בקונצרט מעולה במוצ"ש בפילהרמונית
על "לה פֶּרִי, או פרח האלמוות" מאת פול דיקא (1865-1935), היצירה בת עשרים הדקות שפתחה את הקונצרט במוצ"ש האחרון, בניצוחו של קיריל פטרנקו, אין לי מה לומר. לא הצלחתי ליהנות ממנה אף כי הביצוע התזמורתי היה מעולה.
מסמר הערב היה הקונצ'רטו מס' 3 בדו מג'ור לפסנתר ולתזמורת, משנת 1921, מאת סרגיי פרוקופייב (1891-1953), שאותו ניגנה התזמורת עם הסולנית הסינית הצעירה, הדקה, הקטנה והמהממת יוג'ה ואנג. היא הופיעה בשמלה אדומה ארוכה, שערה השחור גזור בתסרוקת פוני על מצחה הלבן, ורגליה על נעלי עקבים בגובה של כ-11 ס"מ.
והקונצ'רטו – איזו יצירה יפה. איזה ביצוע גאוני. הקהל ממש יצא מכליו מרוב השתאות והנאה. בתום הפרק הראשון של הקונצרט פרץ במחיאות כפיים נלהבות, אקט נדיר מאוד אצל מנויי הפילהרמונית שיודעים היטב שאין נוהגים למחוא כפיים בסיום פרקים ראשונים בקונצ'רטו או בסימפוניה. אבל הפעם היתה זו תגובה ספונטאנית לנוכח תופעת הטבע המופלאה יוג'ה ואנג. איזה כוח. איזה קצב. איזו מהירות. איזו שליטה מדהימה בפסנתר. איזו וירטואוזיות. כאילו כוח שדים עז מסתתר בתוך הגוף הנשי הקטן, ובאצבעות הידיים הרוקדות במיומנות ובמהירות מטורפת על גבי הקלידים המלבינים מרחוק.
ההתאמה הרצופה של הסולנית עם התזמורת היתה אף היא יוצאת מן הכלל, נבעה כמובן מדרישות היצירה עצמה ומרמתם הגבוהה של נגני התזמורת, אך התעלתה למשהו רוחני-אמנותי שמעבר לכך.
אחרי שניים או שלושה גלים של מחיאות כפיים נלהבות, שהפכו לקצובות, העניקה יוג'ה ואנג לקהל, בנדיבות כישרונה הגדול, שני הדרנים לא קצרים על הפסנתר, הראשון שקט והשני קצבי, חזק ופרוע, בדומה לקטעים המדהימים שביצעה בקוצ'רטו עצמו.
הלוואי שנזכה לעוד פעמים רבות של האזנה להופעות שלה עם הפילהרמונית. לא צריך לנסוע לקצווי עולם לשם כך. ה"עולם" נמצא במיטבו בפילהרמונית שלנו.
ולא רק זה, בזכות הגלישה באינטרנט ניתן להאזין, בלחיצה על חלוניות "יו-טיוב", למיטב הביצועים החיים של מיטב היצירות המוסיקליות עם מיטב המבצעים, ובשלמותן. כך האזנתי פעמים רבות לחמישית של שוסטקוביץ בניצוח הנהדר של ליאונרד ברנשטיין, זאת לאחר הביצוע של היצירה בקונצרט האחרון בפילהרמונית בניצוחו המלהיב של להב שני.
וכך הצלחתי לשמוע באינטרנט שוב ושוב את הקונצ'רטו של פרוקופייב עם יוגה ואנג עצמה, כהכנה לשמיעתו בביצועה החי בהיכל התרבות, וכאן, ב"יו-טיוב", היא בסנדלים גבוהי עקב ובאותו סגנון של שמלת-נשף מדהימה החושפת בעת נגינתה את ירכה הימנית.
הסימפוניה מס' 1 בדו מינור מאת יוהנס ברהמס (1833-1897), אף היא בניצוח המעולה של קיריל פטרנקו, החלה בשני פרקים שקצת שיעממו, לפחות אותי, אך מתחילת הפרק השלישי ועד לסוף היצירה בפרק הרביעי, היתה זו חווייה של היסחפות בלתי-רגילה ביופייה ובעושרה של המוסיקה של ברהמס, שכמו נשאה את השומעים על גלים של עונג, של שפעת צלילים שמילאו את ההיכל, ותשואות הכפיים הרבות בסיומה העידו על גודל החווייה שהעניק הביצוע לקהל.
בעת כתיבת השורות האלה אני שב ושומע את הסימפוניה במחשב באינטרנט בניצוח ליאונרד ברנשטיין והתזמורת הפילהרמונית של וינה. כל ביצוע יצירה בניצוחו של ברנשטיין הוא מרתק ומושך. הבעות פניו ותנועות ידיו ממש מלהיבות, רעמת שערו, אשר במשך השנים הלבינה, והיא מתנופפת, והזיעה מכסה את פניו לקראת תום הקונצרט.
ולמרבה הפלא אפשר להקליד את המילים האלה במחשב ולשמוע את המוסיקה בעת ובעונה אחת.
אהוד בן עזר