מטיטוס הרשע לקובי מימון
הכסף ששדדו הקיסר וֶאספסיאנוס ובנו טיטוס הרשע מבית המקדש בירושלים, לא הספיק להם לממן את כל מפעלות הראווה שלהם ברומא, וביניהם את בניית הקולוסיאום ע"י עשרת אלפים עבדים יהודים שנלקחו מירושלים. בצר לו הטיל וֶאספסינוס מס על הטלת השתן.
כאשר טיטוס הרשע בא בטענות אל אביו וֶאספסינוס על כך שהטיל מס על איסוף השתן מבתי השימוש הציבוריים ברומא ענה לו: "Pecunia non olet" – לכסף אין ריח.
מסתבר שיש לוֶאספינוס יורש בארץ. הטייקון קובי מימון הטיל מס על העוברים בתחנות המרכזיות, כאשר על כל נוסע החפץ להשתין לשלם עבור ההשתנה שקל אחד. את כל ערימת השקלים מרכזים לו בשקים, והרווח מצטבר לשני מיליון שקל בשנה. הנה יזמות מקורית עם בסיס קלאסי.
אז דעו לכם העוברים בתחנה המרכזית בתל אביב או ירושלים "Pecunia non olet" – לכסף אין ריח.
המשתינים בתחנת חיפה לעומת זאת פטורים. בחיפה אפשר להשתין בחינם. התחנה אינה שייכת לקובי מימון.

טיבריוס יוליוס אלכסנדר דוגמה ומופת לדומיו
ואם בוֶאספסינוס וטיטוס הרשע עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את היהודי שבזכותו הם הצליחו לדכא את המרד הגדול ביהודה, להרוס את בית המקדש בירושלים, ולהיהפך לקיסרים. טיבריוס יוליוס אלכסנדר.
מטעמים מובנים דמותו של טיבריוס יוליוס אלכסנדר נשמטה מן ההיסטוריה היהודית שאותה לומדים ילדי ישראל וחבל, כי יש במעשיו גם לקח לימינו.
טיבריוס יוליוס אלכסנדר נולד למשפחה יהודית עשירה ומיוחסת באלכסנדריה. אביו היה המוכס הראשי של מצרים ובעל אזרחות רומאית, ודודו היה הפילוסוף וההיסטוריון פילון האלכסנדרוני. אחיו מרקוס נישא לברניקי בתו של אגריפס הראשון.
בשנת 46 עד שנת 48 הוא נשלח ע"י הרומאים לשמש כנציב ביהודה. כנציב הוא דיכא את המרד בגליל, וצלב את יהודה הגלילי.
בשנת 66 מינה אותו הקיסר נירון למושל מצרים. לאחר פרוץ המרד הגדול ביהודה פרצו גם היהודים באלכסנדריה במרי נגד הרומאים. אלכסנדר דיכא את המהומות וטבח כחמישים אלף מיהודי העיר.
בשנת 69, לאחר רצח הקיסר נירון, בעוד וֶאספסיאנוס עוסק בדיכוי המרד ביהודה הכריז אלכסנדר על אספסיאנוס כקיסר, ובזכות צבאותיו התמנה וֶאספסיאנוס לקיסר.
אלכסנדר עם חייליו השתתפו בדיכוי המרד הגדול, והוא הפך ליועץ ראשי לטיטוס בעת המצור על ירושלים ושריפת בית המקדש.
דמותו של טיבריוס היהודי הבוגד שהצטרף לאויבי העם היהודי משמשת למרבה הצער דמות מופת לכל האקטיביסטים הפרו-איסלמים שר"י.

החלום ושברונו
שמואל עזיז-מעוז תקע לעצמו גול עצמי
Errare humanum est – "לטעות זה אנושי" אומר הפתגם הלטיני. אבל מי אוהב לטעות?
האמת היא שיש מקרים שאני אף שמח שאני טועה. הייתי בטוח ששמואל עזיז-מעוז יזכה באוסקר בגלל הקטע (שאינו קשור כלל לעלילה) שהכניס לסרטו "פוקסטרוט" בו הראה את היהודים כרוצחים ושקרנים. מסתבר שהפעם זה לא עבד.
הבמאי עזיז-מעוז נכנס לדבריו לדיכאון, ול"דיפרסיה זמנית" מכך שלא זכה באוסקר, ויש לו כמובן גם הסבר מדוע לא קיבל אותו. הסיבה היא: "החרם התרבותי על ישראל בעיקר בבריטניה, עבד נגדי."
הנה ראו את הפרדוקס. עזיז-מעוז היה בטוח שאם יכניס קטע אנטישמי נגד היהודים זה יביא את האירופאים להצביע בעדו (האמת שגם אני סברתי בטעות שזה גאוני) אבל דווקא הקטע המכפיש הזה (שיוצרים רבים בישראל משתמשים בו) עורר אנטגוניזם כללי נגד היהודים ונגד ישראל עד כדי מיאוס מלתת לישראלי את הפרס. עזיז-מעוז כָּרָה בור ונפל בו.
האמת שזהו סרט פשוט מופרך ומשעמם. לאירופאים נמאס כבר כנראה העיסוק במלחמות היהודים-ערבים, כך שייתכן שאם העלילה היתה קצת יותר טובה, וללא הקטע האנטישמי, היה לסרט סיכוי טוב יותר.
בתקווה שהתסריטאים הישראלים ייקחו זאת בחשבון להבא

בגידת העליתות
מעולם בתולדות הציונות לא היתה בגידה כזו של העליתות בעניי ישראל כמו בתקופה האחרונה.
לאחר הטייסים, המרצים, הרופאים, ודומיהם, התייצבה גם העלית הכלכלית לימין המסתננים ממצרים, ונגד עניי ישראל.
(ודוק: כל המסתננים ממצרים הם מהגרי עבודה ולא פליטים. כפליטים היו צריכים לדרוש מקלט במצרים).
מאחוזות הבית המוגנות שלהם, עם הנהגים הפרטיים, (לחלקם מטוסים פרטיים), קוראים עשירי ישראל להשאיר את המסתננים לא בחצרם שלהם, אלא בחצר האחורית של עניי הארץ.
NIMBY ראשי תיבות של Not In My Back Yard
הנה ראו:
http://newmedia.calcalist.co.il/plitim/index.html
ניקח לדוגמה אופיינית את אחד מעשירי הארץ, סוחר המכוניות, שמואל חיא ראש ליהודי פולין (חרל"פ), המתנאה לאחרונה מעל כל במה בפילוסופיותו (עשה תואר שלישי בפילוסופיה).
לאחר שלאחרונה הרוויח מיליארד דולר בהשקעה במובילאי, קורא ד"ר חרל"פ להשאיר את המסתננים בארץ. זה יביא לרווח עצום לבעלי ההון בישראל, הוא קובע. הם עובדים בזול בעבודות ניקיון במלונות ובמסעדות. אם ילכו, הרי יצטרכו להביא במקומם מישהו יקר יותר ורווחי הבורגנות ייפגעו.
מכיוון שאותו סוחר מכוניות פילוסוף מודע לפגיעה שלהם בעניי דרום תל אביב הוא קורא לפזר אותם בארץ (כמובן לא בביתו ובאחוזתו) והוא אף מוכן לתרום מכספו. שימו לב: "אני מוכן לתרום כספים לשיקום הפליטים כאן בתנאי שזה יהיה מקובל על הממשלה."
למה בעצם? הרי הוא יכול לתרום להם כסף כבר עכשיו, מרצון, בלי עירוב הממשלה.
הוא יכול לשכן אותם בביתו ובאחוזתו כבר עכשיו בלי לחכות להסכמת הממשלה. הרי "הסכמת הממשלה" היא רק תירוץ להימנע מפתיחת כיסו.
בגידת העליתות מהווה סכנה מוחשית ואמיתית לסולידריות החברתית של החברה הישראלית ועל כל החרד לדמות החברה הישראלית לצאת נגדה.

סיפור קטן לזכרו של המשורר חיים גורפינקל-גורי
הבסיס של חברי "חטיבת הפלמ"ח יפתח" היה בקיבוץ גבת. חלקם גר באוהלים, וחלק בצריף שהיה מונח על חביות ונקרא "הבוידם". המפקדים גרו מאחורי הקלעים של בית התרבות – "בית הרשל". בזמן רגיעה הם עבדו בענפי המשק.
יום אחד התגלה על ידי חברי המשק שבגן הירק נאכלו בלילה חלקי כרוביות. חשדו באנשי הפלמ"ח. במארב לילי נתפס המ"כ חיים גורפינקל-גורי.
הסתבר שלבבות הכרוביות שקטף פתרו למשורר הצעיר בעייה קשה. כצמחוני לא היה לו מה לאכול בחדר האוכל.

תובנה אחת מסיפור חיים
לפני כשנה וחצי ביקרתי ביוגוסלביה לשעבר ובין השאר גם בסרייבו בירת בוסניה.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01186.php
לכן התעמקתי בעניין רב בספרה האחרון של המשוררת, החוקרת, והמתרגמת, דונה דינה קטן, (דינה קטן בן ציון, "על בית ומילים – מהלך חיים", ירושלים, 2017).
בספר, שהוא מעין אוטוביוגרפיה, מתארת דינה קטן-בן ציון את מהלך חייה. היא נולדה בסרייבו, היום בוסניה, אז יוגוסלביה, כבת למשפחה יהודית ספרדית. בתיאור מרתק היא משיבה לחיים את בני הקהילה היהודית-ספרדית של יהודי בוסניה בכלל, וסרייבו בפרט, על התרבות המנהגים המאכלים.
בציוריות רבה היא מתארת את החיים וכל פרט ופרט מבני משפחתה הענפה.
רק בשנות השמונים של המאה העשרים, שנים רבות לאחר עלייתה ארצה, היא גילתה שסבתא וסבא רבא שלה הגיעו מסרייבו לירושלים בתחילת המאה העשרים ונקברו על הר הזיתים בירושלים.
לסבתא רבתא רחל, ולסבא רבא מורדו אלעזר, היו שישה ילדים ושישים וארבעה נכדים. בודדים מתוכם שרדו את השואה. כשנלחם אחד הנינים, דוד דדו אלעזר, בירושלים, בניסיון לפרוץ לעיר העתיקה, הוא לא ידע שסבו וסבו קבורים בירושלים.
בספר מתואר מסע ההימלטות של המשפחה מציפורני הנאצים, והאוסטשה. האב נלקח כחייל יוגוסלבי לשבי בגרמניה ושרד כשבוי עד לסיום המלחמה.
לאחר שנחלצה והגיעה לאיטליה, היא נשלחה לבדה כילדה פליטה לארץ ישראל וחיה שנתיים בקיבוץ מרחביה. לאחר סיום המלחמה היא שבה בחזרה להוריה שחיו ביוגוסלביה הקומוניסטית של טיטו. לאחר שנתיים שם עלתה עם הוריה לארץ התקבלה בשנית לחברת הילדים במרחביה.
לקראת לימודי התיכון חזרה לגור עם הוריה בירושלים. בצבא שירתה בנח"ל בגרעין של "השומר הצעיר" שהגיע לקיבוץ ניר עוז, ולאחר שנתיים עזבה את הקיבוץ.
לאחר עזיבת הקיבוץ היא החלה ללמוד באוניברסיטה העברית ואז ניעור בה העניין בתרבות ובספרות הסרבו-קרואטית, ובמיוחד בספרות היהודים שם.
כמשוררת ומתרגמת היא פרסמה במשך השנים תרגומים של מיטב הספרות הסרבו-קרואטית. גם מחקריה הוקדשו לספרות שנכתבה בידי סופרים יהודים ואחרים בלשון זו על שאלות הנוגעות ליהודים ולזהותם.
סיפור החיים שהיא מעלה הוא עשיר, חי, ולעיתים אף מרגש מאד, למי שלא חי באותה תקופה.
לפי דבריה הצורך לספר על חייה עלה בה כשחשבה על נכדותיה, למרות שבצער רב היא כותבת שהיא מסופקת אם בכלל תקראנה זאת, בגלל שהן ירדו לאמריקה, ואינן מדברות עוד עברית (סרבו-קרואטית או לדינו לא כל שכן). מן הסתם, כמרבית היורדים הישראליים, הן גם תשתחררנה מהזהות והגורל היהודי, ומה להן יותר עם פרקי הזהות היהודית-ספרדית-יוגוסלבית-ישראלית של סבתא?
אבל לנו שהזהות היהודית והגורל היהודי עוד קיים בנו יש גם תובנה שניתנת להילמד מהספר.
בביקורי בסרייבו הגעתי לבית הכנסת הספרדי העתיק של סרייבו. "קהל ישן" – לאדינו Kal viejo . בית הכנסת נחנך ב-1581 בתוך מתחם השכונה היהודית "אל קורטיז'ו". במבנה שולבו עמודים תומכים וקשתות. במהלך מלחמת העולם השנייה הושחת בית הכנסת, נבזז והופקע. הוא שימש בית מעצר ובהמשך מחסן ומאוחר יותר ננטש. לאחר המלחמה שופץ הבניין וב-15 באוקטובר 1966 נחנך בו "המוזיאון היהודי של בוסניה והרצגובינה."
במהלך מלחמת בוסניה נסגר המוזיאון היהודי. ב-2004 נחנך מחדש תחת המוזיאון ההיסטורי של סרייבו וקיים בו גם חדר תפילה. בבית הכנסת מתקיימת תפילה אחת בשנה, ערבית של יום א' של ראש השנה. בשאר הזמנים הם מתפללים בבית הכנסת האשכנזי של העיר.
יליד סרייבו שעלה לישראל ושב וירד לסרייבו הדריך אותנו בהיסטוריה של בית הכנסת זה והאחרים שהיו בעיר.
בספרה מביאה דינה קטן-בן ציון תיאור קצר ומרגש שכתב קרוב משפחתה על תחילת הכיבוש הגרמני:
"הגרמנים נכנסו לסרייבו מיד החל השוד בעיר המקושטת בדגלים אדומים עם צלבי קרס. בית הכנסת הספרדי החדש נשדד. הבניין המפואר, שכיית החמדה בסגנון מאורי, כולו בשיש עם נברשת מצופה בזהב. בני ההמון מפרקים את חלקי הנחושת של כיפת הנחושת."
"לימים במלחמה," מעיר הכותב,"היתה עולה בזיכרוני התמונה הזו, והבנתי שדי היה במכונת יריה על מרפסת דירתנו כדי להבריח משם את כל ההמון הזה, שבטירוף חושים בזזו בית תפילה של בני דת זרה, ולהפיצם משם כעדת עורבים." (ז'אק פינצי, "נוקטורנו ספרדי", סרייבו 1999 עמ' 18-19)
התובנה של הכותב, אותה מביאה דינה קטן-בן ציון, היא שעלינו כאן בארץ לדאוג תמיד שתהיה בידנו אותה מכונת יריה שנוכל באמצעותה להפיץ את אויבנו כעדת עורבים."
כמאמר הלטיני: Si vis pacem, para bellum, הרוצה בשלום ייכון למלחמה.
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).