לדוסטוייבסקי
עברית: 1970
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.4.1970
לפני 48 שנים

הופעת ספר של דוסטוייבסקי, המתורגם לראשונה, והיטב, לשפה העברית, הינו בגדר חג לקורא. מחכות עוד לתרגום "רשימות מן המחתרת" שלו, וכן מצפה להוצאה-מחדש הרומאן "שדים", בתירגומו הנפלא של ש. הרברג. ספר זה, אולי החשוב שבכתבי דוסטוייבסקי, דומני שלא נדפס במהדורה חדשה שלו מאז הופיע בהוצאת "מצפה" בשנת תר"ץ [1930].
את "הקוביוסטוס" חיבר דוסטוייבסקי בהיותו כבן ארבעים וחמש. בתקופה ההיא פירסם כרומן-בהמשכים, בכתב-עת, את "החטא עונשו".
"האידיוט", "שדים", ו"האחים קאראמזוב" טרם נכתבו.
לפי המסופר כתב דוסטוייבסקי את יצירתו זו מתוך לחץ של חובות כספיים. עבודת-פרך ספרותית רבצה עליו. היה מקבל שכר-סופרים מראש עבור ספר שזה אך התחיל בו, וכפוי היה, עקב המועד שנקבע, לעבוד עבודה קדחתנית.
נוספה על כך הלהיטות של דוסטוייבסקי למשחקי-מזל. ב-1865 התחיל לשחק ברולֵטה בוויסבאדן, ותשוקת המשחק השתלטה עליו. שנה לאחר מכן כתב את "הקוביוסטוס", וכעבור שנה, ולאחר הרס נישואיו הראשונים ואכזבות נוספות, נשא לאישה כתבנית צעירה בשם אנה סניטקין, אשר אותה שכר כדי שיספיק להשלים למועד את כתיבת ספרו. הם חיו שנים אחדות באירופה, שנים שעמדו בצל להיטותו של דוסטוייבסקי למשחקי-מזל.
ב"קוביוסטוס" מנסה דוסטוייבסקי טכניקה של סיפור, שבה הגיע להישג מפליא ב"שדים": דמות-מספר בגוף ראשון הלוקח חלק בעלילה ואשר באמצעותו מסופרת מרבית העלילה. ב"שדים" תפקידו של המספר צדדי, ודווקא משום כך מפליא כיצד הצליח דוסטוייבסקי למסור באמצעותו את עולמן הפנימי של כל דמויות הרומאן האחרות. הקוביוסטוס אלכסיי איוואנוביץ לוקח חלק מרכזי בעלילת הספר, ובעצם הוא גיבור הספר, שלא כאנטון לברנטייביץ ג-ב ב"שדים", הנשאר עד לסוף דמות צדדית. אופייני לשניהם כי שמם מופיע נדירות, פעם או פעמיים בספר ולרוב לאחר פרקים רבים שבהם התוודענו אליהם מבלי לדעת את שמם.
אלכסיי משמש במשרת "אוצ'יטל", מורה ביתי, אצל גנרל רוסי עובר-בטל, הנמצא עם משפחתו בעיר מרפא ומשחקי-מזל הקרוייה בספר בשם רולֵטנבורג. החברה היא קוסמופוליטית. צרפתים, אנגלים וגרמנים. אלכסיי מאוהב בפולינה, בתו החורגת של הגנרל, אהבה מיואשת וקודרת, מתוך עבדות נרצעת. תשוקתו לה ותאוותו לרוליטה, הם שני הדחפים העזים של אישיותו, המניעים את עלילת הספר כולו.
בחלקו הראשון של הספר ממלא שיעבודו של אלכסיי לפולינה את כל הווייתו, ואילו תאוותו להימורים עדיין נסתרת. בואה של "בובולינה", סבתא, אשר למותה מצפים הכול, כדי לזכות בירושתה, מחולל מיפנה בחייו של אלכסיי. הוא מלווה את סבתא הנכה לקאזינו ומשחק למענה. בתחילה הם זוכים בסכום עצום. ואך עוד באותו יום הם מתחילים להפסיד. למחרת נשארת סבתא נקייה ממרבית רכושה, לרוב תדהמתם של הגנרל וכל הטיפוסים הסובבים אותו, תלויים בו, ומתכוונים לנצל אותו.
ביקורה של סבתא מעניק לרומאן כמה ממעמדיו הנחרתים בזיכרון הקורא. דוסטוייבסקי הוא אמן שליפת הדמות המוזרה והמפתיעה, באמצעיתו של רומאן. הוא שייך עדיין לדור המספרים המבטיח גם שעשועים לקורא, ואינו סומך על כך שכאשר יפנה הקורא מן הספר הרציני יספקו לו את בידורו הקולנוע, הרדיו או הטלוויזיה.
הסתבכותה של פולינה בעסקי-אהבים וחובות דוחפת את אלכסי, שעד כה לא ניסה כוחו ברולֵטה, להתחיל לשחק. כמוהו כסבתא, הוא זוכה בסיבוב הראשון, אך פולינה דוחה את כספו ואהבתו גם יחד. כל שנשאר לו עתה הוא הרולטה. לאחר שהוא מבזבז את כספו במסע תענוגות מזוכיסטי בפריס, הוא חוזר לתאוות הרולטה. ומעתה אין הוא יודע עוד מנוחה לעולם. נעשה אדם נידח ואבוד. רעב וחסר כל הוא ישקיע במשחק גם את הגולדן האחרון שיקבל כנדבה, משום ש"הנה מה ערך יש לפעמים לגולדן אחרון! ומה היה, אילו נפלתי ברוחי אז, ולא הייתי מעז להכריע?.. מחר, מחר יסתיים הכול." (סיום הספר).
למשחק ברולטה חוקיות משלו. חוקיות פסיכולוגית. האדם המאמין בניצחונו – זוכה, מי שזקוק לכסף לשם מטרה פאנטאסטית, ובטוח שיזכה וצריך לזכות, זוכה. מי שעדיין ב"בתוליו" ולא הניח לרולטה לסחרר את דעתו, מי שתמים עדיין – זוכה.
אך הגלגל מתהפך עד מהרה. מי שנעשה להוט, והוא מסוחרר מן הרולטה ומן הממון, מי שנסחף אחר הרולטה, נכנע לחוקיות שלה, ומאבד את עמידתו העצמית – מפסיד. ואין אחד שעומד בפני קסמי הרולטה, ושעצמיותו אינה משתעבדת לה כליל.
התאוות-שבאופנה של תקופתנו הן בתחום הארוטיקה לכל אופניה, האלימות, ולאחרונה גם הסמים. אחת מתאוותיה הגדולות של המאה התשע-עשרה, הממון, שוב אינה באופנה כיום. לפחות לא בספרות. תאוותו הענקית של באלזאק לממון, המפרנסת את גיבוריו, תאוות ההימורים של דוסטוייסקי, אינן כיום "נושא" לספרות. גם התאווה לשלטון כאילו נעלמה, אולי משום שמטבעות הזהב וכוח השלטון שוב אינם בהישג יד של תאוות היחיד, אלא נעשו חלק ממערכת חברתית סבוכה מאוד וחסרת פרצוף, בה השלטון, ממש כשטרות הנייר, כובלים את האדם בסוהר של ניירות מודפסים. ניירות סתמיים הקובעים את גורל חייו. האלימות, הארוטיקה והסמים מוחשיים יותר. ולכאורה יש בהם תקווה לחיים אינטנסיביים יותר, והם באים לחפות, לתקופה קצרה, על חוסר התקווה שבחיים היום-יומיים.

* פ. מ. דוסטוייבסקי: "הקוביוסטוס". מרשימותיו של איש צעיר. רומן. תורגם מרוסית בידי מ. ז. ולפובסקי. עם עובד. ספרייה לעם. 1970. 163 עמ'.