* סערת רפי איתן – את תרומתו האדירה ורבת השנים של רפי איתן למדינת ישראל ולביטחונה, איש אינו יכול לקחת ממנו, אפילו לא הוא עצמו.
התייצבותו לצד מפלגת הימין הקיצוני בגרמניה הייתה אומללה ומבישה.
טוב שהוא חישב מסלול מחדש וחזר בו.
עם זאת, הצטמררתי למקרא תגובות התמיכה של אנשי האינטרנציונל הימנני בתוכנו, במפלגת הימין הגרמנית הגזענית.
על הטענה שמפלגה זו תומכת בישראל, הגיבה רחל המשוררת, בשירה "יום בשורה":
"אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא."

* התכונה הטובה של רוגל אלפר – את רוגל אלפר ניתן לאפיין בתכונה אחת טובה ובתכונה אחת רעה. התכונה הטובה, היא יכולתו להבחין בין טוב ורע. התכונה הרעה, היא הקפדתו לבחור תמיד ברע ולהילחם בטוב.
לכן, לא הופתעתי מפשקוויל הנאצה שכתב על חיים גורי, לאחר מותו. לכבוד הוא לגורי, להיות מושמץ בידי האוטואנטישמי הזה.
"גורי הנחיל לעם הזה את אובססיית הזיכרון, קדושת המוות בקרב והסגידה לו כפסגת המשמעות הקיומית של הפרט, בהיותו חלק מלאום שלמענו הקריב עצמו... תרבות שמאדירה מוות, וקוראת לכולנו להיות נכונים למות גם כן... המוות הוא המשכם של החיים באמצעים אחרים. הוא חזק מהחיים והחיים מתקיימים בצילו... מייסד דת השכול הישראלית... יקרה מה שקרה וקורה כל הזמן מאז נכתבו השירים האלה בתש"ח: הרבה מאוד מוות מיותר."
מבחינתו של אלפר, אכן עליו לשטום את גורי, המייצג את עולם הערכים הציוני המאוס בעיניו. חיים גורי אהב את החיים ושנא את המוות. הוא כאב כל חייו את נפילת חבריו. ומתוך תפיסה זו, הוא ביטא את ערך מסירות הנפש ונכונות ההקרבה, שבלעדיה לא היינו קיימים, גם רחוב שוקן בתל-אביב לא היה קיים, ואלפר לא היה מסוגל לכתוב את פשקוויליו רוויי השנאה לעמו.
ואני רק שאלה. איך זה שהניהיליסט הציני הזה שוכח את השקפתו ש"חיים רק פעם אחת, ושום ערך לא יכול באמת למנוע ממוות בגיל צעיר להיות טראגי ואבסורדי," כאשר מדובר במחבלים-רוצחים פלשתינאים, שאותם הוא מעריץ ואת הקרבתם הוא מעלה על נס?

* ארצם השדודה – גדעון לוי נפגש עם קבוצת ירדנים אמידים ממוצא פלשתינאי ברמת עמון, אותם הוא מגדיר "פליטים", ואת רשמיו פירסם ב"הארץ".
משפט המפתח של המאמר: "לרגע נחשפה השאלה הכי בסיסית בעירומה: איך זה לחיות בארצם השדודה של אחרים."
זאת תמצית תפיסתו המעוותת של לוי. לא "אקיבוש", לא "אזור הזמזומים" וכל הקשקושים הללו. הבעיה אינה "השטחים", אלא תובנתו שארץ ישראל היא ארץ של אחרים, שאנו שדדנו אותה. לא ב-1967, אלא ב-1948.
והוא הוסיף: "אני חש רגשות אשם עמוקים מאוד כלפי בני עמו וגם רגשות של בושה. לא רק על 1948, אלא בעיקר על כל מה שקרה מאז."
וזה האיש הניצב במרכז חלון הראווה של דבוקת שוקן.

[אהוד: וכנראה הוא גם כותב לא מעט ממאמרי המערכת ברוח דבוקת שוקן].

* אדלשטיין נבהל – כאשר אדלשטיין מדקלם את דפי המסרים של נתניהו על "הדלפות המשטרה", אות הוא כי הוא נבהל מכך שהקלטת סתר חשפה מה הוא חושב באמת על התנהלות רוה"מ.
על אדלשטיין להבין שבפחדנות לא בונים מנהיגות.

* לגיטימציה לנורמה פסולה – המתקפות של המשטרה על שומרי הסף שלה – מח"ש, חמורות כמו כל מתקפה של נחקרים על הגורם החוקר אותם. דווקא המשטרה, המצויה תחת מתקפה מרושעת וזדונית מצד נחקר מסוים והמוני חסידיו, חייבת להבין שכאשר היא תוקפת את מח"ש, היא נותנת לגיטימציה לנורמה הפסולה הזאת.

* בגלל הרשעות – כותרת ב-ynet: "בגלל השנאה – הוכה בידי 30 תלמידים." בגלל המבטא? זה לא בגלל המבטא שלו, אלא בגלל הרשעות, האלימות והקסנופוביה שלהם. המבטא הוא תירוץ.

* ביד הלשון: דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים – יש משהו אירוני בקלטת הלוהטת של "הגברת הראשונה", והוא הפער בין הדבר שהביא אותה להתפרצות – הרצון הנואש להכרה בהשכלתה ובחוכמתה, לתוצאה ההפוכה הנגרמת, כאשר הציבור נחשף לראשונה למה שעד כה הוכחש, התפרצויות הזעם שלה.
עובדה זו ממחישה כמה צדק קהלת: דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים.
אורי הייטנר