"לימוד גולן" – חגיגת לימוד יהודית ישראלית, הפכה כבר למוסד מהותי ומשמעותי בקהילה הגולנית. בשבוע שעבר נערך במלון כינר "לימוד גולן" 4, שנושאו השנה: "70 שנים, 70 פנים – פסיפס זהויות בשנת ה-70 למדינת ישראל."
יופייהּ של קהילת הגולן בא לידי ביטוי בהתכנסות של מאות תושבים, על כל הספקטרום הדתי-חילוני (או מחוצה לו, כמוני), ללימוד ושיח משותפים בסוגיות המהותיות של זהותנו ותרבותנו היהודית ישראלית.
גילוי נאות – אני חבר בצוות ההיגוי של הכנס, הרציתי בו יחד עם בוג'ה על הגדות יום העצמאות ודרשתי את פרשת "תרומה" בקבלת השבת בסיום הכנס.
במרכז היום השני של הכנס, נערך רב שיח בנושא "הדתה – יש חיה כזאת?" בהנחיית עמיחי צור ממושב יונתן, חבר בצוות ההיגוי, תושב חדש יחסית בגולן, שעוד נכונו לו עלילות רבות בחיי החברה והרוח בגולן. חברי הפאנל היו ד"ר איילון אידלשטיין, בן קיבוץ, ד"ר למחשבת ישראל, מורה למחשבת ישראל ומכותבי תכנית "תרבות ישראל" במשרד החינוך, וד"ר רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני, הגורם שהמציא יחד עם עיתון "הארץ" את דחליל ה"הדתה" ומוביל את המסע הדוסופי נגד האִיוּם הנורא. תצלום אוויר של פדחותיהם של שני בני השיח יעיד, שאין זו מחלוקת בין "חילונים" ו"דתיים". כלומר מי שייצג את ה"הדתה", רחמנא לצלן, כלל לא "הדית" את עצמו.
לשמחתי, רם פרומן נמנע מסיפורי המעשיות על כך שבאחד מאלפי ספרי לימוד בישראל הוא מצא בע' 127 למטה איזו הערה טיפשית שהיא האקדח המעשן של ה"הדתה" (ולבטח משרד החינוך כבר פסל אותה). טיפש – הוא לא, וכנראה שהוא קלט במהרה שניצב מולו קהל אינטליגנטי וביקורתי, שקשה למכור לו אגדות מסוג זה. אדרבא, הוא העדיף להגדיר בצורה מדויקת ואמיתית את ביקורתו. הביקורת שלו היא על עצם העובדה שילדי ישראל לומדים יותר מדי יהדות, לומדים יותר מדי תנ"ך, ועובדה זו היא לצנינים בעיניו. לדעתו, כלל אין ללמד יהדות ילדים לפני כיתה ח', ורק אז הדבר מותר, כי הם בוגרים מספיק ללמידה ביקורתית של היהדות. וכך, נחסך מאתנו דיון משמים על דחליל ה"הדתה" ונערך דיון אמיתי, על המקום הראוי של היהדות בחברה הישראלית ובמערכת החינוך הישראלית.
ולמרות שהיה זה דיון ראוי ומכובד, אני מודה, ואיני מציין זאת לזכותי, שלאורך הדיון כולו (שנטלתי בו חלק בשלב של שיתוף הקהל), התקשיתי להתייחס אל פורמן כאל בר פלוגתא אינטלקטואלי, אלא חשתי כלפי עוינות רגשית, שחסמה אותי מלכבדו, כפי שראוי שאכבדו. וכשניסיתי לזקק לעצמי, מה מתוך דבריו הוא המשפט שממחיש את מה שגרם לי לתגובה הזאת, מצאתי את הסיפור הבא.
פורמן סיפר על מפגש שהוא השתתף בו, שבו תיארה מרצה ממכון הרטמן את השתייכותנו לזהות היהודית, במשפט ש"היהדות היא האימא של כולנו." ועל כך הגיב פורמן: "היהדות אינה א.מא שלי. היא אולי דודה רחוקה."
הנה, בתמצית מרוכזת, מהות המוטיבציה שמאחורי דחליל ה"הדתה". לא ה"הדתה" היא העניין, אלא היהדות. כי פורמן אמנם הכיר ביהדות כדודתו הרחוקה, אולם מדבריו משתמע שהוא רואה בה דודה רחוקה ומכוערת; גזענית, מיזוגנית וכו'.
פורמן המחיש את טענתו נגד ה"הדתה" בציטוט מתוכנית "תרבות ישראל" לכיתה ד'. הוא גינה את התוכנית על כך שמופיע בה הפסוק מפרקי אבות: "יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ."
מה רע בחינוך על ערך חברתי נעלה כזה?
שתי הערות היו לפורמן על כך. האחת, היא שנעשית מניפולציה על הילדים, כאילו הערכים ההומניסטיים והחברתיים הם ערכים יהודיים, ומכאן שהיהודים נעלים על הגויים והדבר מוביל לגזענות.
הטענה השנייה, היתה שנעשית מניפולציה על הילדים, המציגה להם את היהדות באור קיטשי ולא אמיתי, ולכן מוסתר מהם חלקו השני של הפסוק: "וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה."
ד"ר איילון הסביר שבכיתות הבוגרות מוצגים בפני התלמידים גם הצדדים האלה, המכוערים, שבמורשת ישראל, בראייה ביקורתית ומתוך הכרה בבשלותם להתמודד איתם, אך ילדים בכיתה ד' אינם בשלים להתמודדות כזאת. עם זאת, נכון וראוי להכיר להם את הערכים החברתיים היפים שביהדות.
כיהודי, כאזרח המדינה ובעיקר כאב לילדים ובהם ילדה שעדין לומדת במערכת החינוך, אני שמח על כך שילדי ישראל לומדים שהיהדות אינה זו שהם נחשפים לה בתקשורת, מפי אנשים כמו הרב קלנר וד"ר פורמן. אני שמח שהם לומדים להכיר את היהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
ד"ר אידלשטיין דיבר על החשיבות שבחשיפת הילדים והנוער ליהדות; לרבדים שבין התנ"ך והפלמ"ח, שאותם אין הם מכירים. אכן, זה חשוב, אך לצערי המערכת מפיקה בוגרים בורים גם בתנ"ך, ומי שבורים בתנ"ך, בספרות חז"ל ובכל ארון הספרים היהודי, כיצד יבינו את הספרות העברית החדשה? האם ניתן להבין שורה אחת של ביאליק, של עגנון, של גורי, של עמיחי או של חיים באר, ללא הכרת התשתית התרבותית היהודית שביסוד כתיבתם?
בעניין זה, ברצוני להביא רשימה קצרה שכתבתי לפני ארבע וחצי שנים:

שירתתי היום כנהגו של חיים גורי, המשורר הנערץ עליי. בכך זכיתי לקיים מאמר חז"ל בפרקי אבות: "הווי מתאבק בעפר רגליהם [של חכמים] ושותה בצמא את דבריהם."
וקודם לכן נכחתי במפגש מרתק של חיים גורי עם עשרות בני נוער, כבני 15, מכל רחבי הארץ, בפסטיבל המשוררים במטולה. התלמידים נבחרו בקפידה, הוגדרו כמנהיגים תרבותיים. ולכן גם ציפייתי מהם הייתה גבוהה.
גורי, בן התשעים, היה במיטבו. חד כתער, צלול כבדולח, רציני ובעל הומור, יודע על פה את השירה העברית.
ובני שיחו?
כאן בהחלט נכונה לי אכזבה, לנוכח השילוב הקטלני של בּוּרוּת ועילגות. כפי שהוא נוהג לעשות במפגשים עם נוער (במידה רבה של מזוכיזם, יש לציין) גורי קרא (כלומר דִקלם על פה) באוזניהם את שירה של רחל "מִנֶּגֶד". זהו שיר אהבה יפה, שכל נערה יכולה להתחבר אליו ולהזדהות עמו... אבל לשם כך עליה להבין אותו. וכדי להבין אותו, ואת המילים המסיימות אותו "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה", היא צריכה לדעת מהו הר נבו, ולהכיר את הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָּבוֹא."
ובכל הקהל לא היה אפילו נער אחד או נערה אחת, המכירים את פסוקי היסוד הללו, שחייבים להיות לחם חוקו של כל נער יהודי. לתשומת לבו של השר שי פירון, שצריך להוביל מחשבה מחודשת על לימודי הליבה הנדרשים בבתי הספר החילונים.
"יש איזה סופר, איזה משורר, שאתם חשים שהוא מבטא את דבר הדור שלכם?" שאל גורי.
לאחר שתיקה ממושכת, קמה אחת התלמידות: "אני מעריצה, כאילו, את שלמה ארצי? זתומרת, כאילו, אני שומעת כל היום את השירים שלו?"
מייאש, לא? אז זהו, שכן ולא. כן, כי זה באמת מדכא. אבל כאופטימיסט חשוך מרפא, אני תמיד מבכר לראות את חצי הכוס המלאה – העובדה, שבמשך שעה וחצי בני הנוער ישבו מרותקים, פעורי פה, ושתו בצמא את דבריו. כיאה לחג מתן תורה – ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע. הם הריעו לו ממושכות, רצו להצטלם בחברתו ולאחר מכן דיברו ביניהם עד כמה היה מרתק.
ייאמר לזכותו של גורי שהוא יודע להלך קסם על בני נוער הצעירים מנכדותיו, אך לא פחות מכך על הנערות והנערים שישבו מוקסמים מאדם המבוגר מסביהם. וכשאני רואה אותם כל כך סקרנים, כל כך מתעניינים, כה צמאי דעת – אני אופטימי.

עד כאן רשימתי הישנה. הבאתי אותה כלשונה, כדי להעביר את עוצמת החווייה כפי שנכתבה שעה קלה מאוחר יותר.
ושאלתי, נוכח הסיפור, היא – האמנם ה"הדתה-שמדתה", זו הבעייה שלנו? זו הבעייה שלנו?!
אורי הייטנר