ועדת השרים לחקיקה אישרה השבוע את הצעת החוק שהגיש שר הביטחון, למניעת תשלום לפעילי טרור ולמשפחותיהם על-ידי הרשות הפלשתינאית. על פי הצעת החוק, תנכה ישראל מהכספים שהיא מעבירה לרש"פ סכומי כסף בגין תשלומי הרש"פ לפעילי הטרור האסורים בישראל. הצעת החוק הזאת היא צעד בכיוון הנכון, בראש ובראשונה מבחינה מוסרית – סימון האבסורד, שבשעה שישראל והעולם החופשי מסייעים לרשות הפלשתינאית, הרשות מממנת את הטרוריסטים. בכך, אנו הופכים שותפים למימון הטרור. ההצעה היא בכיוון הנכון גם כיוון שהיא מצביעה על כך שכלי מרכזי במלחמה בטרור צריך להיות – מכה בכיס.
הבעייה היא, שמבחינה מעשית החוק אינו נותן מענה אמיתי לבעייה, יש בו חורים רבים וספק אם הוא ישים.
בהצעת החוק נאמר: "ועדת השרים תהיה רשאית להחליט שלא לנכות את הסכום שקבע הדו"ח או להחליט על ניכוי סכום נמוך יותר וגם לבטל בכל עת ניכוי כספים שהתבצע בעבר... מטעמים מיוחדים של ביטחון לאומי ויחסי חוץ."
כל ממשלה רוצה, בצדק, לא לכבול את ידיה ולאפשר לה מקסימום חופש תמרון. עם זאת, במקרה זה דומה שהסייג הזה ימנע את מימוש החוק, והניכוי יהיה סמלי, אם בכלל. הערכתי זו נובעת מהבעייתיות של החוק.
אם ישראל תנכה מהכספים שהיא מעבירה לרש"פ את סכומי התמיכה בטרוריסטים, היא לא תגרום לרש"פ להפסיק את התמיכה הזאת. התמיכה תימשך, והרש"פ תפגע בתחומים כמו רווחה ובריאות, והתעמולה שלה תציג את ישראל כמחוללת משבר הומניטרי. רק לאחרונה נוכחנו בכך, בקמפיין ה"אסון ההומניטרי" ברצועת עזה, ברגע שארה"ב הודיעה שהיא שוקלת את הפסקת התמיכה באונר"א.
התעמולה הזאת תחולל לחץ בינלאומי כבד על ישראל, ואלה הטעמים המיוחדים של ביטחון לאומי ויחסי חוץ, שעלולים לגרום לקבינט להתקפל.
המלחמה בטרור באמצעות ייבוש מקורותיו הכספיים, צריכה להיעשות בדרכים אחרות. העמותה לייבוש כספים לטרור בראשות איתן רילוב, המחוברת למיטב המוחות בתחום בארץ ובעולם, מציעה מודל, שעלותו נמוכה יחסית ותועלתו עשויה להיות גדולה מאוד.
המודל מדבר על "צונאמי" של הגשת תביעות עתק אישיות של כל עשרות אלפי נפגעי הטרור בישראל, נגד האחראים על הפיגועים שבהם הם נפגעו, בכל רמות ההחלטה, התכנון והביצוע.
יוקם מוקד מודיעיני ("מסלקה") שירכז ראיות הקושרות מחבלים ותומכיהם לפיגועים ותסייענה לנפגעי הטרור בתביעותיהם. יוסרו, בחקיקה, חסמים משפטיים וכלכליים, שבעטיים הצלחת התביעות היום כמעט אינה אפשרית, לרבות מימון ממשלתי מלא של כל הוצאות התובעים.
תביעה אחת, שהתקבלה השנה, ונעשתה במידה רבה על פי המודל שמציעה העמותה, הניבה פסק דין הקובע פיצויים של 62 מיליון שקל מן האחראים לפיגוע. אם נפעל בחוכמה, ונכפיל את הסכום בכל נפגעי הטרור, יהיה בכך כדי למוטט את מערך הטרור מבחינה כלכלית.
אם למלחמה הצבאית והמדינית תתווסף מערכה כלכלית אפקטיבית, תהיה זו מכת מוות לטרור.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. צרור הערות 25.2.18
* נחות – "עד מדינה הוא דבר נחות", אומר דודו אמסלם, ומוסיף ש"הפנטזיה שלי היא שהבת שלי לא תתחתן עם עד מדינה."
עד מדינה אינו צדיק. עד מדינה הוא עבריין. עבריין, שכדי להציל את עורו או להקל בעונשו, אמר אמת והפליל עבריין חמור ממנו. אין להפוך עד מדינה למופת חינוכי וערכי, אבל החברה זקוקה לעדי מדינה, כאשר היא נאבקת בפשע ובשחיתות. עדי המדינה הם מחיר המאבק בשחיתות. לא בכדי המדינה מקיימת תוכנית להגנת עדים.
כאשר דודו אמסלם מדבר על עד מדינה כדבר נחות, הוא מדבר מנקודת המבט של מי שמדבר על אזרח המוסר עדות אמת במשטרה כ"מלשן" ו"שטינקר" כי הוא חונך שלהלשין זה הדבר הגרוע ביותר. כלומר, אין הוא מדבר מנקודת המבט של אזרח הגון וישר הסולד מעד המדינה בשל היותו עבריין, אלא מנקודת המבט של עולם הפשע, הרואה בעד המדינה בוגד.

* השטינקר – בליל פורים, כשנתכנס לקרוא את מגילת אסתר, כל אימת שיוזכר שמו מרדכי השטינקר, שהלשין על בגתן ותרש שקשרו קשר נגד אחשוורוש, אמסלם ירעיש ברעשן.

* שלמה פילבר – חת'כת סמולני. פילבר היה קדוש. אבל בלילה אחד הוא עבר ניתוח להחלפת השקפת עולם.

* בדרכה של מירי רגב – זהבה גלאון שיגרה ציוץ נחות ודוחה, שבו "תהתה", שמעניין מה נתניהו הבטיח למנדלבליט שתמורתו הוא נוקט "סחבת" בחקירות? ואני תוהה – נו, אז מה ההבדל בין זהבה גלאון לנאווה בוקר, למירי רגב, לאמסלם? ומה ההבדל בין הלינץ' למנדלבליט ללינץ' לאלשייך? אותו כיעור.

* מטובי בניה של הציונות הדתית – בעוד כמה שנים, כשרבים יתפכחו מפולחן האישיות, הציונות הדתית תהיה גאה באחד מטובי בניה, רוני אלשייך, המוכיח מהי דבקות בממלכתיות, בטובת המדינה ובחוק, ומהו כושר עמידה מול הסתה, שיימינג וניסיונות סיכול ממוקד.
מסע רצח האופי נועד גם להלך אימים על מנדלבליט, ואני סמוך ובטוח שגם על מנדלבליט זה לא יעבוד.

* תאוריית הקונספירציה – קצת קשה להציג את אלשייך כשמאלן שמוביל הפיכה בישראל מתוך אידיאולוגיה, ולכן הם מדביקים לו פעולה למען סיקור תקשורתי אוהד. וזאת תמצית תאוריית הקונספירציה המטורללת – אלשייך מפעיל את מערך החקירה המסועף, בליווי צמוד של הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, לתפירת תיקים נגד נתניהו ולהביא בכך להפיכה שלטונית שתעלה את השמאל לשלטון, כדי... לקבל סיקור חיובי בתקשורת, בהוראת הפוליטבירו של התקשורת. והמונים מאמינים לקשקוש ההזוי הזה. והרי אובססיה חולנית כזאת לתקשורת יש רק לאדם אחד – זה שמוביל את תאוריית הקונספירציה נגד אלשייך.

* כולנו אלשייך – אם ראש ממשלה מן השמאל שהיה חשוד בפלילים היה מוביל מקצת ממסע ההסתה, השיימינג, רצח האופי והסיכול הממוקד לאלשייך, כל הציונות הדתית היתה יוצאת לרחובות, בצדק, תחת הסיסמה "כולנו אלשייך", ומגינה עליו. היום הם בוחרים להתקרנף.

* גוליבר בארץ הגמדים – אחת הרפורמות שנחוץ יהיה לעשותן בתהליך הדה-ביביזציה של הפוליטיקה הישראלית, תהיה חובת מינוי ממלא מקום ראש הממשלה, כחלק מחוק יסוד הממשלה. נתאר לעצמנו איזה כאוס צפוי היה להתרחש בישראל, אם ברצח רבין או בהתמוטטות של שרון הייתה מציאות דומה לשל היום – מניעה אקטיבית של מועמד מספר 2. אין לכך כל הצדקה עניינית, והסיבה היחידה לכך היא פולחן האישיות ועיצוב הנראטיב של "גוליבר בארץ הגמדים". אין זו הרפורמה היחידה הנחוצה, והיא גם לא החשובה ביותר, אבל היא חשובה.

* מאוכזב מבני בגין – בני בגין: "אני ממתין להחלטת היועץ המשפטי. אין לי מה לומר מעבר לכך." אני מאוכזב מאוד מבני בגין. בעניין המשפטי נכון אולי לומר את מה שהוא אומר. אבל אמירה על העניין המוסרי, הערכי; על מנהיג שמקבל "מתנות" מהסוג שאינו מוכחש אפילו, על מסע ההסתה נגד המשטרה והמפכ"ל כדי להלך עליהם אימים, על הצגת החשדות החמורים כ"קיבל סיגר מחבר" – על כל אלה אין לו למה לומר? מי אם לא הוא, באווירת ההתקרנפות הזאת, דווקא כאשר בליכוד כל כך נחוץ צדיק אחד בסדום.

* רגע לפני ה"דיל" – רגע לפני שטראמפ יפרסם את ה"דיל של המאה", הצעת השלום שלו לסיום הסכסוך הישראלי פלשתינאי, ובלי שאכיר את פרטיה, אני מרשה לעצמי להסתכן בהערכה, שהדיל הזה לא יביא לשלום. שום דיל אינו יכול לשנות את המציאות על פיה ההצעה מרחיקת הלכת ביותר שישראל יכולה להעלות על דעתה להציע, היא פחות מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לשמוע עליה. ישראל אינה יכולה להציע יותר מהצעות ברק ואולמרט לנסיגה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים") וחלוקת ירושלים והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית בשטח הזה. וההצעות הללו נדחו על הסף, כיוון שהצד הפלשתינאי עמד על "זכות" השיבה, כלומר על הצפת מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים והטבעתה בדמוגרפיה. ואת זה אף ישראלי שפוי לא יוכל לקבל.
הדיל האולטימטיבי הקודם, בנוסח ברק ואולמרט, קלינטון וקרי, היה בלתי ישים ובלתי אפשרי. אילו התרחש, חלילה, הוא היה הופך את מרכז מדינת ישראל, גוש דן רבתי, לעוטף יו"ש, היה מחייב עקירה רבתי של יהודים מאדמתם ובתיהם ומצד שני מאפשר לפלשתינאים מיני מדינונת לא בת קיימא, שאילו הייתה קולטת בתוכה את ה"פליטים" ובכך מממשת את "זכות" השיבה (על פי אותו מתווה) האסון הדמוגרפי היה רובץ לפתחנו בלחץ של המוני מסתננים המנסים לפרוץ מערבה, לתוך ישראל.
הדיל הקודם נדחה. ואם הוא נדחה – קל וחומר שכל הצעה יותר פרו-ישראלית תידחה בידי הפלשתינאים. וכמובן שאנו נדחה כל הצעה יותר פרו-פלשתינאית. זה המצב, זאת האמת, והכחשתה אינה מועילה. האמת היא שלא צפוי שלום בדורנו ובעתיד הנראה לעין.
לכן, הכיוון אינו צריך להיות אשליות שלום, אלא ניהול נכון של הסכסוך, באופן שיוריד את הלהבות, יחזק את הרש"פ בשטחים שבידיה ויקדם את כלכלתה, יחזק את האחיזה הישראלית בשטחים החיוניים לאינטרס הלאומי והביטחוני של ישראל.
שלום יוכל להיות רק מחוץ לקופסה שבין הירדן והים, כאשר ירדן ומצרים תסכמנה להיות חלק ממנו, כך שהרש"פ – על בסיס גבולותיה הנוכחיים, תהיה חלק מריבונות ירדנית פלשתינאית ורצועת עזה תהיה חלק ממצרים ותתפתח לכיוון סיני, ושם ישוקמו ה"פליטים".
נכון להיום, אין לנו פרטנר לפתרון כזה, ולכן אין לנו פרטנר לשלום.
ועוד לפני ה"דיל" – ראוי טראמפ לשבח על החלטתו להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים, באיחור של 70 שנה. איני יודע מה יהיה תוכן ה"דיל" אך תהיה זו עוד תוכנית בערימת התוכניות שדבר לא ייצא מהן, אך השגרירות בירושלים היא עובדה מוצקת, שלא תשונה.

* סרבן התפכחות – חלפו 18 שנים מאז שנכשל הניסיון הנואל של ממשלות ישראליות למסור את הגולן לסורים, והיום ברור לכל מי שעיניו בראשו, שאילו חלילה הניסיון היה מצליח, היה זה אסון לאומי למדינת ישראל.
אך יש קומץ סרבני התפכחות. אחד מהם הוא יוסי ביילין, שבמאמר ל"ישראל היום" הוא קרא "דווקא עכשיו" לחתום על הסכם שלום עם סוריה, למגינת ליבן של מדינות המפרץ ול"יפי נפש במערב", כלשונו, "שיסבירו לנו מדוע אסור לנו להגיע לשלום עם בשאר אסד." אבל הוא סבור ש"דווקא עכשיו" זה מה שנחוץ.
ואף שהוא אינו קורא לילד בשמו – נסיגה מהגולן, אלא רק מדבר על הסדר, אי אפשר לטעות בכוונתו, כאשר הוא קורא לנתניהו לנצל את קשריו עם פוטין לצורך העניין ומזכיר: "נתניהו היה מעורב במו"מ על רמת הגולן בעבר, באמצעות רון לאודר וכל מה שעליו לעשות הוא להוציא את התיק הרלוונטי מן הגניזה."
באותו מו"מ, בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, ניסה נתניהו למסור לאסד (האב) את הגולן, באמצעות חברו הטייקון רון לאודר.
קשה להאמין עד כמה אדם מסוגל להיות עיוור, להכחיש את המציאות ולהיות וסרבן התפכחות.

* עמדתי בסוגיית גופות המחבלים – על ישראל להחזיר גופות של מחבלים מיד לאחר מותם. אין לה מה לעשות עם הגופות הללו ואין לה צורך בהן. אין סיבה להתעמרות במשפחות המחבלים ויש לנהוג בהומניות. והעיקר – אל לנו להידרדר לנורמות המוסר המזרח תיכוניות.
כל מה שכתבתי עכשיו, נכון החל ביום שלמחרת החזרת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. עד אז, אין להחזיר אף גופה. גופות כל המחבלים תרוכזנה כבנק לעסקת החזרת גופותיהם של הדר ואורון. בעסקה, על ישראל להעביר לרש"פ ולחמאס את כל הגופות שברשותה, תמורת כל הגופות שבידיהם, ואף לא מחבל חי אחד.
ואם ניתן להגיע לעסקה רחבה יותר, הכוללת הודעה של שני הצדדים שלא יחזיקו עוד בגופות, מה טוב.

* בית משפט מאוזן – איני מכיר את שופטי בית המשפט העליון החדשים, הפרופסורים שטיין וגרוסקופף. אבל יש לי אמון בוועדה לבחירת שופטים ואני משוכנע שנבחרו שופטים טובים וראויים.
גם בעבר הצטיין בית המשפט העליון בשופטים מצוינים, אבל בית המשפט לקה בחוסר איזון בין שופטים אקטיביסטיים ל"שמרנים". אני שמח על בחירתם של "שמרנים", לא רק מהסיבה שאני עצמי דוגל בגישה הזאת, אלא בעיקר כיוון שאני בעד איזון בבית המשפט בין שתי הגישות. לא הייתי רוצה בית משפט על טהרת השמרנות.
שיטת הבחירה הנוכחית, מאז שינוי החוק ביוזמת גדעון סער, היא שיטה מצוינת, כיוון שאינה מאפשרת מאיוריזציה של צד כלשהו במערכת. הדרישה לרוב של 7 מתוך תשעת חברי הוועדה, מחייבת שיג ושיח והסכמות בין הצדדים, מה שמבטיח איזון. זה לא היה כך בשיטה הקודמת, שבה היה רוב אוטומטי לשופטי בית המשפט העליון, וטוב שנמנעה יוזמתה של איילת שקד להחזיר את הגלגל לקדמותו, בקוניוקטורה שבה היה לה רוב בוועדה.
אגב, לאלה בימין, שחושבים שהשופטים החדשים עובדים אצלם, אני מציע להרגיע. הם טועים, כפי שהם טעו באשר לגרוניס ולסולברג. עם כל הבדלי הגישות בין השופטים – כולם מחויבים לחוק, והחוק הוא אותו חוק.
ברכות לשופטים החדשים. אני בטוח שכולנו נתברך בהם.

* תמצית משנתה של השוקניה – בשבוע שעבר ציטטתי ממשנתו הציונית של השופט אהרון ברק, וכפי שצפיתי, פרסום הדברים ב"הארץ" דווקא, הזמין מתקפות נגדו, בשל התהום האידיאולוגית הרובצת בינם לבינו. המתקפה החלה בפשקוויל של הראל פרימק, שכותרתו: "אהרן ברק לא רוצה דמוקרטיה אלא שטעטל משודרג."
ולמה ברק אינו רוצה דמוקרטיה? משפט המפתח בפשקוויל הוא זה: "ההמצאה המעוותת של 'יהודית ודמוקרטית' שכולה שעטנז דלוח של סתירות." כי זו תמצית משנתה של השוקניה – מאבק נגד המדינה היהודית.
ובסוף השבוע – פשקוויל נגד ברק של שלמה זנד. כותרת הפשקוויל: "אהרון ברק הוא עלה התאנה למפעל החוקתי של שקד." הכותרת אינה מקרית. כידוע, איילת שקד ואהרון ברק מייצגים את שני הקצוות במחלוקת על האקטיביזם השיפוטי, ובשבועות האחרונות הם תקפו זה את זה. אומר שלמה זנד: עזבו שטויות, כולם ציונים, כולם אותו חרא. המחלוקות בין תומכי קיומה של המדינה היהודית הן בולשיט. זנד, כידוע, מקדיש את חייו להכחשת עצם קיומו של העם היהודי.
גם הפוסט-היסטוריון יגאל עילם מצטרף לתוקפי ברק. בפשקוויל שלו הוא כותב: "ברק מצטרף למגמה הרווחת היום בשוק הישראלי, בעיקר בפינתו הימנית: להעניק תעודת כשרות לכל פרקטיקה ולכל שרץ רעיוני, ובלבד שיישאו עליהם תג זיהוי יהודי. לצורך כך מוכן ברק להרחיק לכת עד לטשטוש ההבדל המהותי בין ערכים פרטיקולריים לערכים אוניברסליים, ואף להוסיף עליהם קטגוריה חדשה, שאינה קיימת בקרב עמים אחרים: 'ערכים שהתפתחו בהיסטוריה של עם ישראל לדורותיו'."
עילם לועג לאידיאולוגיה הציונית של ברק: "התשתית הפילוסופית אצל ברק רעועה." בעיני עילם, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ועל כך הוא יוצא נגד ברק, ונגד "תפישת הדואליזם הערכי שבה הוא מחזיק: מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית." הוא יוצא בעיקר נגד ההגדרה, במאמרו של ברק, שישראל היא מדינת העם היהודי. "הקביעה כי ישראל היא 'מדינת העם היהודי' אינה עולה בקנה אחד עם מושג המדינה באשר היא," הוא קובע, ומוסיף: "מיהו העם? האם לא עם-הארץ? מהי הריבונות? האם יש לה קיום שלא במסגרת מדינתית? ולמה היא צמודה לעם (לשבט, לקבוצה לאומית) ולא לפרט האנושי, כלומר, לאדם באשר הוא אדם?"
השורה התחתונה בפשקוויל, היא המלצה לברק לשנות את כותרת מאמרו. הכותרת שהוא ניסח למאמרו של ברק: "צמצום חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית."
אבל אם חלילה תוגשם האידיאולוגיה האנטי ציונית השוקניסטית, וישראל לא תהיה מדינה יהודית, היא צפויה להיות דמוקרטיה כמו הסביבה ממנה היא מתבדלת, וחירות האדם בתוכה תהיה כמו במדינות "אזרחיה" השכנות.

* ערב לב וערל מוח – בישראל אין כל חוק המחייב יהודים למול את בניהם וגם אין הסברה או הטפה לקיים את המצווה הזאת, ולמרות זאת – 98% מהיהודים עושים כן. ושמא, לא "למרות זאת," אלא דווקא מסיבה זאת.
יש גם מיעוט קטנטן ושולי שאינו מל את בניו, וזה בסדר, אנו מדינה דמוקרטית וזכותם של הורים להחליט כך אינה מוטלת בספק. והמיעוט הזה דווקא מנהל מסע מיסיונרי נגד המילה, וגם זה בסדר, כי אנו מדינה דמוקרטית שנהוג בה חופש הדיבור.
ויש הרוצים לאסור בחוק את זכותם של יהודים למול את בניהם. הם הרי מאוד ליברלים... כזהו, למשל, מראיין הפפראצי של דבוקת שוקן, ניר גונטז'. ועל כך הוא ראיין השבוע את חברת הוועדה לזכויות הילד, ח"כ קרין אלהרר.
למי שאינו מכיר את הסוגה – גונטז' הוא מראיין פפראצי. מראיין בהפתעה, מקליט את הראיון ומפרסם את תמליל הראיון כולל הגמגומים, ה"אֶהה" וכו'.
בראיון הוא לא אמר לאלהרר: "שמעי, אני רוצה להציג לך רעיון נפלא, מהפכני, ולשמוע את דעתך. מה תאמרי על הרעיון המבריק שלי, לחוקק חוק האוסר על המילה?" לא.
נקודת המוצא של הראיון, הוא שחוק האוסר מילה הוא מובן מאליו, כמו זריחת החמה ושקיעתה, והמובן מאליו הזה לא מתקיים בגלל שקרין אלהרר המרשעת וצוררת הילדים אינה ממלאת את תפקידה ואינה יוזמת אותו. ולכן, הראיון היה בעצם חקירה, שבה אלהרר (שלפחות על פי הראיון הזה מצטיירת כחסרת ביטחון, ולא כעיפרון המחודד ביותר בקלמר) נדרשת להסביר מדוע היא לא יוזמת את החוק הזה.
זאת ה"שאלה" הראשונה: "איך זה שבמדינת ישראל מותר לקחת ילד בן שמונה ימים, לחתוך לו חלק מאיבר המין ולהטיל בו מום, רק מהסיבה ש'אלוהים' אמר? 'אלוהים' אמר, אז נגמרו זכויות הילד? זה תינוק שלא יכול להתנגד."
קרין מגמגמת משהו... "אז אני אומָר: א' – אין חובה חוקית..."
והוא קוטע אותה ומסתער: "אבל אין איסור חוקי," כי מובן מאליו שצריך להיות איסור חוקי. וכך נשמעת החקירה כולה: "האלוהים המדומיין אמר הרבה דברים שנאסרו בחוק: לפגוע ב'חוטאים' למשל. 'אלוהים' בעצמו התגאה בזה שהוא הרג תינוקות. ילד בן שמונה ימים, להבדיל, מאנשים בוגרים, לא יכול להביע התנגדות. למה זה בכלל מותר? ... אז במדינת ישראל, מצווה של 'אלוהים' היא מעל למוסר ומעל להיגיון..."
וכשאלהרר מנסה לחלץ אמירה, "זה עניין מצפוני אישי," הוא תוקף: "אבל התינוק הוא תינוק. אצל בגיר זה יכול להיות עניין מצפוני אישי. זה מהלך שאין ממנו חזרה. אם כבר, זו אמונה של ההורים. אבל ממתי להורים מותר לפגוע בגוף של ילד ולהוריד לו חלק מאיבר המין?" וכן הלאה וכן הלאה.
ושאלה לי לגונטז'. אם חלילה הוא וחבר מרעיו יעלו פעם לשלטון, היכן יקומו מחנות הריכוז ליהודים שיפרו את הגזירה ויתעקשו לקיים את אקט הזהות היהודית הזה?

* ביד הלשון: המביא דברים בשם אומרם – איך קשור הביטוי "המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם" לחג פורים?
קודם כל, הציטוט המדויק הוא "האומר דבר בשם אומרו." אמר אותו רבי אלעזר בשם רבי חנינא (ובכך הביא גאולה לעולם).
רבי אלעזר אמר את הדברים בהקשר של מגילת אסתר. בפרק ב' מסופר כיצד מרדכי חשף קשר נגד אחשוורוש, של סריסיו בגתן ותרש.
"וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ, בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי."
אסתר אמרה דבר בשם אומרו. והדברים האלה הביאו גאולה לעולם, או לפחות לעם היהודי.
בפרק ו', כאשר נדדה שנת המלך, הוא ביקש לקרוא לו מספר זיכרונותיו, שם סופר כיצד סוכל הקשר בידי מרדכי היהודי. אחשוורוש רצה לבטא יקר למרדכי, וכידוע, ביום בו אמור היה מרדכי להיתלות בידי המן על עץ, המן הרכיב אותו בלבוש מלכות ברחבי שושן, ולמחרת המן נתלה על העץ שהכין למרדכי, מרדכי ירש את תפקידו ואת ביתו של המן והורשה להוציא צו המנטרל את צו השמדת היהודים של המן, והשאר – עדלאידע.
אורי הייטנר