על ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה"
עם עובד 2014, 344 עמ'
אני מודה שניגשתי לקריאת הספר הזה ברגשות מעורבים: קראתי בזמנו את "החתונות שלנו" של דורית רביניאן, ולמדתי ממנו שכל גיבוריה הזכרים הם בעלי דרגת משכל של דבילים. אחר כך צפיתי בסרט "החבר של שולי", פרי התסריט של אותה מחברת, וגם שם מתוארים הגברים כמוגבלים שכלית, שוחים בטמטום אלים.
כיוון שאיתרע מזלי להיוולד זכר, ולחיות בתקופה הגועשת הזאת, וכיוון שאינני מזוכיסט, החלטתי שאת ספריה הבאים של דורית רביניאן לא אקרא. מה שגרם לי להפר את הנדר הזה היה הרעש הגדול שהתעורר בעקבות דחיית הספר הזה על ידי המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך –מלהיכלל בתוכנית הלימודים. בעקבות זאת קיבל הספר דחיפה אדירה, והפך, כמו שני ספריה הקודמים, ואף מעבר לכך – לרב מכר לוהט בארץ ובעולם. ובכן, נכנעתי, ואני בהחלט לא מצטער, הספר כתוב בכישרון רב, וחושף תובנות מעמיקות ורחשי לב כנים ומרגשים. נראה לי שהמזכירות הפדגוגית טעתה – הספר איננו מהווה מתכון לזוגיות מעורבת עם ערבים פלסטינאים, רחוק מזה, ועל כך בהמשך.
הגיבורה של הספר, הדוברת בגוף ראשון, היא ליאת בנימיני, שהקורא מתוודע אל כל מידע אפשרי עליה: היא ילידת הוד השרון, אך מתגוררת בתל-אביב. בתחילת הספר היא בת 29, ולקראת סופו היא בת 30. אנחנו מתוודעים לפרשת אהבה שהייתה לה בעבר (קראו לו נועם), אנחנו יודעים שהוריה הם יוצאי איראן (כמו הוריה של רביניאן עצמה), שיש לה אחות בשם איריס, הנשואה למיכה, והיא אם לשניים. אנחנו מתוודעים לכך שהיא בעלת תואר שני לספרות אנגלית ובלשנות, וכי קיבלה מלגה מקרן פולברייט, ומשום כך היא שוהה בניו-יורק לצורך עבודתה כמתרגמת. היא מתגוררת בדירתם של דודי ושרלין, שנסעו למזרח אסיה, בתמורה היא צריכה לטפל בשתי חתולות, להשקות עציצים ולשלם חשבונות. הוויזה שלה בארצות הברית מסתיימת במאי 2003.
כאן צריך לציין שהיא מביאה את רוב הפרטים האלה לידיעת הקורא בדרך חכמה במיוחד: "אזרח טוב" ראה אותה יושבת בבית קפה עם לפטופ ומקלידה בשפה שנראתה לו ערבית. הוא מלשין עליה בפני הבולשת הפדרלית (צריך לזכור שמדובר בשנה בלבד אחרי אסון מגדלי התאומים). שני בלשים באים אליה ומתחקרים אותה, והיא מספרת להם את רוב הפרטים שהזכרתי לעיל. תירוץ חכם, וגם מעניין.
גם על התקופה שבה מתקיימת עלילת הספר אנחנו מתוודעים בצורה די ברורה: חורף 2003-2002 בניו-יורק. אנחנו מתוודעים על פלישת ארה"ב לעיראק, על הפיגועים הנוראים של המחבלים המתאבדים, על תפקודו של ראש העיר ניו-יורק בסופה הגדולה שפקדה את העיר – מייקל בלומברג.
אביא להלן קווים כלליים של העלילה, כדי שנבין במה מדובר: ליאת אמורה להיפגש עם אחד מחבריה בשם אנדרו, אבל זה חייב להוציא את הילד מהגן, ומתנצל שלא יוכל לבוא, ומי שנועד ליידע אותה על כך הוא חילמי נאסר, פלסטיני, יליד חברון, שמשפחתו גרה בקומה 9 של אחד המגדלים ברמאללה. אביו היה בעל מכולת בחברון, אתיאיסט, שנפטר בגיל 69. אימו הפכה להיות דתית אדוקה לאחר מות בעלה. לחילמי יש ארבעה אחים ושלוש אחיות, רובם אקדמאים ("ערבים אשכנזים"). הוא סטודנט למשחק בן 27 (בסוף הספר חוגגים לו יום הולדת 28). סיים תואר ראשון בבגדד, עובד בעבודות מזדמנות בניו-יורק, וגם משמש כמורה פרטי לערבית. הוא מקדיש עצמו לציור, בעיקר סדרת ציורים על ילד פלסטיני חולם בן דמותו שלו עצמו בילדותו. כשהיה בן 15 נכלא בכלא ישראלי לארבעה חודשים משום שצייר דגל אש"ף על הקירות. הוא זוכר מאז את המנגינה של השיר "יש לי ציפור קטנה בלב", משום שהסוהרים הכריחו את האסירים לשיר את השיר הזה במילים גסות שהם המציאו. כשהוא מצייר, הוא כמעט מאבד את השפיות – מעשן כמו קטר, כמעט שאינו אוכל, הוא מפוזר מאוד (מאבד תיק עם סקיצות בתא הלבשה של חנות בגדים, משאיר מרק על האש עד שהשכנים מתרעמים על גלאי האש שהופעל וכו')
המפגש הראשון בין ליאת ובין חילמי שלומיאלי למדי, הוא מזמין אותה אליו לראות את סטודיו הציור שלו, אבל מתפלנטר בלי סוף, מאבד מפתחות (אינני בטוח אבל נדמה לי שיש כאן רמז לנרטיב הפלסטיני הידוע של שמירת מפתחות הבתים שנטשו אחריהם במלחמת 1948), והיא נגררת אחריו באפיסת כוחות עד שהיא מגיעה לדירה שלו (אותה הוא מחלק עם דיירת שותפה בשם ג'ני, הנמצאת עם ארוסה בפאריז). המחברת טורחת לתאר את חיצוניותו של חילמי: אף מעוקל, שן צהובה, כפות ידיים גדולות ויפות, שיער מקורזל. הדירה שלו ממש לא מזמינה: ריח סיגריות, עובש באמבטיה, לכלוך על הרצפה, מלכודת עכברים. כל זה לא מונע מליאת להתאהב בחילמי בצורה נואשת, ובאותו הלילה הם מעשנים ג'וינט ומתעלסים. היא מכנה אותו "חילמיק" (סיומת יידישאית-פולנית), והוא מכנה אותה "באזי" (קיצור של אפונה – מתוקה – באזילא בערבית). המחברת מתארת בצבעים עזים, וגם משכנעים מאוד, את התשוקה העזה שבין השניים, והאהבה הגדולה שהולכת ומתרקמת ביניהם, הגם שלשניהם ברור שהיא לא תאריך ימים לאחר מאי 2003, כאשר ליאת תחזור לישראל.
בסיועה של ליאת זוכה חילמי להכרה, ואפילו קונים אצלו סדרת ציורים, שמאפשרת לו להתפטר מהעבודות המזדמנות, ולקנות למרוואן אחיו (שלמד קולנוע בתוניס) מסרטה דיגיטלית. על פי התאריך המופיע בצג של המסרטה של מרוואן, אנחנו מתוודעים גם ליום בו טובע חילמי בים (12.8.2003), אבל על כך בהמשך. המסרטה מעניקה לליאת הזדמנות לתאר את המצב הגיאופוליטי שבו אנחנו והפלסטינים שרויים: מרוואן מצלם את בני משפחתו בקומה 9 במגדל ברמאללה, את הכפרים הערביים שמסביב, את ההתנחלויות, ואחר כך את רצועת החוף ואת מגדלי תל-אביב – הכול נראה כל כך קרוב! ישראל נראית מרמאללה כמו על כף היד, וזה בוודאי מעורר אצל הערבים קנאה, זעם, שנאה, וליאת שואלת, כיצד באמת ניתן להקים שתי מדינות בארץ צרה כל כך (עמ' 192-189)?
האהבה הגדולה ושכרון החושים שבין השניים אינם מסוגלים לכסות על החומה (לא רק "גדר חיה") שבין שני הנרטיבים – הישראלי והפלסטיני. חילמי אמנם בעל השקפת עולם אוניברסליסטית, לדעתו, הדתות וההפרדה הלאומית הן מכשלות לשלום. אין לו ספק שהפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני יכול להיפתר על ידי קימום מדינה דו-לאומית. כשחילמי שומע מליאת שהיא שירתה בצה"ל, ונשבעה על תנ"ך ועל נשק, הוא משווה את צה"ל לחמאס, המשביעים על קוראן וקלצ'ניקוב. צה"ל הוא צבא כובש. ליאת מתקוממת: צה"ל הוא צבא הגנה, כמו צבא צרפת, צבא סוריה וצבא אלג'יר. ליאת לא מתכוונת להתנצל על כך שיש לנו מדינה וצבא, אילו הניצחון היה של הערבים – הם היו משמידים אותנו (עמ' 83).
זיכרונות עולים בליבה של ליאת מילדותה, כאשר היא וחברותיה היו מצטיידות בסיכה לדקור בעין את החוטף הערבי הפוטנציאלי. היא נזכרת בשיחה של נהג מונית שירות בקו ארבע עם אחת הנוסעות על בנות יהודיות שמתפתות להתחתן עם ערבים, מתאסלמות, ואחר כך סובלות מנחת זרועם של בעליהן.
היחידה במשפחה שיודעת על הרומן האסור היא אחותה איריס, וליאת בטוחה שאם הוריה יידעו על כך – יתלו אותה. כשפעם חילמי וליאת חיכו לסאבווי, הצטרפו אליהם קבוצה של ישראלים (רעשנים, וולגריים), וביניהם אחד שהיה חבר ילדות של ליאת בהוד השרון. ליאת עושה את כל המאמצים שלא יכירוה בחברת ערבי – מכסה את פניה בצעיף, בורחת בתוך הרכבת לקרון האחרון וכו'. היא חוששת שיכירו אותה, וכאשר היא מדברת עם הוריה בטלפון, היא דורשת ממנו להיות שקט, ואף להיעלם מחייה לעשר דקות. מעשיה אלה גורמים אצל חילמי לעלבון עמוק, ומריבות נוראות פורצות בין השניים. ברוגז גדול מפגין חילמי כלפיה כאשר היא מסלקת אותו באחת השיחות האלו שהיא מנהלת עם הוריה. הוא מפסיק לדבר איתה במשך 200 הקילומטרים מהווילה של חברה שהזמינה אותם לחג "נו-רוז" (הוא ראש השנה הזורואסטרי שפרסים מוסלמים, יהודים ונוצרים חוגגים אותו) עד ניו-יורק. במשך כל הנסיעה הארוכה, בלילה במזג אוויר חורפי, חילמי לא פוצה פה, לא מסייע לה בכלום, והיא רותחת מזעם: היא מקללת אותו בליבה, בזה לו על כך שאיננו יודע לנהוג, איננו יודע לשחות, ומעולם לא ירה ברובה. היא לועגת על הכבוד הגברי הערבי הפגוע, על המסכנות התמידים הפלסטינית, שעלבון תמידי תקוע להם בגרון – כולם אשמים להם, חוץ מהם עצמם (עמ' 249, 258-254).
ואסים, אחיו הגדול של חילמי, הלומד משפטים בברלין, מגיע לביקור אצל חילמי. הם נפגשים במסעדה מרוקאית מצועצעת (על כל האביזרים האוריינטליים המקובלים). בין המסובים באותה מסעדה – גם זינאב, חברה של אחותו של חילמי, שאביה, איש אש"ף נהרג על יד קומנדו ישראלי. זינאב לועגת לליאת שהיא, כמו כל היהודים, לא טורחת ללמוד ערבית. הכי תוקפן הוא ואסים – הוא טוען שהישראלים חיים בהכחשה, וכי בסוף תקום מדינה דו-לאומית, כשהבכורה בידי הערבים, כי כוח הילודה הערבי יגבר.
ליאת מנסה להדוף את ההתקפה: איך אפשר שמיעוט יהודי דמוקרטי יתערב עם המוני ערבים שמבקשים להשמיד אותנו? הישראלים נעשים יותר ויותר ימניים כי אתם מתעקשים על זכות השיבה שהיא גזר דין מוות.
ליאת זועמת על כך שחילמי לא יצא להגנתה, אבל היא מבינה שכך הנוהג אצל הערבים – למרות שחילמי מודע לכך שוואסים הוא אידיוט – הוא לא יעז לשבור מילה של אח גדול.
כל עת שהותו של ואסים בדירתו של חילמי – ליאת מפסיקה כל קשר עימו. כשהיא מתעמתת עם מחשבותיה, היא יודעת שאין לה יכולות הרואיות להינשא לפלסטיני – אין לה כוח לזיווג הרואי, היא רוצה חיים בורגניים פשוטים (עמ' 133). אפילו בלהט התשוקה ליאת איננה מתעלמת מהנרטיבים של שני העמים העוינים: היא חשה שבמיטה הזאת – שהיא מתעלסת עם חילמי – לא רק הם השניים שוכבים בה (עמ' 220). בפרידה מחילמי ביום ההולדת ה-28 שלו, הוא מזהיר אותה שלא תיסע באוטובוסים שבאותם ימים היו עולים לשמיים יחד עם המחבלים המתאבדים (עמ' 285).
שמה של סדרת ציורים אחרת של חילמי הוא "מסמיה אל זרירה" – שמו של כפר ערבי ששכן במקום שבנו עליו את נתב"ג. [דומני כי זו טעות. – אב"ע]. כשליאת שואלת אם הוא שואף לחזור לשם, הוא עונה שזה חלומם של בני משפחתו – הוא חולם להגיע לשפת הים של יפו. הקורא איננו יכול שלא לקשור חלום זה של חילמי עם חלומם המוצהר של הערבים במשך עשרות שנים לזרוק את היהודים לים. כמה אירוני – מצד אחד, ומבהיל וכואב – מצד שני, שחילמי מוצא את מותו בטביעה בים של יפו: מרוואן אחיו, ושאדי אחיינו, בליווי סיאהם, חברתו, משכנעים את חילמי, שהגיע לחופשת מולדת ברמאללה, לעקוף את המחסום של הצבא ולהגיע דרך כביש 1 לים של יפו. מרוואן יצא לעשות קניות בשוק, ואילו חילמי, שאדי וסיהאם מגשימים את החלום להגיע לחוף הים. שלושתם אינם יודעים לשחות – שאדי וסיהאם כמעט טובעים, חילמי נכנס למים להצילם, וטובע בעצמו.
רביניאן מפליאה לתאר מחשבות, חיצוניות בני אדם, נופים אורבאניים. התיאור של ניו-יורק בחורף, תוך השוואה לאקלים בארץ הוא פנינה ספרותית ממש (עמ' 179-170). ליאת וחילמי נזכרים בגעגועים עזים בשמש במזרח התיכון, וכאן יש לחילמי הברקה: יהודים וערבים אינם רבים על פיסת אדמה, אלא על חלקם בשמש.
במקום אחר מתוארת סופה נוראה בניו-יורק, שוב קטע יפה ומשכנע (עמ' 217-216). גם תל-אביב הלוהטת, המיוזעת, הדוגרית והקולנית – זוכה לתיאור יפהפה (עמ' 292-290). אפילו חוויית ההתרוקנות בנוחיות בתחנת דלק שכוחת אל בדרך לניו-יורק זוכה לתיאור מרתק (עמ' 258).
הספר כתוב בכישרון רב, מתאר אהבה בלתי אפשרית, מעין רומיאו ויוליה ים תיכוניים, ספר בעל נרטיב רחוק ממה שדימו לעצמם במזכירות הפדגוגית. מדובר בהישג ספרותי ראוי לכל שבח.
משה גרנות