"מסעותיי עם נשים"
2013

בשלב הזה הפסיקה כנראה סוּסְיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס, העורכת, לקרוא את כתב-היד של הרומאן הזה וכתבה לי מכתב על נייר-שורות מהוה שנראה כאילו נלקח ממחברת השיעורים של בתה, ולמרבה הפלא נשאר תקוע ממש כאן בכתב-היד שהוחזר לי:
"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קינאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך – רומאן, ועוד לקרוא אותו! אין עלילה. אין מתח. אין מחלה. אין פשע. אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה. למתח העדתי. לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סַבּ-טקסט. העברית שלך דלה להחריד. ההמצאות הלשוניות שלך אינפנטיליות. מילים רומניות! אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי החדש בהיכל הפיס. רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש ובייחוד לא אישה פעילה כמוני. אתה לא מאשים את ממשלת ישראל במצב. אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים, סיוע ממשלתי להוצאה לאור או רייטינג בתקשורת. אתה רואה רק מה שהזין שלך רואה זאת אומרת שאתה לא רואה כלום. נפינג. נאדה. ריין. גורנישט. זין זה עיוור, אין לו עיניים כמו שלערווה אין שיניים! הבנת? – והרשה לי לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית שתגרומנה לקוראים המעטים שלך להזדהות עם הנושאים הנצחיים הכלליים שהספרות, ובמיוחד העברית החדשה – עוסקת בהם בכובד-ראש, כמו חטיפת ילדי תימן בשנים הראשונות למדינה, שבוצעה באכזריות בידי אשכנזים צמאי אימוץ של ילדים תימניים חומים ושל בובות שוקולדה!
נ.ב.
בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עילעל במקרה בכתב-היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עליי פעמיים, וביקש ממני שאמצוץ חזק את הנמר שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות, ואני אומרת זאת כבעלת ניסיון וזיכרון גם יחד. הוא אומר שהרומאן שלך הוא 'ספרות של בנים' שמדברת ללב גברים כמוהו שכבר חומדים לא רק נערות שיכלו להיות בנותיהן אלא גם נכדותיהן, ושכבר נשבר לו הזין מהרומאנים של הסופרות שאני מפרסמת.
במחשבה שנייה כבר כמעט רציתי לאשר את הוצאת ספרך אצלנו – כמיועד לנישה הקטנה 'רומאנים לגברים' שאינה תופסת מקום רב במדפים כי הם מיועדים בעיקר לקריאה בבתי-שימוש ציבוריים – אבל לבסוף החלטתי שאין זה לכבוד בית ההוצאה שלנו לפרסם את ספרי הזנונים שלך ואני מאחלת לך הצלחה בהוצאת ספרים אחרת, בייחוד אם אין יושב בה עורך בעל טעם ספרותי קפדני מדי, מה עוד ששמעתי שאתה לבדך עורך את ספריך וגם מורידם לדפוס."

עד כאן דברי העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסלֶה מרגוליס שנבעלה פעמיים לפנות-בוקר בזכות כתב-היד של ספרי שֶׁפָּסְלָה, ודבריה הזכירו לי התלוננות חבר קשיש שבנו וכלתו עשו ירידה לארה"ב לפני שנים רבות: "נסעתי חצי עולם לבקר את בני רק כדי להיווכח במה שידעתי עוד בטרם יצאתי לדרך והוא – שאין ולא היה לי על מה לדבר איתו כל השנים! – נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט, וגיליתי שכלתי הכלבתא צריכה אותי כמו קוץ בתחת, ושאֶת האמריקאית של נכדיי אני לא מצליח לשמוע וגם כשאני שומע – ואני לא מבין דבר, נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט!"

רק נפוג בחלל הבית הדהוד הטריקה של וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית בצאתה אותנו בברכת לָרֶוֶודֶרֶה קולנית – שמעתי מישהי מיָדללת מפתח חדרה, פועה בקול גדי רך ומוצצָנִי: "אחי... אחי... אני מקווה שאתה לא לש שם לבדך את המָלוּש..."
הו לחמנייה טרייה. הו מתוקה, זהבהבה-בוֹנֶת! – איזה מזל שאת מארחת אותי בנדיבות ובפתיחות נפלאה בבית-הורייך. מיד קמתי ללכת לחדרה, בפרוזדור שמעתי אותה שרה, וכשנכנסתי ראיתיה יושבת בנפנוף-ידיים, כמו מעל בימת אופרה, את ההימנון של אגודת הבריאות:
"צְעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר וָעֵר!"
מחאתי כפיים.
"אתה לא חושב שאתה צריך לעזור לי קצת בשיעורים?" התפנקה.
רק ניגשתי לשולחן-הכתיבה שלה והספקתי לומר "באיזה מקצוע..." וכבר קמה והדפה אותי למיטתה, שעדיין היתה סתורה וחמימה משנת הבוקר-צהריים שלי, והתחילה לנשק אותי מכף-רגל ועד ראש. חלצה את הסנדלים התנ"כיים שלי, למרבה המזל קיבלתי זוג חדש לקראת הנסיעה. היינו יוצאים לעבודה ביָשן ושומרים את החדש לבגדי אל"ף, לאחרי המקלחת לפנות-ערב ולארוחת-השבת בלילות שישי.
אך ריחות הגוף שלנו לא מצאו חן בעינֵי הקטנה והיא התעקשה שניכנס לבָּמְבַּטְיָה, שם בילינו בנעימים כשני ילדים, מכנים זה את זה "אחי" ו"אחותי", מתנשקים ומשחקים – אני מושך בשדיה הקטנים כמנסה להגדילם והיא מדגדגת בזין שלי שהפעם התחזק כזרוע המלוֹש וקיבל מימדים רציניים – מרים אותה ומנשק את ערוותה הצהבהבה כשערות ראשה, מושיב אותה ומנשקה על פיה החמוד והעבה במקצת, משפשף לה במים, מנסה לחדור לתוכה, והיא: "לא מרשָׁה אחי, אני בתולה," ואני לא כל כך מאמין.
היתה בי אמונה נאיבית, בעקבות מה שאמר לי פעם מזכיר המשק, שהוא לי כאורים ותומים בעליונים וגם בתחתונים – שאם אתה מזיין בחורה בתחת אתה זוכה במשהו דומה לראשונות אצלה, משהו דומה לבתולים "גם אם בתוליה מלפנים נבתקו כבר מזמן והיא בחזקת משומשת."
אז סובבתי את מלנכולי, שערותיה הזהובות נוטפות מים ואני חופן את שדיה הקטנים בשתי ידיי החובקות מאחור והושבתי אותה על אברי, הזקוף, כן, זקוף ומוצק, כמלוש, כן, היו ימים – ושרתי לה בו-בתוסיק מנגינת "חושו אחים חושו" בוורסיה חֵיפָאִיתִית:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי
ממני אל תַחְשׁוּשִׁי
בַּעיר של אבא חוּשִׁי
תקעתי לָך בטוּשִׁיק..."

אבל במים לא הלך כל-כך לַשיר וגם הבתולה, רק הרגישה את קצה העטרה תקוע בפי-טבעתה ומבקש להיכנס מהצד של האין-בתולים, נרתעה מאוד אף שקצת נפתחה לקראתי מעצם הגירוי, "השתגעת, אחי, מה אתה שר? תגיד, אפשר להיכנס להריון גם מהתחת?... וגם אז צריך לעשות הפלה?.. מהתחת?..."
אהוד בן עזר