* גדול המשוררים – חיים גורי היה גדול משוררי ישראל, בעידן שאחרי אלתרמן. אבדה ענקית. יהי זכרו ברוך!

* הדרך השלישית – חיים גורי הוא האיש שהעניק לתנועת "הדרך השלישית" את שמה. וכזה הוא היה עד יומו האחרון. בימים שבהם החברה הישראלית מידרדרת יותר ויותר לשיח הקצוות, לשיח המחנות, כאשר ה"אנחנו" אינו עם ישראל אלא "המחנה", ומי שנותן את הטון בכל מחנה הוא הקיצונים בתוכו– אנו זקוקים כל כך לקול הציוני הפטריוטי השפוי והמאחד של חיים גורי.

* אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו – ב-5 ביוני 1994, 27 שנה לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים, נערך בסמינר אפעל כנס היסוד של תנועת "הדרך השלישית". אולם ברנד הגדול היה מלא עד אפס מקום, ועוד מאות אנשים צבאו על האולם מבחוץ.
חיים גורי היה אחד הדוברים המרכזיים בכנס. הוא האיש שעיצב את הבמה. בצדה האחד של הבמה, היתה כרזה בלשון תהילים, "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." בצידה האחר – ציטוט מ"זמר הפלוגות" של אלתרמן, "אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו." ובתווך – "הדרך השלישית".
גורי, שהציע לתנועה את השם "הדרך השלישית", הסביר: "בפלמ"ח לא היינו שטרניסטים (כלומר חברי לח"י) ולא 'ברית שלום'. היינו הדרך השלישית."

* עד יומו האחרון - חיים גורי היה מראשי התומכים במאבק נגד הנסיגה מהגולן וממייסדי תנועת "הדרך השלישית". בכאב גדול ובקרע פנימי עמוק, הוא יצא חוצץ נגד רעו, מפקדו ומנהיגו הנערץ יצחק רבין.
ראיינתי לאחרונה את שמעון שבס לביוגרפיה שאני כותב על יהודה הראל, מייסד "הדרך השלישית". שבס סיפר לי עד כמה רבין לקח קשה את הקמת "הדרך השלישית", ובעיקר את העובדה שבין מייסדיה היו חבריו הקרובים ביותר – האלופים עמוס חורב, צביקה זמיר, יצחק חופי והמשורר חיים גורי.
בראיון רדיו עם דליה רבין, אף היא סיפרה על גורי שיצא נגד רבין, התנגד לנסיגה מהגולן והיה בין מקימי "הדרך השלישית". אולם היא אמרה שבאחרית ימיו הוא התחרט על כך.
כיוון ששמרתי על קשר עם גורי בכל השנים, אני יכול לקבוע באחריות, שאין שחר לטענה הזאת.

* הצופה לבית ישראל – נחום ברנע הגדיר את חיים גורי "המשורר הלאומי האחרון." למה האחרון? כיוון ש"אין יותר הסכמה לאומית, סולידריות פנימית, שמצמיחה שירה לאומית."
הטיעון הזה ראוי לבחינה. בראש ובראשונה יש לזכור שמשורר לאומי קם אחד בדור או בכמה דורות. היו לנו שלושה משוררים לאומיים – ביאליק, אלתרמן וחיים גורי. אולי אפשר להוסיף לרשימה המכובדת הזאת גם את נעמי שמר.
האם ביאליק פעל במציאות של הסכמה לאומית? רוב העם היהודי שלל את הציונות, והוא היה שייך למיעוט הציוני. הוא לא ביטא את ההסכמה הרחבה, אלא עיצב תודעה לאומית, הוא בנה הסכמה לאומית, הוא היה משורר ונביא. הצופה לבית ישראל. וכמוהו אלתרמן וגורי.
כדי להיות משורר לאומי, צריך האיש להיות משורר דגול, משכמו ומעלה, אך לא פחות מכך – לאומי. נתן זך הוא משורר דגול, יש הרואים בו גדול לא פחות מגורי. אולם איש לא יכנה אותו משורר לאומי, והוא הראשון שהיה מגחך לשמע הגדרה כזאת.
משורר לאומי הוא משורר שקיימת הזדהות מוחלטת, עד רמה של זהות, בינו לבין האומה. יש בו אהבה עזה לעמו, הוא כואב את כאביו ככאב אישי, הוא שמח את שמחותיו כשמחה משפחתית. וכשהוא כואב – אלו הם פצעי אוהב. גורי היה כפוף באחרית ימיו, ותמיד דימיתי אותו כמי שנושא על גבו את עם ישראל, את ההיסטוריה היהודית, מתוך תחושת אחריות אין קץ; אחריות לאומית.
כשאלתרמן פרסם, בעיצומה של מלחמת השחרור, את שירו "אף זו", שבו חשף פשע מלחמה של לוחמי צה"ל במלחמה, קרא לו בשמו ויצא נגדו במילים קשות, השיר נפל על אוזניים קשובות, כיוון שאלתרמן האמין עד שורשי נשמתו בצדקת הציונות, בצדקת המלחמה, הוא ידע שעִמָנוּ הצדק, והוא היה המבטא הגדול של הצדק הציוני. ומתוך האמונה היוקדת הזאת, הוא יצא בכל עוזו נגד מה שהכתים אותנו, ואף אז, האמין באותה מידה בצדקתנו. וכאשר הסביר שעלינו לדבר אף "על זאת", על פשעים הנעשים בשמנו, הוא אמר את הדברים בקונטקסט שלצד הארת גודל השעה ומהותה וצדקתה, יש להבטיח את טוהרתה. וכזה היה גם גורי, וכזו היתה גם ביקורתו.
נחום ברנע מציין כעובדה שאין הסכמה לאומית, כאילו מדובר בגזירת גורל. האם הוא שאל את עצמו, מה תרומתו לכך שאין הסכמה לאומית? גורי חתר כל ימיו להסכמה לאומית, התנגד לכל קיצוניות, חרד מפני כל הקצנה, היה מחובר לימין ולשמאל, לחילונים ודתיים, האמין בצורך להגיע להסכמות, בדרך הציונית השפויה המתונה, לא בדרכי השמאל והימין הקיצוניים, אלא בשביל הזהב, ב"טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ," כמאמר קהלת.
משורר לאומי אינו דרוש כאשר ההסכמה הלאומית קיימת, אלא כקול קורא ליצירתה וכמי שלוקח אחריות על בניינה.

* פה אחד – המסר החשוב והיפה ביותר בהרחקת הליצן המפחיד אורן חזן לחצי שנה מישיבות הכנסת ובהחלטה לקנוס אותו, הוא העובדה שההחלטה הזו התקבלה בוועדת האתיקה פה אחד. ימין ושמאל, חילונים ודתיים, יהודים וערבים – כולם. זהו מסר חשוב מאוד. לא התקבצות של "המחנה" לגונן על מי שבא מתוכו, אלא מחויבות כללית לאינטרס הציבורי ולכבודה של הכנסת.

* פלקט – יצאה לאור ביוגרפיה של נתניהו מאת העיתונאי בן כספית. המוסף "7 ימים" פירסם פרקים נבחרים מתוכה. קראתי את הקטעים שפורסמו, וברור לי שלא אקרא את הספר.
הסוגה הספרותית החביבה עליי ביותר היא ביוגרפיות. לא אגזים אם אומר שמיספר הביוגרפיות שקראתי בימי חלדי הוא תלת ספרתי. ודאי שביוגרפיה של נתניהו אמורה להיות בעבורי ספרות חובה, הן בשל דמותו הייחודית ובעיקר בשל התפקיד המרכזי שהוא ממלא בחיי מדינת ישראל זה שני עשורים.
אבל זו לא ביוגרפיה. זה פמפלט. נתניהו הוא אדם מורכב מאוד, מלא סתירות פנימיות וזה מה שאמור להפוך את הביוגרפיה שלו למרתקת. אבל הביוגרפיה שכתב בן כספית היא פלקט; שטחית, רדודה, חד ממדית, המציגה את נתניהו באופן שחור משחור, כליל השלילה; אין בו מתום. לקרוא ביוגרפיה כזאת, זה בערך כמו לקרוא ביוגרפיה של נתניהו שיכתוב איוב קרא או דוד ביטן. משעמם.
איני מתומכיו של נתניהו, רחוק מזה. אבל הדמות המפלצתית שיצאה תחת מקלדתו של כספית רחוקה מלתאר את המציאות ובוודאי שאין בה כדי לפענח את חידת נתניהו וסוד מנהיגותו.

* ביד הלשון: אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ – את שירו "באב אל ואד", מנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, כתב חיים גורי לזכר הלוחמים שנפלו בתש"ח בשער הגיא, בשיירות האספקה שעלו לפרוץ לירושלים הנצורה.
הדוברים בשיר הזה מתחלפים. לעיתים הדובר הוא חברם של ההרוגים, המבקר בשער הגיא, בין שלדות הברזל, וזוכר את רעיו אחד אחד.

כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ
כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת.

לעיתים דוברים החללים עצמם, המשביעים את האזרחים השלווים העוברים "בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ" לזכור אותם. הם היו מוכנים להקריב את חייהם על תקומת המדינה, אולם אין הם מוכנים לוותר על זיכרם, ותובעים מאתנו לזכור אותם. "לנצח זכור נא את שמותינו."
השיר מסתיים בצוואה:

זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ
אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בָּאבּ אֶל וָואד.

בחלק מן הביצועים מופיע השיבוש "לא ישכח אותנו" במקום "אל ישכח אותנו", כקביעת עובדה. אך הזיכרון אינו עובדה. בידינו הבחירה אם לזכור או לשכוח. גורי, בשמם של הנופלים, כותב לנו בלשון ציווי: אל תשכחו אותנו.
אורי הייטנר