כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי
(תלמוד בבלי, מסכת מגילה)
בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה עתיר הישגים, ששיפר את מצבה של מדינת ישראל מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית. רק עיוור (בעיקר מבחירה) לא יבחין בכך ורק שקרן יכחיש זאת.
נתניהו היטיב להבין את המפה המשתנה של המזרח התיכון הסוער, המטלטל והמאיים, וניווט ומנווט היטב את מדינת ישראל בים הסוער, בשיקול דעת, באחריות ובתבונה. כך, הצליחה ישראל לא להישאב לסערה, להגן על האינטרסים הלאומיים שלה ולנצל הזדמנויות מדיניות לשיפור מעמדה במזרח התיכון.
נתניהו הביא לשיפור משמעותי במעמדה הבינלאומי של ישראל, דווקא כשניהל מדיניות שבמשך שנים הילכו עלינו אימים שהיא תביא לבידוד מדיני.
נתניהו העלה בנחישות את סוגיית הגרעין האיראני על סדר היום העולמי, במהלכים שהביאו למשטר סנקציות בינלאומי חמור על איראן. למרבה הצער, הוא לא הצליח למנוע את החתימה על הסכם הגרעין, בשל האובססיה של אובמה להסכם בכל מחיר. אך המאבק שניהל השאיר את הסוגיה חמה גם לאחר ההסכם, והיום רבים הסיכויים שההסכם ייפתח ויתוקן, ואולי אף יבוטל.
הוא מנהל מדיניות ביטחון אחראית ושקולה, נזהר מהרפתקנות ולא נסחף אחרי פופוליזם ביטחוני, אך נחוש לעמוד על האינטרסים החיוניים של ישראל. מדיניות זו, שאותה הוביל נתניהו יחד עם שר הביטחון לשעבר יעלון, הביאה לירידה דרסטית בטרור על כל צורותיו – פיגועי ההתאבדות ירדו לאפס, מתקפת הדקירות ירדה באופן משמעותי ואת טרור הטילים, מלחמת "צוק איתן" הורידה באופן דרמטי ותלול, בכמותו ואיכותו, לאחר 14 שנים שיישובי הדרום חיו כבמטווח.
היו לו כמובן גם משגים וכישלונות, בעיניי החמורים בהם היו עסקת שליט, הפיוס עם טורקיה והתקפלותו בסוגיית המגנומטרים, אבל אין ראש ממשלה שאינו טועה, וגם הטובים בראשי הממשלה שגו, שגיאות חמורות משלו. בתחומים הללו, מאזן התוצאות של נתניהו נוטה באופן ברור לצד החיוב.
לצד ההישגים המרשימים האלה של ד"ר נתניהו, מיסטר ביבי גרם וגורם נזק כבד ביותר לחברה הישראלית; נזק חברתי ומוסרי, של העמקת הקיטוב והשנאה, יצירת תרבות של שנאה ופלגנות. החמור מכל הוא שהנהגתו של נתניהו מושחתת ומשחיתה. הנהגתו של נתניהו משחיתה את החברה הישראלית, כפי שלא השחיתה אותה הנהגה כלשהי מאז קום המדינה.
אני מבחין בין "מושחתת" ו"משחיתה".
נתניהו אדם מושחת. מי שדורש ומקבל אספקה שוטפת המגיעה למיליון שקל לצורך הנהנתנות המסואבת שלו, הוא אדם מושחת. איני מדבר על שחיתות פלילית, אלא על שחיתות ערכית, מוסרית.
באשר לשחיתות הפלילית, עומדת לנתניהו חזקת החפות. חקירתו מצאה תשתית ראיות לעבירות פליליות חמורות ובהן עבירת השוחד, אך כפי שנוכחנו בעבר יש פער בין תשתית ראיות, להחלטה על כתב אישום מתוך ראיה רחבה ועמוקה יותר ובוודאי רב המרחק עד הרשעה בבית המשפט. יש לי אמון בפרקליטות, ביועץ המשפטי לממשלה ובבתי המשפט ובשיקול הדעת שלהם.
אולם כל עבירות השחיתות המיוחסות לנתניהו, עם כל חומרתן, מתגמדות לעומת ההשחתה הציבורית – המעשים המקעקעים את התשתית של ישראל כמדינת חוק, כמדינה ערכית. זאת, בעיקר בשתי תופעות חמורות.
האחת היא מסע ההסתה הנורא נגד משטרת ישראל ומסע השיימינג והסיכול הממוקד למפכ"ל המשטרה, אך ורק כיוון שהוא נאמן לתפקידו ולחוק, ולא מוקיר טובה למי שמינה אותו, על חשבון האינטרס הציבורי. המסע הזה מרסק את שלטון החוק בישראל, את אמון הציבור הישראלי במשטרת ישראל ובכך מעודד עבריינות ופשע. לא היה כדבר הזה בישראל – ראש ממשלה שמוביל במשך חודשים קמפיין ארסי ושקרי נגד משטרת ישראל. זו השחתת המידות, זו השחתת החברה.
התופעה השנייה היא החוקים שנועדו להחליש את גורמי האכיפה ולפגוע בשלטון החוק. החמור בין החוקים הללו הוא החוק "הצרפתי", שאינו אלא הפיכה חוקתית נגד שלטון החוק, שנועדה להעמיד את השליט מעל החוק. החוק הזה סוכל, לעת עתה, אך חלק ממסע החקיקה הזה הצליח, למרבה הבושה.
מה גורם למנהיג חזק, מוכשר ועתיר הישגים כנתניהו, לתת, בעיקר בשנתיים האחרונות, למיסטר ביבי להאפיל על שלטונו?
"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו," אמרו חז"ל. כנראה שדווקא האנשים החזקים, האמביציוזיים, המוכשרים הם גם בעלי יצרים חזקים, ומכאן המנוע שלהם. אלא שגם יצר הרע שלהם גדול. אנו מצפים מאנשים האלה לחוסן אישי, שיאפשר להם להתמודד בהצלחה עם ייצרם ולגבור עליו.
מה גורם לכך שאדם כנתניהו אינו מצליח לגבור על יצר הרע שלו.
מה מעניק לאדם כוח לגבור על יצר הרע? המוסר והערכים שלו ורגש הבושה.
כנראה שהצד המוסרי והערכי של נתניהו, לוקה בחסר.
ומה עם הבושה? מה עם הבושה להיתפס? מה עם הבושה שמא לא יוכל להראות את פרצופו ברבים, כשמעשיו ייחשפו.
כאן נהנה נתניהו, והחברה הישראלית סובלת, מתופעה של הערצה חסרת תקדים, של סגידה, של המון חסידים שוטים, נעדרי כל חוש ביקורת על ראש הממשלה, המוכנים לדקלם כל טיעון, מופרך ככל שיהיה, שישרת את המנהיג הנערץ עליהם, ויהיו כר נוח להסתה נגד כל מי שרוה"מ רואה בו, בצדק או שלא בצדק, איום.
כאשר החל מסע השיימינג נגד אלשייך והצגתו כראש מאפיה הפועל להפיכה נגד ראש הממשלה בשירות השמאל ו"הקרן", לא האמנתי שזה יתפוס. נכון, נתניהו הצליח לגרום להמון להאמין שריבלין ויעלון "שמאלנים" רחמנא לצלן, אבל על אלשייך, המתנחל, עם הכיפה הגדולה, עם השפם... זה לא יעבוד.
לא יעבוד? עבד גם עבד. עבד על אלפים ועל רבבות, המדקלמים את דפי המסרים בהתלהבות.
וכשיוצא רמז שהשב"כ, עוד ארגון שמאל קיצוני החותר להפיכה בישראל, שתל בבית ראש הממשלה עובדים שיגישו תלונות שווא נגד אשת ראש הממשלה, ההמון מדקלם. וכשנאמר שהמשטרה תופרת תיקים לראש הממשלה, ההמון מדקלם.
חסידים שוטים, אמרתי, ועליי להבהיר. אין המדובר בטיפשים. גם אנשים חכמים ורהוטים יכולים להיות חסידים שוטים. ברגע שהם מאבדים את כושר השיפוט, גם אם מנת המשכל שלהם גבוהה, הם שוטים. אני נתקל באנשים הללו בעיקר ברשתות החברתיות, ואני משתומם. כן, פולחן האישיות הפך לדת של עבודה זרה, ומאמיניה הם עובדי אלילים. אחד מעיקרי פולחן האישיות, הוא שנתניהו הוא האחד והיחיד ואין בלתו – אין בסביבה מישהו שמסוגל להחליף אותו או להיכנס לנעליו. נתניהו אינו מכשיר יורש, אינו ממנה ממלא מקום, אינו ממלא סגן, בוחר שלא לאייש את תפקיד שר החוץ ופועל לגמד ולהגחיך את כל השרים סביבו. כל מי שראשו קצת גבה, דוגמת כחלון, גדעון סער ויעלון, מצא עצמו מחוץ למפלגתו. והחסידים קונים את סיפור "גוליבר בארץ הגמדים הזה".
אך החמור מכל הוא ההגנה האוטומטית, המוחלטת, על כל מעשיו של נתניהו, בתחום ההתנהלות האישית הציבורית. מדובר באנשים, שמתייחסים לנתניהו כאל כוכב הצפון, מקור האמת, הצדק והתבונה.
אם נתניהו אמר משהו, זו בהכרח אמת מוחלטת. ולכן, אם מישהו סותר אותו, הוא בהכרח שקרן, רמאי ונוכל. הרי הוא אמר את היפוכה של האמת המוחלטת. ואם מישהו מותח עליו ביקורת, זה כיוון שהוא מונע משנאה, כלומר ממקום לא רציונלי, כי איך אפשר להרהר אחרי מעשיו ודבריו של כליל השלמות, של המוחלט.
"לא היה כלום, אין כלום ולא יהיה כלום." אם כך אמר נתניהו, הרי זו האמת המוחלטת, ולכן, אם השוטר, הפרקליט או השופט יאמר אחרת – סימן שהוא במקרה הטוב טועה ואינו מבין, ולרוב הוא פשוט נוכל ומנוול.
פולחן האישיות לנתניהו, הוא מערכת קונספטואלית מוצקה, אקסיומה שאינה ניתנת להפרכה ואין להטיל בה ספק. כל אירוע, ויהיה מפתיע ככל שיהיה, מהווה הוכחה נוספת לצדקתה, ומאליה היא מפריכה כל טענה אחרת.
כאשר לרשותו של נתניהו המון של עובדי אלילים, אין לו בושה. אין לו מעצורים. הוא מבין שמה שלא יהיה, הם ילכו אתו ואחריו, בעיניים עצומות לרווחה, באש ובמים.
וכאשר העוצמה הזאת מגויסת בציניות למלחמה במשטרה, בחוק, בבתי המשפט, זוהי סכנה לחברה הישראלית.

[אהוד: בתור "חסיד שוטה" ו"עובד אלילים" של נתניהו אני תומך בהמשך כהונתו כראש ממשלה, וזאת אך ורק מתוך חרדה לטובתה של מדינת ישראל ולעתידה. אני מקווה שיצליח להיחלץ מרשת ההאשמות המוטחות בו, ומקווה כי כל זמן שלא ייגזר עליו להיכלא כקודמו במעשיהו, הוא ימשיך לכהן כראש ממשלתנו, וכי מדובר בתקופה של שנים רבות].

2. צרור הערות 18.2.18

* היעד הבא – מעתה ועד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בתיקי נתניהו, ייערך מסע דה-לגימיציה הולך ומתעצם נגד פרקליטות המדינה ומסע שיימינג אישי נגד היועץ המשפטי מנדלבליט, מצד נתניהו וחסידיו, בדומה למסע הדה-לגיטימציה למשטרה והשיימינג למפכ"ל. זאת, כדי שבבוא יום ההחלטה, תוטמע בקרב ציבור רחב ככל האפשר דה-לגיטימציה להחלטה על כתב אישום. אולי במטרה להוציא את הציבור לרחובות, אם זו תהיה החלטת היועץ.
במקביל, האידיוטים השימושיים של נתניהו, האלדד יניבים למיניהם, ימשיכו במסע ההכפשות וההפגנות נגד היועץ, ואף הם יפגעו בתדמיתו ובאמון הציבור בו ובהחלטותיו.
אני מאמין במנדלבליט. אפשר כמובן לחלוק על החלטתו, תהיה אשר תהיה, ואולי אף אני אחלוק עליה, אך אין לי ספק בטוהר כוונותיו ובמחוייבותו לביעור השחיתות.

* זווית מבט רחבה – היועץ המשפטי לממשלה נתן גיבוי מוחלט למשטרה, על עבודתה המקצועית בחקירת רוה"מ ובגיבוש התשתית הראייתית. הוא דחה מכל וכל את הספינים על מתיחות או קרע בין גורמי אכיפת החוק.
ניכרים דברי אמת וכמובן שהוא צודק ביחס למשטרה.
האם ניתן להסיק מהגיבוי הזה, שהיועץ המשפטי יעשה "העתק הדבק" מסיכום החקירה לכתב אישום? ממש לא. תיאורטית, כל תרחיש אפשרי, מסגירת כל התיקים ועד כתבי אישום חמורים יותר מסיכום החקירה. מעשית, כנראה ששני הקצוות הללו לא יקרו, להערכתי.
אבל חשוב להבהיר – אם החלטת היועמ"ש תהיה שונה מסיכום החקירה, אין זה אומר שאחד מהשניים שגוי. מדובר בשתי זוויות מבט שונות. המשטרה חוקרת ומסכמת את תשתית הראיות. היועץ המשפטי בוחן במבט רחב ועמוק יותר את הראיות, כשהאוריינטציה שלו היא בית המשפט – מה הסבירות שלהן להרשעה בבית המשפט, מנקודת מבטם של השופטים. זווית המבט של היועץ המשפטי כוללת את זו של החוקרים, אך היא רחבה יותר.
אילו המשטרה היתה מסכמת את החקירה מנקודת המבט של היועמ"ש, היא היתה פועלת באופן בלתי מקצועי. אם היועמ"ש יחליט מנקודת המבט של חוקרי המשטרה, הוא יפעל באופן בלתי מקצועי.

* קיצור תולדות הספינים – מה, כבר אי אפשר לקבל סיגר מחבר?

* מוסר של גנבים – במוסר של גנבים, הערך העליון הוא נאמנות. לא נאמנות לערכים נעלים. לא נאמנות לעם, למדינה, למולדת. כמובן שלא נאמנות לחוק. נאמנות לכנופייה.
על פי הקוד של עולם הפשע, הדבר הבזוי ביותר הוא להלשין והאיש הנקלה ביותר הוא המלשן, השטינקר.
כאשר ח"כ אמסלם מכנה את יאיר לפיד מלשן ושטינקר, כיוון שהוא מסר עדות במשטרה, וטוען שהוא התחנך על כך שלהלשין זה הדבר החמור ביותר, הוא מנסה להשליט על החברה הישראלית את הקודים המוסריים של העולם התחתון.
אגב, כאשר אין כלום, אין גם על מה להלשין.

* שתיקת הקרנפים – המתקפות בסגנון העולם התחתון על יאיר לפיד ("מלשין", "שטינקר" וכד') נועדו, בין השאר, לאותת לראשי הליכוד – כך יעשה לאיש שיגלה מנהיגות, יקרא תיגר על נתניהו, יאמר "הנני" ויתמודד נגדו. ואכן, אנו רואים את שתיקת הקרנפים.

* רף חינוכי – בנימין נתניהו ממשיך לכהן כראש הממשלה אחרי פרסום סיכום תשתית הראיות שהתגבשו בחקירה, בזכות בנט. אלמלא החליט בנט להישאר בממשלה, נתניהו לא היה נשאר בראשות הממשלה.
אבל כיוון שבנט, שר החינוך של מדינת ישראל, ביקר את התנהלותו של נתניהו מבחינה ערכית, נורמטיבית, חינוכית – הוא הפך למשיסה בפיהם של הח"כים הביביסטים (אני משתדל להבחין בין רוב ח"כי ושרי הליכוד, שאותם אני מבקר על פחדנותם ושתיקתם, לבין הביביסטים: ביטן, רגב, לוין, זוהר, קרא, אמסלם, בוקר), שמשתלחים בו בגסות ובביריונות.
אין דבר זר בעיניהם יותר משיח ערכי וחינוכי, ומציפיה מהנהגה להוות דוגמה אישית של טוהר מידות, יושרה ו"הצנע לכת". הם מעדיפים שיח "ערכי" ברוח "שטינקר", "מלשין".

* עד חורמה – כשאני קורא בִריוני פייסבוק מאיימים: "התיק שתפרו גורמים במשטרה בתפרים גסים, ברורים ובוטים עד לזרא. את הכנופיה הזאת נרדוף עד חורמה," אני חושב: מצליח לו, לנתניהו. וברור שיותר משהבריון מנסה לאיים על המשטרה, הוא מנסה להלך אימים על היועץ המשפטי ועל השופטים.

* שנאה עצמית – גדעון לוי, ביום סגרירי במיוחד, לא יגיע לרמת השנאה העצמית והדמוניזציה של מדינת ישראל, כמו זו של חסידי נתניהו, המציגים את ישראל כמדינת משטרה הנשלטת בידי מאפייה מושחתת שתופרת תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר וכל שאר הבלי ההבלים וקשקושי הקשקושים המדוקלמים מדף המסרים.

* המדינה היהודית על פי אהרון ברק – מעל עשרים שנה אני יוצא נגד האקטיביזם השיפוטי, וכתבתי על כך בוודאי עשרות מאמרים. אני רואה באקטיביזם השיפוטי פגיעה בלתי מידתית בהפרדת הרשויות, שהיא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה, היא עלולה להביא לפוליטיזציה של בית המשפט ובעיקר – היא מכרסמת במעמדו של בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו; אמון שהוא נשמת אפה של מערכת המשפט.
האדם המזוהה ביותר עם האקטיביזם השיפוטי הוא אהרון ברק (אם כי יש לציין שנושא הדגל הקיצוני ביותר של אקטיביזם שיפוטי היה מנחם בגין, שתחת הכותרת "עליונות המשפט" דגל באקטיביזם קיצוני לאין ערוך יותר מזה שהנהיג ברק). תמצית תפיסת האקטיביזם של ברק היא אמירותיו המפורסמות: "הכול שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם שיקול הדעת של מפקד אם להסתער מימין או משמאל נתון לביקורת שיפוטית," ולכן, לאורך השנים ביקרתי אותו ואת דרכו.
עם זאת, מעולם לא קיבלתי את ההשמצה הגסה כאילו ברק הוא פוסט ציוני, או חלילה אנטי ציוני, או מתנגד לצביונה של ישראל כמדינה יהודית וכו' וכו'. כל הטענות הללו הן שקר וכזב. אהרון ברק הוא ציוני לעילא ולעילא, וגם עולם הערכים של פסיקותיו הוא ציוני.
בנאום שנשא השבוע ב"קונגרס הישראלי הראשון ליהדות ודמוקרטיה", פרס ברק את משנתו בדבר צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. את הנאום הוא עיבד למאמר, שפורסם בגיליון שבת של "הארץ". פירסומו של המאמר ב"הארץ" מבליט באופן קיצוני את הפער התהומי בין השקפת עולמו של ברק, להשקפת העולם השוקניסטית, שמנהלת מלחמת חורמה נגד הציונות ונגד צביונה של ישראל כמדינה יהודית.
להלן ציטוטים מדבריו של ברק המבטאים את תפיסתו בדבר צביונה היהודי של המדינה, דברים שהשוקניזם נוהג להגדיר כ"גזענות":
"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית. 'מדינה יהודית' היא מדינתו של העם היהודי; היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים; היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית היא עברית, ושחגיה העיקריים משקפים את תקומתה הלאומית; היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה; היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות 'פתרון בעיית העם היהודי מחוּסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'; היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי; היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה; היא מדינה שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה וחזון נביאי ישראל הוא יסוד מוסריותה; היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב; 'מדינה יהודית' היא מדינה שבה ערכי תורת ישראל, ערכי מורשת היהדות וערכי ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים.

"פריסה זו של הדיבור 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית' מובילה למסקנה, כי לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יש שני היבטים עיקריים: היבט ציוני והיבט הלכתי או מורשתי. הציונות מזה וההלכה היהודית מזה הטביעו את חותמן על אופייה היהודי של מדינת ישראל. ערכים אלה מצויים ברמות הפשטה שונות, החל מדין ספציפי בסוגיה פלונית וכלה בערכים מופשטים כמו 'ואהבת לרעך כמוך,' 'ועשית הישר והטוב'; הם כוללים ערכים פרטיקולריים וערכים אוניברסליים, וערכים שהתפתחו בהיסטוריה של עם ישראל לדורותיו. הם כוללים בוודאי ערכים המשלימים זה את זה וערכים הסותרים זה את זה. יש בהם עולם ומלואו."

* פגיעה בהפרדת הרשויות – ברק כתב במאמרו על המתח בין שתי מהויות יסודיות והכרחיות בדמוקרטיה – ריבונות העם, שביטויה הוא שלטון הרוב, וכפיפותה של הדמוקרטיה ל"ערכים מרכזיים המאפיינים את הדמוקרטיה, כגון הפרדת רשויות, שלטון החוק ועצמאות הרשות השופטת."
הוא צודק, והדבר חיוני לחידוד והבהרה דווקא היום, כאשר יש ניסיון להעמיד את השליט הנבחר מעל החוק. אולם האקטיביזם השיפוטי שהנהיג ברק, פגע באחד הערכים המרכזיים שהוא ביטא – הפרדת הרשויות. האיזונים והבלמים, שהם חלק מתפיסת הפרדת הרשויות, מחייבים את בית המשפט להתערב בפעולות הרשויות האחרות, כדי להגן על זכויות הפרט. אין הם נותנים לבית המשפט מנדט להתערב בפעולות הרשויות האחרות, בשל סיבות אחרות. למשל, העובדה ששופט חושב שהחלטה זו או אחרת שגויה, אינה מצדיקה התערבות כזאת.
אתן מיספר דוגמאות להתערבות בלתי ראויה.
כאשר בית המשפט העליון כפה על ממשלת אולמרט למגן את מוסדות החינוך בעוטף עזה, הוא התערב בשיקול הדעת של הרשות המבצעת, מהי הדרך להגן על אזרחי ישראל ומהם סדרי העדיפויות של תקציב המדינה.
כאשר בית המשפט העליון ביטל את החלטת ממשלת ישראל לסגור את מטה אש"ף בירושלים (האוריינט האוס) הוא התערב בסמכותו של הדרג המדיני ואחריותו להפעיל שיקול דעת מדיני וביטחוני.
כאשר הוא ביטל את חוק טל, הוא התערב בסמכותה של הרשות המחוקקת ושל המערכת הפוליטית לחוקק חוקים המבטאים את מערך הכוחות הפוליטי בכנסת ובעם.
אני מתנגד עקרונית לעצם הפטור של החרדים מצה"ל ולכן גם לחוק טל, אך אין זה עניינו של בית המשפט. אין בחוק טל פגיעה מהותית בזכויות האדם והאזרח, ולכן אל לבית המשפט להתערב בו.
לעומת זאת, סוגיות כמו התיישבות על אדמה פרטית של אדם או פגיעה בזכויות האדם של מבקשי מקלט, היא בהחלט נושא שראוי לדיון בבית המשפט.
מצדדי האקטיביזם השיפוטי נוהגים לטעון שמיספר החוקים שבית המשפט ביטל נמוך מאוד, ולכן אין זה נכון שבית המשפט הוא אקטיביסטי.
איני מקבל זאת, כיוון שבעיניי ביטוי לאקטיביזם אינו רק פסילת חוקים, אלא דיון על חוקים, כשאין בהם פגיעה מהותית בזכויות הפרט. כלומר, כל עתירה נגד חוק, שבית המשפט לא דחה על הסף אלא קיים עליה דיון – בית המשפט נקט אקטיביזם שיפוטי בלתי ראוי.

* האקטיביסט ביותר – אקטיביזם שיפוטי אינו עניין של ימין או שמאל. השופט האקטיביסט ביותר בתולדות בית המשפט העליון היה אדמונד לוי, שהיה "ימני" בהשקפותיו המדיניות ו"שמאלי" בהשקפותיו החברתיות, ויותר מכל אחד אחר פסק על פי עמדותיו הפוליטיות והחברתיות. גם במקרה שלו וגם במקרה של ברק ושופטים אחרים, איני מטל ספק בטוהר כוונותיהם. אבל המזג האקטיביסטי שלהם קלקל את השורה.

* פשקוויל נגד אהרון ברק – לפני שבועיים התראיין אהרון ברק ב"ידיעות אחרונות", ראיון ענק בן 6 עמודים, שבו יצא להגנת בית המשפט מפני תוקפיו, התפלמס עם איילת שקד, הביע התנגדות לחוק הלאום ועוד.
בערב שבת התפרסם פשקוויל ב"הארץ" שתקף אותו בחריפות על הריאיון. הכותבת – מיה בנגל, שהוגדרה בקרדיטים "יועצת תקשורת ופעילה בארגוני שמאל". היא לא ביקרה את ברק על מה שאמר, אלא על מה שלא אמר. כותרת הפשקוויל היתה "המילה שאהרון ברק סירב להזכיר." המילה היא "אקיבוש" (אם כי במאמר נפלה בשגגה טעות כתיב).
מה פירוש "סירב להזכיר"? האם הוא התבקש להזכיר וסירב? לא. הוא פשוט לא הזכיר. הרי זה לא היה נושא הריאיון. הוא לא נשאל על עמדותיו הפוליטיות ולא הביע אותן. אולם בנגל תקפה אותו על כך שלא הזכיר, כיוון שהציפייה שלה ממנו, שהיא הציפייה שלה ממערכת המשפט, היא שיכפה על המדינה בכסות משפטית את עמדותיה המדיניות.
יש לומר לזכות בית המשפט העליון, שבכל חמישים שנות ישיבתנו ביהודה ושומרון, כולל תקופת נשיאותו של ברק, הוא נמנע מאקטיביזם שיפוטי בנושא קביעת גבולות המדינה ומדיניות ההתיישבות. כל עתירות השמאל הקיצוני נגד מדיניות הממשלות בנושא והניסיון להגדיר את ההתנחלויות כבלתי חוקיות – נדחו. הן לא נדחו כיוון שבית המשפט תמך בעמדות הממשלה ולא למרות שהוא התנגד להן, אלא כי זו סמכותן של הממשלה והכנסת, ואין זה מעניינו של בית המשפט, וכיוון שאין שחר לטענת אי החוקיות. בית המשפט התערב רק במקרים של התיישבות על קרקע פרטית.
על כך בדיוק תוקפת בנגל את ברק. על כך שהוא נתן את הלגיטימציה ל"אקיבוש". לא רק בראיון, אלא בכל שנותיו כיועץ המשפטי לממשלה, כשופט וכנשיא בית המשפט העליון. "ברק היה אחד ממתחזקיו הגדולים של הכיבוש הישראלי: פעם אחר פעם בפסיקותיו הוא סלל את הדרך המשפטית לממשלת ישראל להפר זכויות אדם – הכשיר חיסולים, גזילת קרקעות, הריסות בתים, מעצרים מנהליים ואף נתן אור ירוק לעינויים."
משפט הסיכום של הפשקוויל: "בכך ברק הוא משל מושלם לשמאל הציוני." כי זאת לדעת – האויב הגדול של "הארץ" הוא השמאל הציוני.

* אבידוד – קראתי בפייסבוק את צירוף המילים: "אבידוד אמדיני" – ביטוי של לעג לקלישאה על הבידוד המדיני הצפוי לישראל, שנראית כל כך מגוחכת היום (ואף על פי כן, יש הממשיכים לדקלם אותה, כמצווה דתית). ושמחתי על כך גם באופן אישי, כי היא ייחור של המצאה לשונית שלי, שאני גאה בה, שהפכה לבת בית בשיח הציבורי הישראלי – "אקיבוש"; בהתייחסותי למנטרת "הכיבוש", מילת הקסם, הקלישאה שנועדה לשחרר את הנוקטים בה מכל חשיבה ביקורתית, אלא מחייבת רק אמירת "אמן".

* הקלות הבלתי נסבלת – עוד 17 אמריקאים, בני-נוער ומבוגרים, נטבחו בידי הקלקול השני לחוקה האמריקאית.

* ביד הלשון: מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ – שר החינוך נפתלי בנט אמר דברים חשובים על פרשת ה"מתנות", בהבהירו שבהתנהלותו בפרשה, נתניהו אינו עומד בציפיית אזרחים ממנהיג המדינה. הוא דיבר על חשיבות הדוגמה האישית: "ראש הממשלה... צריך להיות מישהו שאומרים עליו 'ככה צריך לנהוג'."
בנט ציטט את הפסוק שהופיע על הקיר בבה"ד 1: "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז).
את הפסוק אמר גדעון בן יואש, השופט שהציל את ישראל מידי מדיין ועמלק. הפסוק הזה הוא תמצית המנהיגות. מנהיג צריך להיות דמות מופת ומודל לחיקוי.
אורי הייטנר