נוהגים על פי דת האיסלאם להשפיל מיעוטים (תיקון "קל": הם נוהגים למרר את חייהם של המיעוטים, ואף לרצוח אותם, ראו גורלם המר של הקופטים במצרים "המתונה"), ועד שהחזון המזוויע הזה יתממש – עמוס עוז מנבא שלטון קלגסי ודיקטטורי על עם אחר.
אני סבור שחוץ מבנימין זאב הרצל טרם בא לעולם אדם שידע לנבא את העתיד בדייקנות (גם לא ירמיהו הנביא!)
אני מניח שזאת גם מנת חלקו של האיש הגדול לכל הדעות – עמוס עוז, יחד עם זאת, נבואת האימים שלו מדירה שינה מעיני כל שואפי טובתה של המדינה היקרה שלנו.
בספר שלפנינו יש ניתוח אמין ומבוסס למדיי של הקנאות, שימיה כימות העולם, ושאיננה רק נחלתם של המוסלמים. המחבר מתאר מדרג של קנאות. יחד עם זאת, הוא משווה מבלי משים בין הקנאות המוסלמית החובקת עולם ובין קנאותם של בריוני הגבעות (עמ' 12, 31), שעשו מעשים דומים לאלה של קנאי דאע"ש. לא ניתן להכחיש: שריפת משפחה שלימה, ואחר כך חטיפת נער ושריפתו בעודו בחיים הם מעשי זוועה, אבל ההבדל איננו בקיומם של רוצחים מטורפים שנמצאים בכל אתר – ההבדל הוא באיך מתייחסת החברה הסובבת אל הקנאים האלה ואל מעשיהם: בישראל יש גינוי לזוועה מקיר לקיר, והרוצחים המתועבים מועמדים לדין; ואילו ברשות הפלסטינית הרוצחים המבהילים האלה זוכים לכבוד מלכים, תמונותיהם מרוחות על הקירות לאורך הרחובות, ומי שנהרג בקרב עם כוחות הביטחון זוכה לתואר "שאהיד", ואם הוא נאסר לאחר משפט לבית כלא ישראלי – משפחתו זוכה למשכורת חודשים כפרס על "מעשה הגבורה" שלו.
המחבר מביא דוגמה לקנאות יהודית את סיפורו של סמי מיכאל על נהג מונית שקבע חד-משמעית שיש להרוג את כל הערבים. כשסמי מיכאל עימת אותו עם אפשרות היפותטית, שרצח כזה הוא אפשרי, והנהג עצמו יידרש להרוג ילדה בוכייה שנותרה יתומה לאחר ההרג – הנהג נבוך, והזעם הקדוש שלו התפוגג.
שוב, יורשה לי לערוך משוואה: הנהג הישראלי הקנאי מציע "תיאורטית" להרוג את כל הערבים, אבל הוא עצמו איננו מסוגל להרוג ילדה ערבייה קטנה; לעומת זאת, המחבלים הפלסטינאים הורגים באכסטזה ילדים קטנים, ואף עוללי שדיים, והם גאים על מעשיהם, ומקבלים תימוכין מהחברה בה הם חיים, כי את כל היהודים יש להשמיד (כך כתוב בחדית'!), וכשהוא עומד לדין בבית המשפט הישראלי על מעשה הזוועה שעשה – הוא מחייך מאוזן לאוזן בסיפוק אינסופי, כי בחייו הוא זוכה בכבוד השמור לגיבורי האומה הפלסטינית, ובמותו יזכה בוודאי לגן עדן, המובטח בחגיגיות עשרות פעמים בקוראן.
ב"מדרג" הזה עמוס עוז איננו נוגע, ולא רק זאת, הוא מאשים אותנו במורשת של אלימות, פולחן הצבאיות, הזיות על גדולה אימפריאלית; ומי אשם בכל זה? היהודים שהגיעו וארצה מאירופה, כלומר, האשכנזים. לעומת אלה, יהודי המזרח הביאו עמם מסורת של מתינות.
הגם אתה עמוס עוז?! גם אתה חושב שכל האסונות שנחתו על מדינתנו המיוסרת נובעים מיהדות אשכנז? האם בחווה החקלאית בחולדה שנוסדה ב-1906, וחוותה פוגרום נורא ב-1929, שבעקבותיו נוסד הקיבוץ חולדה – האם היה באנשים היקרים האלה שמץ של מיליטריזם לפני שמאות ערבים הגיעו עם חמורים וגמלים לחמוס את הרכוש המעט שלהם, לשרוף את אסמם ולהחריב את החווה עד היסוד?
היתה לי הזכות לעבוד שכם אל שכם עם אנשי העלייה השנייה והשלישית – מעולם לא פגשתי אנשים איכותיים, ישרים, מסורים ומוסריים כמותם. הם היו א"ד גורדונים מהלכים, הם גאלו את עצמם בעבודת פרך באדמה הקשה ובאקלים הקשה הזה בארץ ישראל, ובלילות שמרו כדי למנוע גניבות והתנכלויות. כוח מגן (הדגש על "מגן"!) נוצר ביישוב העברי רק אחרי מה שנהגו לכנות "מאורעות", שהיו למעשה פוגרומים מזוויעים. האם לזה ייקרא מיליטריזם שהאשכנזים ייבאו מאירופה?! האם דגניה נוסדה עם כוונות מיליטריסטיות? האם זאת היתה מגמת הקיבוצים הנוספים שקמו בעקבותיה, קיבוצים בעלי השקפת עולם סוציאליסטית? האם לחלוצי נהלל היתה מוטיבציה מיליטריסטית, וכן לכל המושבים שקמו בעקבותיו?
ובאשר למתינות המזרחית, ובכן צריך להודות שבתחום האמונה והדת יוצאי ארצות האיסלאם יותר פרמיסיבים ויותר מתונים מאשר החרדים הקיצוניים האשכנזים. אבל באמת להעניק ליהדות זאת תווית של מתינות בכל הנוגע למדיניות ולחיי החברה?! סטטיסטית יהדות המזרח מצביעה תדיר למפלגות הימניות הקיצוניות. ב"עבודה" וב"מרץ" צריך לחפשם בפינצטה.
הרי עוד תזכורת: בשנות השמונים של המאה הקודמת היו מרוחים הקירות של "הבימה" ושל בתי כנסת אשכנזיים: "אשכנזים לבוכנוואלד!" "מוות לאשכנזים!" מוני יקים היה גאה על הקופירייט של כינוי הזוועה "אשכנאצים!" שגם הוא היה מרוח על הקירות. הוא ותקווה לוי טענו בראש חוצות כי האשכנזים הם האוייב האמיתי שלהם. שלום צדוק הודיע על דפי העיתון שהוא עומד לצאת לרחוב לירות בכל אשכנזי שיפגוש. חסידה אבו-חצירא טענה שבורג וזיגל הם ראשי המאפיה של הנאצים, כי חשפו את מעלליו של אחיה, שבגינם ישב בכלא. כוכבי שמש וצ'רלי ביטון (לא קוטל קנים – חבר כנסת!) דרשו משלטונות ברית המועצות לא להרשות עלייה של יהודים רוסים שגוזלים את פרנסתם של המזרחיים. קיבוץ נחשון הזמין את צעירי מוסררה למפגש פיוס, ואלה ערכו פוגרום בקיבוץ בטענה שכל מה שנמצא בקיבוץ שייך להם. מקרה דומה קרה בקיבוץ הראל – צעירי מוסררה דרשו בעלות על מבנים בקיבוץ.
כדור השלג לא נעצר במאה הקודמת: יוסי סוכרי כתב באחד מספריו כי הוא מייחל לחורבנה של מדינת ישראל המנוהלת על ידי האויב האשכנזי; רועי חסן כתב בשיר כי שרף את ספריו של נתן זך; מואיז בן הראש כתב בשיר שהתפרסם בכל העיתונים "ינעל אבוק ביאליק" ותיאר את ביאליק כמשורר בינוני שהפכו אותו ללא סיבה למשורר לאומי, שאת הפרסים על שמו מחלקים תמיד למשוררים בינוניים אשכנזים; ומאור זגורי, שיש לו טור בעיתון, והוא מביים בטלוויזיה ובתיאטרון, כתב: "תתחילו לפחד (האשכנזים), תתחילו להבין שזמנכם עבר."
מעניין אם אחרי הרשימה (החלקית מאוד!) הנ"ל עמוס עוז עדיין מחזיק בדעתו באשר לסיווג המתינות על פי מוצא העדות.
נקל להסכים עם מרבית שאר הטיעונים בספר: באמת לא נראה באופק האפשרות שאת הקנאות המוסלמית ניתן להכחיד רק בכוח הזרוע, אלא מן הדין שאיסלאם מתון יתערב. האמת היא שיש איסלאם מתון, והוא נמצא בכת מוסלמית קטנה, שהמרכז שלה הוא בחיפה – כת האחמדים, המאמינים שהג'יהאד חייב להיות עניין של הלב, ולא צו לאלימות. אני קראתי את הקוראן (בתרגום הישן של ריבלין), ולדעתי (הבלתי מוסמכת!) האחמדים היקרים האלה טועים: הקוראן, שמעגן את ציוויו על עיוות המקורות (בני ישראל הרגו כביכול את אליהו, דויד הוא צאצא של נוח, פרעה ביקש מהמן לבנות לו מגדל כדי להגיע לשמיים, פרעה נענש במבול, עזרא הוא בן האלוהים בעיני היהודים, בני ישראל בנו את העגל במצוות השומרוני – רשימה חלקית!) – דורש בעשרות מקומות להשליט את האיסלאם בעולם בכוח החרב ולהשמיד את הכופרים. כלומר, לא נראה שבעתיד הנראה לעין ישפיע איסלאם מתון על איסלאם קיצוני.
המחבר מציע דיבר נוסף: "לא תכאיב!" כי הכאב באמת הוא תחושה מוכרת על ידי הכול. אלא שהוא מסתייג: יש קנאים סדיסטים שנהנים לראות כאב. אנחנו ראינו באיזו הנאה אנשי דאע"ש עורפים ראשים ושורפים אנשים חיים לעיני קהל נלהב, וכמובן, מחנכים את ילדיהם להיות סדיסטים כמותם. איך אפשר למתן מפלצות אדם כאלה?
המחבר עושה מעשה רב כאשר הוא משתית את המוסר אליו הוא מטיף על מקורות ישראל, החל מחרס ח'רבת קייאפה, שיש בו צווים מוסריים שקדמו אפילו להטפות הנביאים; וכן אמרות נפלאות, כגון: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" "לא תרצח!" "בקש שלום ורודפהו" "איש בחטאו יומת" "חביב אדם שנברא בצלם" "אחרי רבים להטות".
כל אלה, לדעת המחבר, יכולים בהחלט להיות סיסמאות של מחנה השלום הישראלי. החרס של ח'רבת קייאפה, עם ההיגדים המוסריים, גובר בעיניו של המחבר על "שולחן ערוך" (גם בעיניי!) הסוגיה התלמודית "תנורו של עכנאי" נותנת יתרון לשקלא וטריא האנושית על פני "הראיה" האלוהית. המחבר מביא ראיות חותכות לכך ש"העגלה" החילונית מלאה כל טוב: תרבות, הגות, ספרות אמנות, ובוודאי אין לקבל את ההתנשאות החרדית נוסח החזון אי"ש על כך שרק "העגלה" שלהם מלאה. המחבר דוחה בצדק את הטענה המתנשאת של הרב קוק וחסידיו על כך שהחלוצים היו, מבלי להבין (!), מכשיר בידי ההשגחה להביא לגאולת עם ישראל בארצו; כי גם הכפירה, גם היינה ושפינוזה, גם הרפורמים – כולם הם חלק מהתרבות היהודית. המגזר הדתי והחרדי איננו מסוגל להתמודד עם העולם החילוני, עם הציונות, עם הרפורמה בדת, עם "הסבר" לרצח שליש מעמנו. מבחינה מדינית החרדים ומשיחֵי הגבעות חיים בתקופת האבן – הם אינם מסוגלים לקלוט דמוקרטיה, פרלמנט, בג"ץ, זכויות הפרט. הם דורשים מלכות, שאגב מזכיר המחבר בצדק, היא איננה מוסד בעל שורשים ישראליים (ראו נאום שמואל אל מבקשי המלכות בשמואל א' ח'). אם חס וחלילה נקבל על עצמנו את התיאוריה ההרסנית של קנאינו, ונתגרה בעולם המוסלמי אדיר הממדים – אנו עלולים לאבד את עצמאותנו כמו בימים הרחוקים ההם כשהקנאים סמכו על עזרת השם ולחמו נגד מעצמות כמו בבל ורומא. לא שנאת חינם גרמה לחורבן, אלא הקנאות העיוורת. אמת ויציב!
המחבר סבור שמאז מלחמת ששת הימים לא ניצחנו בשום מלחמה, ואם נתעקש "לנהל את הסכסוך" בטענה שאין לנו פרטנר, אנו צפויים לאינסוף מבצעים ומלחמות, וחרם של כל העולם נגדנו. המחבר סבור שכל העולם, חוץ מחמאס, חיזבאללה ואיראן, מכיר בזכותנו בגבולות הקו הירוק, אך חוץ מקומץ קנאים הזויים – אף אחד בעולם אינו מכיר בזכות אבות שלנו על שכם ורמאללה.
בעניין הזה צריך עיון נוסף: "חוץ מחמאס, חיזבאללה ואיראן"? והרי אלה עוטפים את גבולותינו כמו כפפה! חמאס הוא לא רק בעזה – מחצית האוכלוסייה ביהודה ושומרון היא חמאסית. חיזבאללה נמצא בצפון, ואיראן כבר על הגבול שלנו ברמת הגולן. "החוץ" הזה איננו מבוטל בכלל, ואלה מצהירים, ועושים כל מאמץ לממש הצהרותיהם – שמשימתם-חובתם הדתית הקדושה היא להשמיד אותנו. ומה לגבי "המתונים"? הם דורשים חזרה מוחלטת לקו הירוק (אני מניח שגם עמוס עוז סבור כך), וזכות השיבה של מיליוני פליטים למדינת ישראל. כל זה יוביל בדיוק למה שעמוס עוז חושש ממנו – מדינת ישראל תהפוך למדינה ערבית שהמיעוט היהודי יופלה וידוכא עד שייאלץ לשוב לגולה.
עמוס עוז טוען שהשלום היה בר השגה, אבל "האבות" שלנו – רבין, ברק ואולמרט התקמצנו, ולא נתנו לפלסטינים מה שהם דרשו. אני דווקא חושב שהם היו לארג'ים ביותר, ואולמרט אף הגזים בלארג'יות שלו, אבל בעולם הפלסטיני מנהיג שיסכים לפחות מהדרישות המכסימליות שלהם – ייחשב לבוגד, ויכול כבר למחרת לחתום על צוואה. אריק שרון, הימני, הבולדוזר, מייסד ההתנחלויות, עשה מעשה אמיץ, ופינה ב-2005 את כל רצועת עזה מיישובים יהודיים, עזה הפכה פנויה מיהודים עד הסנטימטר האחרון. ובכן, מה? במה הוטב מצבנו? אנחנו מעבירים לרצועת עזה אלפי משאיות עם סחורה ומזון, תרופות וחומרי בנייה, מעבירים להם חשמל שלא תמיד הם משלמים עליו, חולים שלהם נרפאים בבתי החולים שלנו, ומה אנחנו מקבלי בתמורה: אלפי טילים ופגזי מרגמה, ומנהרות חבלה ורצח. האם לא צריך ללמוד מהניסיון? מדוע שבגדה יהיה המצב שונה אם נחליט יום אחד לנטוש את המקום?
עמוס עוז מסכים שאין ללעוג לאזרחי ישראל החוששים מנטישת השטחים, אבל הוא כן לועג למי שסבור כי מדינה חמאסית, בלי נוכחות צה"ל, תמטיר בוודאות טילים על נתב"ג ועל לב המדינה. ומדוע הלעג? כי היום, לדידו, אפשר אפילו מאינדונזיה לשלוח טיל ישירות לכל נקודה על מפת ישראל.
עמוס עוז אינו מדייק פורתא: כנגד טילים נמצא פתרון (שלא היה קיים במלחמת המפרץ), נמצא פתרון גם נגד מנהרות, אבל כנגד פגזי מרגמה ותותחים – אין עדיין מענה, ובוודאי לא יהיה מענה בזמן הקרוב, ואז טיווח מטול כרם לנתניה עלול להיות ממש משחק ילדים.
עמוס עוז מציע לנטוש את הגדה כפי שנטשנו את לבנון ואת רצועת עזה. הוא יודע שצעד זה לא יביא לרגיעה, אבל לדעתו אין פתרון אחר. נדמה לי שבדיוק ממה שהוא חושש אם לא נעשה כעצתו – בדיוק אסון כזה יתרחש אם כן נישמע לה. הוא מאמין שבהיסטוריה יש מקרים הפיכים, לכן אין טעם להגיד שבגלל רוב ההתנחלויות ביהודה ובשומרון – המצב הוא בלתי הפיך. הוא מביא דוגמאות, שהחזקה מביניהם היא ביטול ההתנחלות הצרפתית באלג'יריה בידי שארל דה-גול. בכל זאת, הים התיכון מפריד בין אלגי'ר לצרפת. בין טול כרם לנתניה מפריד רק כביש 6.
אין ספק שעמוס עוז הוא אוהב גדול של מדינת ישראל, ודואג לה מלב דואב ומביע חשש (מוצדק למדי) לאילו תהומות יכול המצב הנוכחי להוביל את מדינת ישראל, אבל לא השתכנעתי שהדרך שהוא מציע לא תוביל אותנו לאותו אסון ממנו הוא מבקש להזהיר.
האם יש לי פתרון אחר? ממש לא. המצב שלנו הוא לא לבלוע ולא להקיא. אבל אני מייחל יחד עמו שיהיה מצב "הפיך" אבל בכיוון אחר לגמרי: שסוף סוף יחדור השיח הדמוקרטי למדינות המוסלמיות (רמזים ראשונים: לנשים בערב הסעודית מותר כבר לנהוג ולצפות במשחקי כדורגל – איזו קדמה!), ויציל אותן מהנחשלות ומהשיח האלים שהדת כפתה עליהם, שיאפשר גם לבריות מפוכחות להביע דעה בלי חשש שיירצחו. ואז, כפי שגולדה מאיר המנוחה סברה: שתי מדינות דמוקרטיות מסוגלות לפתור סכסוכים קשים בדרכי שלום.
משה גרנות

אהוד: יש אומרים כי כמעט כל דבר חדש שעמוס עוז אומר, אינו נכון. וכמעט כל דבר נכון שעמוס עוז אומר, אינו חדש. ואתה עוד מתייחס ברצינות לדברים שהוא כותב בספרו!? – אלה לפעמים שטויות שעושות רושם רק על חסידי דיעותיו בישראל, ועל הגויים המעניקים לו פרסים, בין השאר, גם על פעילותו למען ה"שלום", אשר בחזונו-שלו, כדבריך, הגדה המערבית, שתיפול גם היא בידי החמאס – תעמיד את רצועת החוף, שבה חיים אנחנו, מרבית אוכלוסי ישראל – במצבם של יישובי "עוטף עזה" מול טרור החמאס!