"אזרחיות ואזרחים יקרים! בימים אלה מתנהלת חקירה של חשדות שונים, שבהם אני חשוד.
"מדינת ישראל היא מדינת חוק. במדינת חוק, אין אדם הניצב מעל החוק, גם לא ראש הממשלה. כאשר יש חשדות נגד ראש הממשלה, תפקידה של המשטרה לחקור אותן ביסודיות, ללא מורא, במקצועיות ובנחישות.
"אני מאמין בצדקתי, ואני משוכנע שצדקתי תוכח בחקירות. אני מעוניין בחקירה, כדי להסיר מעליי כל צל של חשד, לנקות את שמי מכל רבב, כדי שאשוב ואהנה מאמון הציבור.
"יש לי אמון מלא בשלטון החוק בישראל ובגורמי האכיפה, ואני בטוח שהם יעשו מלאכתם נאמנה, גם בחקירתי.
"אני גאה במדינת ישראל; מדינה דמוקרטית, מדינת חוק, מדינה שבה הכל שווים בפני החוק. אני גאה להיות ראש ממשלה של מדינה כזאת."
זהו נאום של ראש ממשלה, שהוא מנהיג לאומי, אילו נקלע לחקירה משטרתית. כך היה נואם מנהיג ממלכתי, מנהיג אחראי.
זהו התשליל המוחלט של התנהלות בנימין נתניהו. נתניהו מנהל מסע אנטי ממלכתי, והמוני מעריציו המושבעים, ללא כל פקפוק ומחשבה ביקורתית, הולכים איתו.
הוא מציג את חקירת החשדות נגדו כ"מסע רדיפה פוליטי" וכ"הפיכה". הוא מקדם חוקים לשיבוש חקירתו והחמור מכולם, שסוכל בינתיים, הוא "החוק הצרפתי", שאינו אלה הפיכה חוקתית, העמדת ראש הממשלה מעל החוק.
החמור מכל הוא המסע נגד המשטרה ומפכ"ל המשטרה. ראש הממשלה מנסה ליצור מראש דה-לגיטימציה לתוצאות החקירה. הוא עושה זאת באמצעות הגחכת המשטרה, באמצעות הסתה נגד המשטרה, ובעיקר באמצעות שיימינג למפכ"ל המשטרה.
מסע הנקם נגד אלשייך, על כך שהוא נאמן לתפקידו ולשלטון החוק במקום להוקיר טובה למי שמינה אותו ולגלות נאמנות אישית למטיבו, הוא מעשה חמור מאוד. כשהמסע החל, לא האמנתי שנתניהו יצליח להדביק גם לאלשייך, כמו לריבלין וליעלון, את תווית ה"שמאלן". בכל זאת, ידוע מהו המיליֶה שלו, מהיכן הוא בא, מה זהותו האמונית, האידיאולוגית, המשפחתית. ואולי דווקא זאת הסיבה ללינץ' ולשיימינג האישי – להפעיל על אלשייך לחץ כבד מסביבתו, ולהפוך אותו בעיניה למשת"פ של "השמאל" ו"הקרן".
אלשייך עשה לאורך התקופה לא מעט שגיאות. מיעוטן מהותיות, כמו החזרתו לתפקיד של ניצב ריטמן חרף התלונות נגדו והמלצת מח"ש להעמידו לדין, ורובן טקטיות ותקשורתיות, הנובעות מחוסר ניסיונו והבנתו את הזירה התקשורתית. הוא ממלא את תפקידו ולא ציפה למצוא את עצמו כיריב של ראש הממשלה, וביריבות שנכפתה עליו, כל טעות שלו, הופכת לתחמושת בידי יריבו המנוסה והמיומן, ומנוצלת בציניות לפגיעה בו.
אולם על אף השגיאות, ראוי המפכ"ל להערכה ולהוקרת הציבור, על החוסן שהוא מגלה בעמידתו הנחרצת על האינטרס הציבורי – ביצור שלטון החוק והשוויון בפני החוק ומאבק למען טוהר המידות ונגד השחיתות.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

[אהוד: ואני שמעתי אומרים כי מזל שנתניהו מינה את אלשייך לעמוד בראש המשטרה, אחרת היה אלשייך עלול לעמוד כיום בראש השב"כ!]

2. צרור הערות 14.2.18

* תשתית ראיות – אין המלצות משטרה. יש סיכום של תשתית הראיות שהניבה החקירה.
לתשתית הראיות אין מעמד משפטי.
תשתית הראיות אינה מחייבת החלטה זו או אחרת של היועץ המשפטי לממשלה. כפי שראינו במקרים קודמים, היו מקרים שבהם חרף תשתית הראיות, היועץ המשפטי לא הגיש כתב אישום. השיקול של היועץ המשפטי הוא הערכת סיכויי כתב האישום להניב הרשעה בדין.
מנדלבליט הוא אדם ישר, מקצועי, חזק ונחוש להיאבק בשחיתות. אני סומך על טוהר כוונותיו. גם אם אחשוב שהחלטה שיקבל, לכאן או לכאן, אינה נכונה, אין לי ספק שרק שיקולים ענייניים יעמדו לנגד עיניו.
חזקת החפות עומדת לזכותו של נתניהו.
עד כאן ההיבט המשפטי.
ומכאן להיבט הציבורי, שהוא חשוב ביותר כאשר מדובר בהנהגת המדינה.
תשתית הראיות מציגה תמונה קשה ביותר, תמונה של שחיתות שלטונית חמורה לאין ערוך יותר מכל המידע, ההדלפות והספקולציות שהיכרנו עד כה. הופתעתי מאוד מעומק השחיתות שנחשפה, מעל ומעבר לכל מה שהעליתי על דעתי.
גם הדברים שידענו עליהם עד כה, גם על פי גרסת נתניהו, מעידים על שחיתות וסיאוב, שהטילו צל כבד על הנהגתו. כעת, השמיים התקדרו ביתר שאת.
בעיניי, הסיבה המרכזית לכך שנתניהו כבר אינו ראוי להנהיג את המדינה, אינה החשדות, כבדים ככל שיהיו, אלא מסע ההסתה נגד המשטרה, השיימינג נגד המפכ"ל והחקיקה שנועדה למנוע את החקירה.
כעת, כל החיצים מכוונים לעברו של יאיר לפיד. זה דף המסרים של נתניהו, אותו מדקלמים חסידיו, כהרגלם, ללא שמץ של ביקורת. הם מנסים לעשות לו דה-לגיטימציה.
אל נתבלבל. חובתו של אזרח שנקרא להעיד על מעשים פליליים שהיה עד להם, לספק לחוקרים את כל המידע שברשותו. השאלה היא האם זו עדות שקר או אמת.
יש לזכור – יאיר לפיד הוא עד. בנימין נתניהו הוא חשוד. והחשדות נגדו, בסיכום החקירה, כבדים מאוד.

* מסע הדה-לגיטימציה – מסע הדה-לגיטימציה שנתניהו הוביל במשך חודשים רבים נגד המשטרה, יועד כל כולו לערב הזה. לכך שתהיה תשתית הראיות של החקירה אשר תהיה, הציבור יראה את המשטרה כמאפיה הפועלת להפלת נתניהו. ויש רבים שאכן שטיפת המוח הזו שיכנעה אותם. השאלה היא איזה חלק מן הציבור אכן הושפע מכך. אני מאמין, שגם רבים ממצביעי הליכוד ותומכיו, מבינים שכל המסע הזה הוא שקר גס.

* שמאל ימין שמאל – ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.
בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהייתי יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעיתים אופוזיציה שמאלית לשלטון ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.
בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67'. המפד"ל, שעד עידן בנט היתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.
מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן, ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.
בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה. מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות.
עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו.
על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי.
לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מר"צניק.
וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* הרשיע את עצמו – דוד ביטן שוב שתק בחקירתו. זכות השתיקה היא זכות הניתנת לעבריינים לא להפליל את עצמם. מי שמשתמש בה, הוא עבריין, שאם ידבר – יפליל את עצמו. עבריין יכול לצאת זכאי בזכות השתיקה, ומערכת החוק לוקחת את זה בחשבון. יכול להיות שגם ביטן יהיה זכאי מבחינה פלילית משפטית. אבל מבחינה ציבורית, מוסרית – הוא אשם. הוא הרשיע את עצמו. בכך שבחר בזכות השתיקה, הוא למעשה הודה באשמתו. הוא אינו ראוי עוד להיות נבחר ציבור. ביום שבו בחר לשתוק, היה עליו להתפטר מן הכנסת, לפרוש לצמיתות מהחיים הציבוריים, ורק אז לדאוג לעצמו כמו אחרון העבריינים.

* תקדים בלומנטל – בכל פעם שאני קורא להתפטרותו של ביטן בגין שתיקתו, על מנת ליצור נורמה שבה איש ציבור, המחויב לציבור, לא ינהג כאחרון העבריינים כדי לגונן על עורו, מיד אני מקבל תגובות בנוסח: אבל בוז'י. נכון, הרצוג שמר על זכות השתיקה והקריירה הפוליטית שלו נסקה. זו תקלה חמורה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. לכן, לאורך שנים רבות אני יוצא נגד הקריירה הפוליטית שלו, בשל שמירתו על זכות השתיקה.
הבעייה היא, שמעלים את תקדים הרצוג, כדי לגונן על ביטן. המסר הוא שהנה יש כבר תקדים, אז נהדר, ביטן יכול לנהוג על פי התקדים, לשתוק בחקירות על החשדות הפליליים הכבדים שעליהם הוא נחקר, ולהמשיך בקריירה הפוליטית שלו כאילו דבר לא קרה. וכנ"ל הביטן/הרצוג הבא. לא הגיעה השעה לשים קץ לנורמה הפסולה הזאת?
וגם לכך יש תקדים. תקדים נעמי בלומנטל. בלומנטל פוטרה מתפקיד סגנית שר, כיוון ששתקה בחקירה. זה תקדים ראוי ליצירת נורמה ציבורית. זה התקדים שיש לנפנף בו, ולא תקדים הרצוג.

* ציבור לא פופוליסטי – כתבתי מאמר ל"שישי בגולן" ול"חדשות בן עזר", שכותרתו היא תמצית המסר שלו: "פולין אינה אשמה בשואה". במאמר, יצאתי נגד הקונצנזוס מקיר לקיר, מבנט ועד טיבי, שגינו את חוק השואה הפולני והציגו אותו כחוק הכחשת השואה, וביקרתי את נתניהו שחולל משבר ביחסים בין המדינות על רקע זה.
כדרכי, פירסמתי את המאמר גם בפייסבוק, בבלוג שלי ובקבוצות ווטסאפ. קודם לכן, לבשתי שכפ"ץ, חבשתי קסדה וירדתי למדרון אחורי, לקראת מטח הבליסטראות הצפוי.
להפתעתי, לא היתה ולו תגובה שלילית אחת. נהפוך הוא, היו רק תגובות של הסכמה.
למדתי, שלפחות בנושא הזה, הציבור פחות פופוליסט מנבחריו.

* עיין ערך פרס ישראל – דוד גרוסמן הוא סופר נפלא, אני אוהב מאוד את ספריו והוא בהחלט ראוי בעיניי לפרס ישראל לספרות. אך איני מרוצה מהבחירה.
כפי שכתבתי פעמים אחדות, אני בעד הענקת הפרס לסמי מיכאל. מיכאל הוא סופר נפלא, לא פחות מדוד גרוסמן, ראוי בהחלט לפרס ישראל והוא בן 92. הגיל הוא משמעותי. השעון מתקתק.
אין בדברים אלה כל הסתייגות מעצם היותו של גרוסמן ראוי לפרס. אני אוהב מאוד את ספריו, ומכולם אהוב עליי "עיין ערך אהבה", שהוא יצירת מופת גאונית, לא פחות. גם "מישהו לרוץ אתו" ו"אישה בורחת מבשורה" נהדרים. אני אוהב גם את כתיבתו לילדים, וילדיי גדלו על ספריו.
נכון, דעותיו הפוליטיות רחוקות משלי, אז מה? הן רחוקות יותר מעמדותיו של בנט, ואני שמח שהדבר לא פגע בבחירה. סמי מיכאל, שבמועמדותו אני תומך, רחוק ממני בדעותיו אף יותר מגרוסמן.
איני רואה בסופרים, גדולים ככל שיהיו, בני סמכא בפוליטיקה, ואני מכבד אותם כאשר הם מגייסים את כושר הביטוי שלהם כדי לקדם את עמדותיהם, גם כשאלו שונות משלי. אולם מבחנם הוא בראש ובראשונה – יצירתם.

* אין לכפות על רוה"מ – לחקיקת חוק הגולן – החוק שסיפח את הגולן לריבונות ישראל (1981) קדם מאבק ארצי, בהובלת ועד יישובי הגולן, שנמשך שנתיים וחצי, תחת הכותרות: "אסור לאבד את הצפון" ו"הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". עיקר המאבק היה החתמת מאות אלפי אזרחים על עצומת ענק (בימים שבהם חתימה על עצומות לא היתה בפייסבוק, אלא עם עט על נייר, כלומר צריך היה להגיע פיזית למאות אלפי החותמים). כמובן שסביב העצומה היו אינספור מבצעי החתמה, אסיפות הסברה ופעילויות תקשורתיות. במקביל, היתה פעילות פרלמנטרית ענפה ואינטנסיבית, בהובלת שדולת הגולן בכנסת בראשות ח"כ אברהם כץ עוז (המערך), שביטאה רוב גדול בעד החוק.
המאבק הזה העלה לסדר היום הציבורי והפרלמנטרי את הצורך בחוק, ואף יצר תשתית משפטית של הצעת חוק. בלי המאבק הזה, בגין לא היה יוזם את החוק, לא היה מעלה אותו והגולן לא היה מסופח.
אבל זה רק צד אחד של המשוואה. הצד השני, הוא שאלמלא בגין החליט, בעיתוי שראה לנכון, שזה הצעד הנכון והחשוב לישראל, כל המאבק שניהלנו לא היה מניב את הפרי המיוחל. צעד מדיני כה מרחיק לכת כמו סיפוח שטחים לריבונות המדינה, אינו יכול להיכפות על ראש ממשלה, ולא להיעשות ללא רצונו.
הדברים נכונים גם היום, בסוגיית הצעות הסיפוח ביו"ש. תומכי החוק צודקים כאשר הם מעלים אותו ומעוררים דעת קהל לתמיכה בו. הם פועלים נכון כאשר הם יוצרים תשתית, שתאפשר לראש הממשלה, אם ירצה בכך, לקבל את ההחלטה. אבל אל להם לנסות לכפות את החוק על נתניהו – לא באמצעות החלטה בוועדת השרים לחקיקה ולא בכל דרך אחרת. זה לא יכול לעבוד, כי כך אין מנהלים מדינה.
במהלך המאבק למען סיפוח הגולן, העלתה סיעת "התחיה" הצעת חוק הגולן בכנסת. ועד יישובי הגולן התנגד למהלך, ניסה לשכנע אותם לא לעשות כן, בטענה שהמהלך עלול להזיק למאבק. הם התעקשו, והצעת החוק נפלה ברוב גדול, ועלולה היתה להפיל את הרעיון כולו.

* במלוא הכבוד הראוי – על רקע המתיחות בגבול סוריה, כדאי להציץ במסמך המתאר את גישתה של סוריה לשלום הנכסף עם ישראל. מדובר במברק שנכתב לפני 100 שנה ו-3 חודשים, בידי הוועד הסורי של מצרים לשר החוץ הבריטי הלורד בלפור, ב-14 בנובמבר 1917.
"ביחס לפרסום האחרון של ההצהרה שנתן הוד מעלתך ללורד רוטשילד בעניין היהודים בפלשתינה, אנו מרשים לעצמנו, במלוא הכבוד הראוי, להסב את שימת לבו של הוד מעלתך לעובדה שפלשתינה היא חלק חיוני של סוריה – כשם שהלב הוא איבר חיוני בגוף – ואיננו מקבלים הפרדה מדינית או סוציולוגית ביניהן."

* הלוחם בפשיזם – רוגל אלפר הוא לוחם ידוע בפשיזם. אין פשקוויל שלו, שבו אין הוא מגדיר את ישראל כמדינה פשיסטית, את הממשלה כמשטר פשיסטי, את העם כעם פשיסטי, את התקשורת כתקשורת פשיסטית וכן הלאה. הוא, כמובן, אנטי פשיסט.
במה מתבטא אנטי פשיזם? בין השאר במלחמה על חופש העיתונות.
בפשקוויל שפירסם היום [14.2] בשוקניה, קרא האנטי פשיסט הידוע לשלול את תעודת העיתונאי של אטילה שומפלבי מ-ynet. הוא לא בא לו בטוב, שומפלבי. אמנם שומפלבי הוא עיתונאי מוערך מאוד ועתיר הישגים, אבל הוא, לא עלינו, פטריוט. ולכן, יש לשלול את תעודת העיתונאי שלו.
אילו, חלילה, אנשים מהסביבה האידיאולוגית של האנטי פשיסט הידוע יתפסו פעם את השלטון, יהיו כאן מחנות ריכוז והוצאות להורג המוניות. יהיה זה גן עדן אנטי פשיסטי, כמו גן העדן האנטי פשיסטי של סטלין.
ולמרות הכל, איני בעד שלילת תעודת העיתונאי של אלפר.

* אנטיפט – אם יש אנשים שבאמת, אבל באמת, מצליחים להרגיז אותי; לא סתם להרגיז אותי – להרתיח אותי, הם אלה שאינם משיבים לווטסאפים, לסמסים או לא מחזירים טלפונים. יש להם "אידיאולוגיה": "אני לא אוהב את המרוץ המטורף הזה. שהכל חייב להיות מיידי... בלה בלה בלה."
אבל בחוויה שלי, אין הבדל בינם, לבין אדם שאשב איתו לשיחה, אשאל אותו שאלה, והוא יתעלם, יתחיל לשרוק להנאתו או לבהות בתקרה. או אדם שאומר לו שלום והוא לא יענה לי "כי הוא לא אוהב את המרוץ וכו'." אני רואה בכך התנהגות אנטי חברתית, אנטיפטית.

* ביד הלשון: נערן – פעמים אחדות עסקתי בפינה זו, ביישובים ששמם שנוי במחלוקת, או היה שנוי במחלוקת, בין היישוב וועדת השמות הממשלתית.
יישוב כזה הוא קיבוץ נערן בבקעת הירדן. 47 שנים לאחר הקמת היאחזות הנח"ל ו-41 שנים לאחר אִזְרוּחָהּ והפיכתה לקיבוץ, דבקה ועדת השמות בסירובה לאשר את השם נערן, ושמו הרשמי של היישוב הוא נירן.
מעולם לא שמעתי מישהו המכנה את הקיבוץ נירן. השם הזה קיים רק בפרסומים ממשלתיים רשמיים. הוא מופיע גם על שלטי הכוונה חדשים, בשעות הספורות שבין הצבתם לשינויים המידי בידי חברי הקיבוץ. עם כל הכבוד וההערכה הרבים שלי לוועדת השמות הממשלתית ולמפעלה המונומנטלי, דומני שהתעקשותה מיותרת.
מקור השם של היישוב הוא העיר המקראית, שהמשיכה להתקיים גם בתקופת המשנה והתלמוד – נַעֲרָן, ששרידיה ובהם בית הכנסת העתיק שלה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות מצפון ליריחו, באזור מנזר קרנטל.
אך טבעי, שמחדשי ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן לאחר מלחמת ששת הימים, רצו לשמר ולחדש את שמו של יישוב יהודי עתיק באזור. אלא שיישוב הקבע הוקם צפונה מאתר ההיאחזות, והוא ממוקם 8 ק"מ צפונה לעיר המקורית, ועל פי כללי ועדת השמות הממשלתית, זהו מרחק גדול מדי, מכדי לקרוא ליישוב על שם יישוב עתיק. למיטב הכרתי, ראוי שהוועדה תתגמש.
קיבוץ נערן חווה בראשית שנות ה-90 משבר קשה, שהביא לנטישת מרבית חבריו. מאז שנת 1999 הוא קיבוץ מחנכים משימתי של תנועת "המחנות העולים".
אורי הייטנר