על ספרו של יואל נץ "שורשים חשופים"
הקיבוץ המאוחד 2018, 84 עמ'
המשוררים העבריים משני המרכזים העיקריים – וארשה ואודסה – חלמו ללכת בדרכיהם של פושקין הרוסי ואדם מיצקביץ' הפולני, ולחבר שיר עלילה גדול, מעין אפוס מודרני שיהוה עבור הקוראים מקור השראה, משהו הדומה לאגדת קדומים חרוזה ושקולה שמרטיטה לבבות.
גדולי המשוררים שלנו שאפו, ניסו את כוחם – אבל לרמה ולהיקף של שני המורים הנ"ל – איש מהם לא הגיע.
ניסיון מוצלח למדיי קרה דווקא בדור שלנו, ברומן בחרוזים של מאיה ערד (כלתו של יואל נץ) "מקום אחר ועיר זרה" – הספר המכיל 190 עמודים בנוי כולו בסונטות פושקיניות לכל כלליהן ודקדוקיהן, מפעל ספרותי אדיר שעורר את התפעלותי (ראו רשימתי "פשוט נפלא!", "חדשות בן עזר", גיליון 966, 4.8.2014). זה היה מאוד מפליא אותי אם יואל נץ, שתירגם את "יבגני אונגין" ואת שאר יצירתו הקנונית של פושקין (יואל נץ הוא פוליגלוט, מתרגם מרוסית, פולנית ואנגלית, אבל, כפי שיתברר להלן – הוא שולט בשפות נוספות), לא ינסה את כוחו בכתיבת שיר עלילה רחב יריעה, ואמנם ניסיון כזה בא לידי מימוש בספר שלפנינו.
"התירוץ" לכתיבת שיר העלילה שלפנינו היה פנייתה של נכדתו לשמוע מהסבא סיפור שורשים – דרישה מקובלת במוסדות החינוך שלנו, המאלצת אנשים מבוגרים לאמץ את זיכרונם ולאפשר לצעירים למלא משימה שהוטלה עליהם על ידי המורים. אני מודה שכמעט מיד הפניתי מבטי אל הצד הפרוסודי – ובכן, שיר העלילה של יואל נץ כתוב בצורה פיוטית מאוד, אבל הוא מחורז ושקול באורח המקובל רק בחלקי "המבואות", ואילו העלילה עצמה כתובה בשורות מדורגות, כשחדי עין מבחינים שהמדרגות השמאליות חורזות. אני מודה שלא שמתי לב לכך בקריאה הראשונה. אנו פוגשים כאן שיר עלילה המגיש זיכרונות בצורה התמציתית ביותר, ואת זאת רק השירה מאפשרת.
"שורשים חשופים" מגולל מגילה מרטיטת לב של ילד-נער יהודי שאיתרע מזלו להיוולד ולגדול בתקופה המבהילה ביותר שידעה האנושות – לפני, בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה. אשתדל להביא כאן בתמצית את תוכן שיר העלילה:
עם פלישת הגרמנים לפולין, ב-1.9.1939, בורחת המשפחה מזרחה, לפולין שתחת שלטון סובייטי. זמן מה שרדו ברווחה מסוימת (האב והדוד עסקו בצילום – לימים מקצועו של יואל נץ עצמו), אבל, למרות שהגרמנים התחייבו בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ (23.8.1939) לא לתקוף את ברית המועצות למשך עשר שנים, הם פלשו לברית המועצות במבצע ברברוסה ב-22.1.1941.
המשפחה שוב נודדת, ושני הגברים, האב והדוד מיאטק, מגויסים לצבא האדום. המשפחה נוסעת ברכבות ובספינה על הוולגה, ומגיעה לאסטרחאן, משם לטשקנט, ומשם לאנדיז'ן שבאוזבקיסטן. התנאים מזעזעים: שלוש-עשרה נפשות בחדר, גוועים ממש מרעב, ושותים מים מתעלות מזוהמות. יורה (הוא יואל) חולה בעיניו ובאוזניו, ובין הפליטים, רבים נפטרים מדיזנטריה ומטיפוס. המשפחה נאלצת למכור בגדים כדי להשיג אוכל נפש. המצב משתפר מעט, כשהאב והדוד המגויסים שולחים כסף שהם משתכרים מעבודה צדדית (לא חוקית, כי הרי הם חיילים) כצלמים. מדברים על החלום לעלות לפלסטינה, ויורה הקטן חושש שמא שם יצטרכו להתאסלם, והנשים ייאלצו לעטות רעלה, כמו הנשים המוסלמיות באוזבקיסטן, שהרי סיפרו לו שגם פלסטינה נמצאת באסיה...
בהגיעם לעיר ארזמס יורה הקטן כמהָ ללמוד בבית הספר, אך זה נבצר ממנו עד גיל שמונה, אבל הוא כבר יודע לקרוא וגומע ספרים מעבר למה שהספרייה מוכנה להשאיל לו. כשהוא מתקבל לבסוף ללימודים, הוא נתקל באנטישמיות של שאר התלמידים, בעיקר בדרך הביתה, כאשר עינה של המורה אינה מסוגלת להשגיח. אימו של יואל משקיעה הרבה מאמץ בתנאים הקשים בהם נמצאה המשפחה כדי להקנות השכלה לילדיה (ללושיה הגדולה וליואל האמצעי. יוסי שנולד לאחר הבריחה מפולין, עדיין תינוק). היא שוכרת מורה לכינור עבור יואל, מורה המלמד תמורת קערת מרק שהאם חוסכת מעצמה. אבא חוזר מגולג (משום העיסוק הבלתי חוקי בצילום כשהוא עדיין במדים של הצבא האדום). שני אחיה הצעירים של האם גוססים במחנה העבודה, והאם מצליחה לשחרר אותם בשוחד (שעון זהב).
שוב יוצאים לנדודים של שבועות ברכבות, הפעם מערבה. כשפולין משתחררת, הם מקווים לחזור לדירתם שבווארשה, אבל אז מסתבר שלא יוכלו לעשות כן, בטענה שלא שילמו שכירות במשך שש שנים... המשפחה מצטרפת לתוכנית "תנועת הבריחה", אבל בינתיים יואל לומד בבית ספר פולני (מתפעל מהסופר הנריק סינקביץ'), לאחר שהתרגל לרוסית בבית הספר באוזבקיסטן. המשפחה מגיעה לאולשטין, ולאחר כמחצית השנה הם עוברים למחנה עקורים בו הם שוהים שנתיים. הם "גונבים" גבולות (צ'כיה, אוסטריה), ומגיעים למחנה הממוקם במבנה של מנזר בשם אטל. כאן מדברים עברית, אבל אימא, האמונה על השכלתם של ילדיה, שוכרת סטודנט גרמני אשר ילמד את לושיה ואת יואל אלגברה והנדסה, וכך, בנוסף לרוסית ולפולנית, יואל רוכש גם עברית, גרמנית ויידיש. שוב אימא היא זאת ששולחת את לושיה ויואל למינכן ללמוד בגימנסיה עברית. מגרמניה נוסעת המשפחה למרסיי שבדרום צרפת, ומשם לארץ-ישראל, ישר אל תוך מלחמת השחרור, כשליואל מלאו שלוש-עשרה שנה.
אני מודה שציפיתי באפילוג למעין שיחת סיכום בין הסב לנכדתו, ואולי לעוד שאלות מצד הנכדה, אך במקום זה ב"סוף דבר" (עמ' 67 ואילך) המחבר מביא סקירה של חברי הנעורים שלו שהפכו לחברים לחיים. הוא מתאר את אישיותם, קורותיהם מימי השובבות ועד הזקנה, כשמדי פעם מישהו מהם שוכל בן יקר במערכות ישראל, וכשחברים אהובים הולכים לעולמם.
הספר מתאר באורח פיוטי את גורלו "הטוב" של ילד שבמזל הוריו החליטו ברגע האחרון לברוח מזרחה מהפלישה הגרמנית לפולין. הוא נדון משום כך לחיי נדודים בחבלי ארץ נרחבים לאורכם של אלפי קילומטרים, למפגש עם האנטישמיות, הרעב, המגיפות והמוות של אנשים יקרים – אבל בסופו של דבר – הוא זוכה בחיים ובגאולה בארץ ישראל. מי שחשש לברוח, חשש מנדודים ומפליטות, ונשאר במקום הנורא ההוא, נדון לגורל הרבה יותר אכזר. (עמ' 5).
משה גרנות