בתקופת שהותו של אוסקר אצלנו הגיעו לילה אחד אחרי חצות, בשבוע הראשון של פברואר 1957, חברתנו אורה זמיר ובעלה יונתן עם בתם עינת, בת שלושה חודשים, התינוקת הראשונה של הקיבוץ הצעיר. משאית המֶק הגדולה של המשק, עִם האֵם והתינוקת בקָבּינה, עשתה במשך תשע שעות את הדרך החורפית המשובשת, כי טרם נסלל אז הכביש מסדום לעין-גדי. מיד כשנודע דבר בואם התמלא חדר-האוכל הקטן בחברות ובחברי המשק, שחלקם התעוררו משנתם, וכולם פרצו בריקוד נלהב כאשר אורה עם התינוקת בזרועותיה עומדת במרכז המעגל המתנועע ושר. אותה שעה ניגש אליה אוסקר במין הילוך של ריקוד-למחצה ונתן לה שי את צעיף-המשי הצבעוני שלו. אינני זוכר אם גם רקד.
שאר ההתרחשויות בסצינה הדומה [ברומן "אנשי סדום"] של האם והילד, באכסניה בסדום, הן בדויות. אמנם, חיצוניותם של אחדים מחברי עין-גדי המופיעים באכסניה בסדום עוצבה על פי חבריי לגרעין "שדמות", שיסד את המשק.
קיבוץ עין-גדי, על צריפיו ועל חדר-האוכל שבו התרחש המחזה, עדיין שכן בתקופה ההיא במיבנים ששימשו את היאחזות הנח"ל שקדמה לו. בתוך שנים אחדות הועבר הקיבוץ לפְּלַטוֹ, הרמה שמדרום לנחל ערוגות, ומן הנקודה הישנה אשר לרגלי תל-ג'וּרן לא נישאר הרבה והיא נותרה בעיקר בזיכרונם של אלה שחיו בה.

* הרומאן "אנשי סדום" הופיע לראשונה ב"ספרייה לעם" של הוצאת "עם עובד" בשנת 1968, לפני 50 שנה. האפילוג, שציטוט ממנו מובא כאן, נמצא רק במהדורה החדשה "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", 'אסטרולוג', 2001.
וכך נראה הפרק ברומאן עצמו:

התינוק הראשון של עין-גדי עובר בסדום
...באותו רגע נשמעה פעיית התינוק.
מוזרה היתה מכל הקולות שהיה אפשר לשער כי יישמעו בארץ-המלח הצחיחה.
"דניאל!" תפסה שרה בידו, "תביט, תביט!"
ממושבה ליד הנהג ירדה האם הצעירה, שׂערהּ שחור ואסוף לאחור, פניה עגלגלות ועצמות-לחייה בולטות, כפני מדוֹנָה, ובזרועותיה תינוק מחותל. עד לאותה שעה ישבה בחשיכה במושב הקדמי, היניקה את תינוקה וחיתלה אותו. האב הצעיר טרח סביבה, נרגש, בידו חיתולים צחורים להחלפה, בקבוק ושמיכה זעירה.
"יאללה! נוסעים!" הכריז המזכיר ופסע לקראת המכונית.
"לא! לא בא בחשבון!" התפרץ האב הצעיר בחשדנות, כאילו חיכה כל אותה שעה לאיזו התנכלות לזכויות משפחתו הרכה, "צריך לחכות כאן לפחות חצי שעה!"
המזכיר ויתר בקריצה, האחרים צחקו לבדיחתו. לא התכוון כלל לנסוע, רצה רק למתוח. האֵם, נערה רכה ושברירית, הרימה עיניים תוהות ובהן אופל כחלחל ועמוק כַּליְלָה, עיפעפה בריסיה הגדולים, השחורים, וחזרה להתבונן בתינוקה במבט של אהבה ורוך. הבעל פינה לה מקום ליד אחד השולחנות בסככה.
בני-הנוער של מחנה-העבודה הסתובבו, שתו מיץ וסודה, פיטפטו וצחקו. בגדיהם היו סתורים מן הנסיעה הארוכה, ואף-אל-פי-כן ניראו רעננים וקלים כאילו זה עתה צנחו מעולם אחר, ואין למחנק ולחום שליטה עליהם. אחוזים היו רוח של משובה, ומפעם לפעם נסחפו בגלי צחוק, והיה קשה להבחין מפני מה.
"חֵיבְרֶה!" יצא פסח מן המיטבח וחיבק את האב הצעיר, "פּוֹזְדרַווליוּ ס' נוֹבוֹרוֹזְ'דיֶניֶם!" מתוך התרגשות דיבר רוסית ונשק לו, "מדוע לא סיפרתם לי? מזל-טוב! חיברה, הילד הראשון בעין-גדי!"
"אחרי שלושת אלפים שנה!" ליגלג המזכיר, "פסח עוד זוכר את המשפחה של בר-כוכבא."
"ואת אשת לוֹט," הוסיף פסח בלי תרעומת.
"והבנות שלו," אמר הבחור הממושקף, שכבר היה בפינה אחרת של הסככה, אוכל שוקולד ומנגב אצבעותיו בעיתון-ערב.
"חֵיברה, צריכים לעשות משהו! לא? לא צריכים? איך זה עוברים כאן בקוֹנספּירַציה, לא מסַפּרים, לא אומרים שום דבר! ולי לא מגיע גם כן קצת נחת? מחותן בשמחה. תשאלו, תשאלו את פסח על הילדים שגדלו בשכונה בקליה. על דליה. על התינוקות של בית-הערבה. והחלומות שהיו לנו כאן, בסדום, שנוכל לחיות למרות החום והמרחק ולהביא את המשפחות שלנו לגור כאן. ואיך נלחמו על זה עם חברת-האשלג. אבל לא הצליחו. נו, מה מחכים? פרַיילִיך, חֵיברה! פרַייליך! תשירו! על חשבוני שותים היום כולם מיץ, אבל תשירו! ובלי קונספירציות."
"ובירה," אמר המזכיר.
"גם בירה, שייגץ! אבל בתנאי שתרקדו. לא כל יום נולד יורש-עצר!"
"לך, לך להביא," אמר המזכיר.
"תשירו!" אמר הממושקף, "אם לא תשירו לא תקבלו מיץ!" והתחיל מוחא כפיו הגדולות ונוהם בקול עבה ובשמחה מעושה, "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו!"
"לרקוד חֵיברה, לרקוד!" חזר פסח עם הבקבוקים, "חֵיברה צעירים!" פנה אל הנערים והנערות ממחנה-העבודה, "אתם עוד לא התקלקלתם, אלה, עצלים כבר, נעשו קוּלַאקים! – ניראה אתכם."
השולחנות הקרובים לדלפק הוסטו הצידה, ובעוד רגע נשמעה שירה מלווה הלמות-רגליים על-פני רצפת-הבטון החשופה. השמחה סחפה גם את המתמהמהים, והכול הצטרפו למעגל ה"הורה". פסח הניח את הבקבוקים ונכנס למעגל הרוקדים, בין רותי השמנמונת לחברתה חשופת-הירכיים, במכנסי-ההתעמלות הקצרים. הוא הניח את זרועותיו על שכמיהן, והן קיבלו בחיוך סלחני את הסבא העליז. פתאום הִרפה מהן, ניגש וגרר גם את האב הצעיר למעגל.
המזכיר, שעמד מן הצד, מריר ולגלגן מכדי להשתתף במחול, הפטיר: "איזה רגליים, תיראו, תיראו שרירים. לא רע, יהיה מי שיעבוד בסיקול. יגלגלו אבנים."
האב הצעיר רקד נרגש, והתיירים עמדו סביב והתבוננו. הפועלים, אנשי סדום, פינו בריטון את מקומם ליד הדלפק ולקחו איתם גוש-קרח בדלי לפינה מרוחקת של הסככה, לצנן את משקאותיהם. פניו חרושי-הקמטים של פסח האדימו בשעת הריקוד. ובשמחתו כמו הִשִיר מעליו את השנים ואותותיהן. התלהבותו התגברה מרגע לרגע, כחסיד המרקד לפני רבו. "רֵיק! הלב ריק!" צעק באמצע השירה, "יהודים, בשביל מי אנחנו שמחים כאן? והיו עינינו רואות! קצת נחת. חֵיברה! מרץ, ובלי קונספירציה!"
ושוב עזב את המעגל. קווצות שערו הלבן כשלג מדובללות וספוגות-זיעה, חולצתו פרומה ומתנפנפת. הוא משך את מכנסיו כלפי מעלה, וניגש אל האֵם הצעירה: "בואי!"
"פסח! השתגעת?" אמרה, "אי-אפשר להשאיר את התינוק לבד."
"לא בא בחשבון. בואי! יחד עם התינוק!"
"אבל איך? אני לא יכולה."
"אל תפחדי, בואי!" משך אותה.
הוא פינה לה דרך והציב אותה במרכז המעגל המרקד. היא חייכה בביישנות אל הפרצופים המשולהבים שקיפצו סביבה. לא הסתירה את גאוותה, אך לא ידעה כיצד תודֶה להם בלי להיראות מגוחכת. התינוק בזרועותיה היה צרור לבן עטוף בשמיכת-תכלת זעירה.
"דניאל," סגרו אצבעותיה של שרה על אמת-ידו, "אני לא יודעת מה יש לי פתאום," ציפורניה ננעצו בבשרו והוא הניח לה, למרות הכאב, לעשות כרצונה. "כאילו מעולם לא חייתי במקום אחר, אלא תמיד כאן. ככה."
קארל הסתכל במעגל הרוקדים והיה מוקסם ממראה עיניו. צבי הסביר לו מה פשר השמחה, הילד הראשון בעין-גדי, ועיניו זהרו. צבי חש שמשהו מתרכך בקירבּוֹ כלפי הגרמני התמהוני, והצטער על הוויכוח המוזר שפרץ ביניהם לפני שעה קלה. אולי עליו להאשים את עצמו בכך?
לפני ימים אחדים הוא סיפר לגרמני, מתוך תרעומת על ההתלהבות המופרזת שבה עטף הלה כל ישראלי שנקרה על דרכו, כי במבצע סיני 56' נלחמו הצנחנים הישראליים בלי להשאיר אחריהם הרבה שבויים.
"אבל לכם אסור היה לעשות זאת," גימגם הגרמני בבעתה, "לכם. דווקא אתם. מה גדול האשראי שאתם מבזבזים."
אולי שגה כאשר סיפר לו. האם תמיד עליו לפטפט? מצד שני, לעזאזל הצביעות. זו אמת לאמיתה. מזוהמת, כמו העניין של בועז המשותק. כמו הרבה אמיתות. רק תן להם – ויעשו אותך לקדוש ולגיבור, בסיסמאות על "טוהר הנשק", ומשיחיות, ו"עם סגולה" ו"אתה בחרתנו", כמו לוונטל האידיוט, והדומים לו. על אחת כמה וכמה הגרמני. בפניו ודאי שאנחנו לא צריכים לתת דין-וחשבון. אם מעשינו אינם מוצאים חן בעיניו, שייקח במתנה את כל הערבים והפליטים הפלשתינאיים יחד עם נאצר והמופתי ואחמד שׁוּקֵיירי וידחוף אותם לתחת. ניראה איך יסתדר הוא איתם. לעזאזל, גם אתה מאזוכיסט, צבי, מה דוחף אותך להדגיש באוזניו כל הזמן את האכזריות שלנו? תסביך? חַרא תסביך... הייתי רוצה פעם אחת לדבר על הבעייה היהודית, עלינו, בלי להסתבך. אנחנו חיים, ולא אפר של קדושים.
"אתה אדם טוב," חלף הגרמני על-פניו, מחייך באותה השתדלות והכרת-טובה, שהצליחו לצנן את שעת-החסד הקצרה בליבו של צבי, וכבר הצטרף הגרמני למעגל הרוקדים, מתנודד על רגליו הדקות בלי לכופפן בפרקי-הברך. בחדווה מוזרה צלע על שתיהן, ראשו כלפי מעלה, ופניו המנומשים והבהירים סתומים כמסיכה. רזון-בשרו וחיוורונו בלטו מבעד לעור הנמתח על-פני עצמות-לחייו האלכסוניות. יד על כתפו של פסח, יד על כתפו של האב הצעיר, סמוך לפרצופה החייכני של רותי ממחנה-העבודה, בלי לתפוס כלל את קצב הריקוד, וכך נגרר איתם במעגל, נסחף כצרור חסר רוח-חיים, כפות-רגליו הלבנות ניגפות זו בזו ובאחרים. והסנדלים התנ"כיים, הישראליים כל-כך, והרצועות החומות החדשות שלהם. הוא היה שיכור-התלהבות, כל אבריו רחפו וריטטו, חוץ מפניו, שהתאבנו בדבקות מוזרה, כמו בשעת תפילה.
"פ-סח!" קרא בקצב הריקוד הבחור הממושקף כשהוא מקפץ במהירות סביב-סביב במעגל וראשו מתרומם מפעם לפעם אל-על, "איך ר-ק-דנו שם ב-סדום לפ-ני שלו-שים ש-נה..."
"בג-דוד ה-ע-בו-דה!" ענה לו פסח בצעקה, שהדה נשמע חוזר מפתח מערת-המלח הסמוכה, ומיד המשיך: "ד-ויד מלך ישראל, חי, חי, ו-ק-יָ-אַם! דויד מלך ישראל..."
הרי-מואב, הים, הר-סדום מכאן ומכאן, המערה, המזח, ושוב הרי-מואב, הים. מזרח, צפון, מערב, דרום. והירח במרום השמיים, עוד מעט נקודה קטנה ומרוחקת. ועל-פני הים הבריק נוגה מכאיב, לבן כחלב. הקולות מן הסככה נבלעו במרחב הים וההרים. האכסניה דמתה לספינת-שיכורים המפליגה לדרכה, חזיון-שרב בלב מידבר אפל.
קארל התיר עצמו ממעגל הרוקדים, נכנס פנימה אל המרכז, התנודד וראשו סחרחר מעט, הסיר מעל צווארו את מטפחת-המשי הכחולה שמודפסת עליה פסגת הפוג'יאמה המכוסה שלג והמעוטרת אותיות יפאניות, הגיש אותה לאם הצעירה ואמר בגרמנית:
"אין לי דבר אחר לתת לך, אבל אני מרגיש צורך, להביע לפנייך, למען בנך, הילד הראשון של עין-גדי... החיים הם משפחה... בבקשה, קחי מזכרת צנועה."
ובראותו שאינה מבינה את דבריו, אמר בהדגשה את המילים העבריות המעטות שידע:
"תודה רבה. שלום! תודה."
היא נבוכה ולא ידעה מה לעשות. "תודה רבה," אמרה.
"תודה רבה!" חזר קארל והניח את המטפחת על כתפיה.
"תודה רבה."
הוא היה סקרן לראות את פני התינוק וגהר לעומת הצרור הלבן. האם הצעירה גילתה לו לרגע, בקצת בושה, כחוֹלצת שד, את פני התינוק שבחיקה.
קארל חייך בהודייה ופניו נעווּ כעומד לפרוץ בבכי. היא חששה שלא ישלוט בעצמו, ונבהלה. המטפחת לא היתה נקייה ביותר, אבל אחרי כביסה יהיה אפשר להשתמש בה כמטפחת-ראש נאה.
"ילד יפה," אמר בגרמנית, "צריך להבין. צריך להיות תמים."
"תודה רבה," חייכה אליו שוב בהשתדלות למען יֵדע שהיא מוקירה את מתנתו. "העיקר הכּוונה," אמרה עברית, ופתאום נזכרה שאינו מבין.
היא כיסתה את פני התינוק האדמדמים בשמיכה הזעירה ואימצה אותו אל ליבה. כאשר נעלמו פני התינוק, כבו פניו של קארל, ובאור-החשמל הצהוב היה לוֹבנם המחוספס כפתותי-סיד הנושרים מעל קיר עתיק. המולת המעגל המרקד סגרה עליו והִכתה בו, כאילו הללו אסרו אותו ביניהם להעלותו קורבן. סחרחר צעד לעומתם, ריקד פסיעה אחת, ושתיים, בטקס חגיגי, מצחו הלבן מתנודד בַּסערה. על חזהו החיוור והמגוּלה בלטה בכיעורה צלקת פציעתו הישנה, מבטו חדר אל מֵעבר למעגל, ושם, מבעד לפרצופים המשולהבים והמזיעים והצרחניים שמֵעל לחולצות הדביקות, המקפצים והמתחלפים לנגד פניו כתמונות-קולנוע, ראה את פניהם הצוחקים של שרה וצבי ודניאל. הוא ביקש לגשת אליהם, להסביר. עוד פעם. שלא ילעגו לו. והדרך היתה כה קלה, קרובה. והתינוק. אך מדוע קופץ לעומתו וחוסם את דרכו פרצופו של פסח המרקד בדבקות ושירתו היא צעקה, מדוע נפער הלוע ומתרחב כפתח מערה המאיים לבולעו. כה גבוה מעליו? מפני מתרומם פסח, ופיו המזמר קרוב לשמיים. גבוה, גבוה מעליו. הוא רצה להציץ שוב בפני התינוק. ומשונה, מדוע מתנהל גופו, זה גופו הטוב, הנשמע לו תמיד, בכיוון הפוך, כלפי מטה. וכה שמח היה על שהצליח סוף-סוף לברוח מהם. שלווה מתוקה פשתה באבריו, עכשיו, שהיה למטה, ונעלמו פרצופיהם המשולהבים. והאור. מה עמוקה היתה השלווה. כאילו הוא שוב תינוק – – –
"הגרמני נפל! התעלף!"
"קחו אותו!" צווחה האם הצעירה, ונמלטה ממרכז המעגל המתפרק, ובעלה אחריה, להרגיעה.
"מה הוא עשה לתינוק? מה הוא עשה?" שאל.
"לא-כלום," אמרה. "נתן לי מתנה, ופתאום נפל!" ולאחר רגע הוסיפה, כחוששת מפני עניין סתום ונורא: ""לא הייתי צריכה לתת לו להביט, מי יודע. נכון?"
"שטויות," אמר הבעל הצעיר, "סתם אמונות תפלות. אין דברים כאלה בעולם."
"אבל הוא הביט בו כאילו..."
"מה?"
"אפילו אותך לא ראיתי מביט על הילד במין הערצה כזאת, פראית."
"טיפשונת," נשק אותה על מצחה, "אַת מגזימה."
הרוקדים, מיוזעים ומתנשמים, הצטופפו סביבם. הם היו יחפים. את סנדליהם זרקו בעת הריקוד. דניאל התכופף והצמיד את הסטטוֹסקוֹפּ לחזהו המגולה של הגרמני. קמיע האספאלט השחור צנח כאבר מדולדל על-פני העור המחוספס. דניאל חקר אם יש עוד רופא בסביבה.
פסח ענה לו שהרופא של סדום נסע לפני-הצוהריים, אבל אפשר להעביר את הגרמני למרפאה במחנה-הפועלים הנטוש. חוץ מזה, אולי במכונית קטנה, כמו הג'יפ, יהיה אפשר להסיע אותו לבית-החולים בבאר-שבע? הג'יפ יוכל לעבור את הקטע החסום.
דניאל החליט להעביר אותו תחילה למרפאה. דופקוֹ של הגרמני נחלש והכרתו אבדה. הטילטולים עלולים לסכנו עוד יותר.
פסח הסביר בקצרה לצבי במה העניין, וצבי פקד מיד על גושי והחייל השני להביא את הג'יפ אל פתח הסככה. דניאל ופסח העלו את הגרמני, ושוב היה הלה נגרר כבשעת המחול, מיטלטל חסר-רצון בין השניים המחזיקים בו. ובעוד רגע הפליגה המכונית הקטנה לדרכה, נעה כשיכורה על-פני מסלול-הטיט החלקלק, וצמיגיה חורשים בבוץ שחור ומלוח, הניתז לצדדים.
בחללו הצר של הג'יפּ, מאחור, ישב פסח מצידו האחד של קארל, ומצידו האחר דניאל, המודד את דופקו הנחלש והולך. אורות האכסניה היו מופיעים ונעלמים חליפות עם התפתלויותיה של המכונית במשעול הבוגדני, עד שנעלמו לאחר עיקול-הדרך הסובב את צלעו הזקופה של ההר.

אהוד: לימים חזר אוסקר איידה לישראל, התגייר, שינה שמו לד"ר אשר אדר, חי בצפון הארץ ואחר-כך בירושלים והתפרנס למחייתו כמדריך תיירים בגרמנית, וסיפר לי שתיירים גרמניים שאלו אותו לא פעם מאיפה הגרמנית המצויינת שלו.
יצא לי לפגוש אותו פגישה ממושכת פעם אחת בתל אביב, ואף נהג לשלוח לי קטעים אחדים שכתב, ופירסמתי אותם במכתב העיתי. לפני שנים אחדות נפטר.