על ספרה של אירית שטייף שושני

"לאמץ אחות"

הקיבוץ המאוחד 2018, 163 עמ'. איורים: אפרת לוי

"לאמץ אחות" הוא סיפור לבני הנעורים המתרכז באחת הבעיות הגדולות עימן מתמודדים הורים וילדים: הקנאה שמעבירה נערים ונערות על דעתם, ומשאירה את ההורים חסרי אונים. כשמגיעים אח קטן, או אחות קטנה, לאוויר העולם, האח הגדול חש שהוא כבר איננו מרכז עולמם של הוריו, וכי תשומת הלב שלהם נתונה בעיקר לרך הנולד. תמורה זאת בחיי המשפחה מעוררת קנאה, שלא פעם באה לידי ביטוי גם באורח אלים.

הספר שלפנינו, כאמור, מטפל בבעייה הזאת, וברור, שכמו כל ספר לילדים ולנוער – במודע, או שלא במודע – יש בו נימה דידקטית, ובמקרה שלנו יש גם הצעת פתרון: בעל חיים, בעיקר כלב, עשוי ליישר את ההדורים.

הגיבורה הראשית של הספר היא שרית, ילדה טובה רמת השרון, הלומדת בכיתה ו', בת למשפחה מבוססת, הגרה בבית מרווח עם גינה מטופחת, וכמסתבר, נהנית מקרן השפע. שרית היא בת יחידה, והאם (ורדינה), שהיא דיאטנית קלינית, שעניין לה בנערות המסתבכות בקשיים שונים, מחליטה, יחד עם בעלה (יובל), ובהסכמת שרית עצמה, לקבל לחיק המשפחה ילדת אומנה, הלא היא הגר בת העשר וחצי.

למרות ששרית הביעה הסכמה בפני עובדת הרווחה לקבל את הילדה למשפחה – היא מפנה אליה כתף קרה, מתעלמת ממנה, ולעיתים היא אף פולטת מילים פוגעות. וכל כך למה? כיוון שההורים מקדישים לה תשומת לב ואהבה, שהיא היתה בטוחה שהן מגיעות רק לה. קונים להגר אופניים, והאב מאמן אותה ברכיבה. האם מביאה אותה (ולא את שרית) לסבים שחזרו משיט באיי יוון וכו'. הגר עושה מאמץ כביר להתחבב על שרית ללא הצלחה.

התמורה ביחסה של שרית כלפי הגר מתרחשת בעקבות משבר אחר שפוקד את שרית: חברתה הטובה, קארין, שעמה היא היתה אמורה להכין פרויקט לבית הספר בנושא העטלפים, נאלצת לנסוע עם המשפחה לסן-דיאגו שבארצות הברית. הוריה של קארין מתלבטים מה לעשות לגבי דוני, כלבתם, שהרי לא יוכלו לקחת אותה עמם. מבלי לשאול את הוריה, שרית מכריזה שהיא מוכנה לאמץ את דוני. אם להוריה מותר לאמץ ילדה זרה – גם לה מותר לאמץ כלבה. למרבה השמחה, הוריה של שרית מסכימים מיד עם האימוץ הזה מתוך תקווה שהטיפול בכלבה יחזק את הקשר בין שרית להגר. בינתיים נפתר משבר קטן אחר: מה יהיה גורלו של פרויקט העטלפים בלי קארין? את המשברון הזה פותר בן כיתתה, נדב (הספר מרמז על רומן עתידי בינו ובין שרית), שמזמין אותה להיות החברה הרביעית בקבוצת הפרויקט שהוא יחד עם מיכל ורפי מכינים על "התפוחים של מגריט".

עדיין הקנאה מכרסמת בליבה של שרית, והיא מחליטה להעניש את הוריה בכך שהיא "עושה דיאטה", ולמעשה מרעיבה את עצמה. התמורה הגדולה מתרחשת כאשר באחד מטיוליה עם דוני, הכלבה משתחררת מהרצועה ובורחת. כל המשפחה נרתמת לחיפושים אחרי הכלבה, חיפושים שנמשכים ימים ושבועות, כשהגר לוקחת על עצמה לסייע לשרית בתליית מודעות על העצים וביקורים אצל וטרינרים ליידע אותם, שמא מישהו יודיע להם על כלבה אדמונית שנעלמה.

נקודת המפנה ברגשותיה של שרית כלפי הגר מגיעה כאשר היא מרגיעה אותה מרגשות האשם: את אינך אשמה, משפחתה של קארין אשמה שזרקה את הכלבה, כמו שהוריי זרקו אותי, שהרי ברור כי דוני ברחה משום געגועיה לקארין (עמ' 71). מרגע זה מתייחסת שרית אל הגר כאל חברה וכאל אחות.

כשנודע לקארין (משיחות בסקייפ) שדוני ברחה, היא מודיעה לשרית שלא תדבר איתה עד שהכלבה לא תימצא. חלק גדול מהסיפור מתרכז בחיפושים, עד שווטרינרית מודיעה שהכלבה נמצאת אצל אדם בשם גד שמואלי, שבעצם קיבל הוראה ממשפחתה של קארין לשמור עליה עד שיחזרו ארצה לרגל חתונה שהם חייבים להשתתף בה.

שרית, כמובן, כועסת על קארין שלא טרחה להודיע לה שהכלבה נמצאה. קארין מגיעה ארצה, מתנצלת בפני שרית על התנהגותה (לא השלימה עימה, ולא סיפרה לה שדוני במקום בטוח, וכי משפחתה מגיעה ארצה לביקור), ומבקשת ששרית תאמץ את דוני, כי אימה אינה מוכנה להביא אותה לארצות הברית. החברות בין שרית להגר מתהדקת עד כדי כך שהגר מרשה לשרית לקרוא את הדף מהתיק האישי שלה, אותו מצאה במרתף של הטירה שבה גרה עם עוד שמונה ילדי אומנה, אחרי שיצאה מהפנימייה, ומהדף ניתן היה ללמוד שאימה אלכוהוליסטית, ואביה לא רוצה בה כיוון שיש לו משפחה חדשה.

דרכם של הספרים לנוער להגזים בכוחותיהם של גיבוריהם: הם ידענים כל כך גדולים עד כי הם מסוגלים לתקן שגיאה בכתביו של חוקר בעל שם, הם מסוגלים לפתור תעלומה בלשית, כזאת שהשוטרים חסרי אונים בפניה, ואף מגלים תושייה אל מול בעלי זרוע מבהילים. גם בספרנו ניתן למצוא את הנטייה הזאת, אך באורח הרבה יותר רך, כך שלקוראים הצעירים נשאר הרושם שבעצם מדובר בכתיבה ריאליסטית; הרי דוגמאות:

הגר היא ילדה מושלמת, ההתנהגות שלה היא ללא דופי, גם כלפי שרית המראה לה בתחילת ההכרות כתף קרה. כשכל המשפחה מטיילת עם דוני, ושוכחת להביא שקית ניילון לאסוף את צואתה – היחידה שזוכרת את זה, וגם זוכה לשבחים על כך, היא הגר. שרית קוראת חיבור חכם שכתבה הגר, סיפור המרמז על קורות חייה. הגר אסירת תודה על מה שהמשפחה האומנת עושה למענה, היא חברת אמת, ובעלת יכולת הכלה מעוררת התפעלות; והרי הציפייה היא שלילדה במצבה תהיה איזו "שריטה" שלמשפחת האומנה תהיה בעיה להתמודד עימה. המחברת משכילה להצביע על "סטייה" מההתנהגות המושלמת: הגר קוראת ללא רשות בפנקס סודי שאינו שייך לה, וגם שולפת מתוך מרתף, הנעול בדרך כלל בפני ילדי האומנה שב"טירה", את דף הפרטים האישיים שלה, שם היא מתוודעת להוריה הביולוגיים שהפקירו אותה.

הילדים, בני 12-11 מדברים לעיתים בתבונה של אנשים מבוגרים (ראו עמ' 25, 40, 59, 130, 132), יחד עם זאת, הם מאופיינים כילדים – הם משתובבים בנסיעה על אופניים, ואף חודרים ללא רשות לגינה של משפחתה של קארין כדי לחפש את דוני.

מיכל, אחת החברות בקבוצת הפרויקט על מגריט, מציירת בצורה מעוררת התפעלות את שאר חברי הקבוצה, את הגר ואת דוני הכלבה (עמ' 43, 83, 120). הכישרון לצייר דיוקנאות בדייקנות מתגלה במציאות אצל אמנים גדולים בדרך כלל הרבה יותר מאוחר, אבל המחברת מצליחה לשכנע את הקוראים שמיכל אמנם מוכשרת מאוד, ובהווי העשיר והאקדמאי של המשפחות מרמת השרון – גם כישרון כזה הוא אפשרי.

כאמור, יש בסיפור הזה גם מגמה דידקטית: הוא חושף, בפני הצעירים את מעלליה של הקנאה (יש גם מקבילה לשרית – סביון, אחת המטופלות של האם, סבלה מאנורקסיה שנבעה מקנאתה בבת דודה חטובה). הספר מטיף בצורה רכה, יש להודות, לחשיבותה של בקשת הסליחה, וכן לחשיבותו של הווידוי האמיתי בפני חברים: חברי קבוצת הפרויקט על מגריט מתוודים על מעשים לא נאים שביצעו בעבר (שרית מתוודה על יחס בלתי נאות כלפי הגר, ואת העבודה עם הווידוי הזה היא מוסרת להגר עצמה), והגר חושפת בפני שרית את הדף מהתיק האישי שלה.

הספר כתוב באהבה גדולה כלפי ילדים, ואין ספק שיגרום הנאה גדולה לבני הנוער שיקראו אותו. וכן, אי אפשר שלא לציין לשבח את האיורים העדינים והיפים של אפרת לוי, איורים שמחיים את הדמויות והעלילה שמציע הספר.

משה גרנות