לפני 14 שנים
1. שיגעון העליונות הישראלי
אני קורא את חזונות השלום המתלהמים של א"ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן, יוסי ביילין, יוסי שריד ודומיהם, שלא נרפאו וגם לא יירפאו כניראה לעולם משגעון העליונות ה"יוני" שלהם הסבור שבנו האשמה וכי יש בכוח ויתורינו לשים קץ לסכסוך שלנו עם העולם הערבי והמוסלמי וכי אין נשקפת לנו שום סכנת השמדה מצידם אם רק נהיה "טובים".
ואני נזכר בחוברת שפירסם בשנת 1967 יהושפט הרכבי ז"ל (1994-1921) שהיה אלוף וראש אמ"ן, ולימים פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב" (דביר, תשכ"ז, 79 עמ'). החוברת נכתבה בנוסחה הראשון לפי הזמנת כתב-העת של ז'אן פול סארטר "זמנים חדשים", שראה אור בפריס בסוף יוני 1967. הנוסח העברי נערך סופית בתחילת 1966, ומשום כך הוסיף לו הרכבי הקדמה שנכתבה כבר לאחר מלחמת ששת הימים. דבריו אלה נכתבו בטרם הוקמה אפילו התנחלות אחת בשטחים שנכבשו זה עתה.
הרכבי ניתח בחוברתו שתי גישות ישראליות דומיננטיות, ה"קשיחה" או ה"ניצית", וה"רכה" או ה"יונית". נקודת-המוצא של הגישה ה"קשיחה", ה"ניצית" או הלאומית, היא הזכות ההיסטורית של היהודים לארץ-ישראל, היא כאילו ציפתה שהערבים יכירו בכך ויוותרו על הארץ, ומשטפחה המציאות על פניה, החלה נוטה לראות את היחסים בין העמים כמישור שבעיקרו הוא א-מוראלי. קיימת בה תחושת עליונות חזקה, ואמונה כי הניצחון היהודי אינו רק תוצאה של עדיפות בעוצמה, אלא גם בסגולות מוסריות. אין היא חרדה מהמשך הקונפליקט לזמן ארוך, אין בה נטייה לרכך את חומרתו, וגם אין לה הצעת פתרון של שלום, אלא היא רואה את המשך המאבק עד שילאה האוייב.
בכך גם חולשתה העיקרית של העמדה ה"ניצית", כי בעוד מדינות ערב יכולות לקוות לחסל את הקונפליקט במלחמה, אין המלחמה יכולה להיות לישראל פתרון סופי. ואמנם, פרדוכסלית, דווקא הניצחון במלחמת ששת הימים עלול להוליד קוצר-רוח ואכזבה, משום שהישראלים עשויים לטעון כי אם ניצחון כה מפואר אינו מביא להסדר סופי, הרי שהמצב רע. לדעת הרכבי, עלינו להיות נכונים לקונפליקט ממושך ומייגע ולא להיתפס לאשלייה כי עם ניצחוננו במלחמה נוכל לאכוף את השלום. בכך גם הסכנה החמורה ביותר לעמדת ה"ניצים", העלולים להגיע לקיצונית של ראיית הקונפליקט כנצחי.
אך גם הגישה ה"רכה" והליבראלית, ה"יונית", סובלת לדעת הרכבי ממגרעותיה של תחושת העליונות הישראלית. עצם הניסיון לראות את ההיסטוריה של יחסינו עם הערבים כמסכת הזדמנויות-לשלום שהוחמצו על-ידינו – יש בה משום המעטת ערך רצינותה של העמדה הערבית. גישה "יונית" זו נוטה גם להקל בערך איומי-ההשמדה. ייתכן שבדחייה ה"יונית" של האפשרות, שמטרת הערבים היא חיסולנו – "יש גם התפעלות-עצמית, הדוחה את האפשרות שישאפו הערבים לחסל אנשים כה מובחרים ונעלים," כדבריו. ההדגשה כאילו מוכרח להיות לישראל אמצעי להשפיע על הערבים שיעשו עימה שלום, מעורר את החשד שגם פה פועל שיכרון העליונות הישראלי, ועימו תחושת תיסכול חריפה: מאחר שניצח במלחמות, אך לא בשלום, אין הישראלי מוכן להודות כי אובייקטיבית נבצר בינתיים השלום מהשגתו, והריהו נוטה להאשמה עצמית על ההזדמנויות שהוחמצו, כרוצה לומר: אילו רק היינו "בסדר", היה גם השלום בהישג ידינו. רק בנו תלוי הדבר. שאיפתה החיובית של עמדה זו, לדברי הרכבי, מסתלפת משום עיוורונה לראות את עומק ההיפגעות הערבית. היא נדחקת לקיצוניות של ראיית הקונפליקט כקונפליקט מדומה, והיא נוטה לפרש כל ביקורת עליה כדגילה בעמדה קיצונית הפוכה, כלומר – הקונפליקט נצחי, עניין שבפאטאליזם ואינו ניתן ליישוב.
הרכבי אמר שעלינו לרחוק משימוש בקטגוריות של נצחיות לגבי מצבים מדיניים, אך מצד שני הוא ציין כי אל הגישה ה"רכה" מצטרפת נטייה התאבדותית ישראלית, שסימוכין לה בכמה הלכי-רוח קיצוניים במוסריותם ובהאשמתם-העצמית, הן בספרות העברית הצעירה והן בנוער הישראלי.

2. מכתב לחבר בחו"ל
תודה על מכתבך האחרון שאותו קראתי בתשומת-לב רבה. כן, אנחנו מרגישים רע מאוד בעקבות מה שאנחנו מוכרחים לעשות בגדה המערבית וברצועת עזה, אבל אינך יכול לתאר לעצמך כמה תמימים היינו. אף אחד, אף לא המודיעין הצבאי שלנו, העלה על דעתו שהפלסטינים אספו ארסנל כה גדול של נשק נגדנו, כפי שאתה יודע עכשיו במדויק.
מאז טבח פסח בנתניה [שאירע במלון פארק בנתניה בליל הסדר תשס"ב, 27 במרץ 2002. בפיגוע נרצחו 30 ישראלים ונפצעו 160] – דבר לא יעצור אותנו עד שנהרוס את תשתית הטרור והכוח הצבאי של הפלסטינים. אם פירושו של דבר מלחמה מקומית או אפילו מלחמת עולם שלישית (שאולי כבר החלה באחד עשר בספטמבר 2001), ואפילו אם למרות רצוננו מסכנת המלחמה את עצם קיומנו במדינת ישראל – מנוי וגמור איתנו שאם לא תהיה ברירה ניקח איתנו את רוב-רובם של שכנינו לגיהינום בטרם הם יצליחו להשמיד אותנו.
לא תהיה שואה שנייה, ולעולם לא עוד טבח של יהודים בלבד. ואם רוב-רובם של האירופאים והאמריקאים אינם מבינים זאת מצד ההיגיון, הם יבינו זאת במציאות המתפתחת של מלחמת עולם שלישית. צרפת יש לה כבר אינתיפאדה-משלה שהיא רק תחילת התפשטותן של הלהבות, להבות שלא תפגענה רק ביהודי צרפת.
אני רואה את ישראל כמעוז הדמוקרטיה, ההומניזם והתרבות המערביים מול רוב-רובו של עולם ערבי, מוסלמי ופלסטיני, אלה אשר כמעט שאינם מייצרים דבר ואינם תורמים דבר לאנושות בתקופתנו לבד משנאה ונפט, ורק את השנאה הם מצליחים לייצר בכוחות עצמם וללא עזרת זרים. כל שאר היכולות שיש להם הם קונים ומייבאים, כולל נשק גרעיני עתידי, שאותו הם רוכשים מכמה פלגים מושחתים של התרבות המערבית.
מה שקורה עכשיו אינו התוצאה (או הבעייה) של היות שרון ראש הממשלה והמנהיג שלנו (הנתמך בידי רוב-רובם של הישראלים – אפילו מתנגד מושבע שלו בעבר, כמוני).
מה שקורה עכשיו הוא מלחמת בני אור בבני חושך. אותם אירופאים שהם עיוורים מכדי לראות או מפחדים להודות בכך או שהם מקווים שעל ידי פיוס הרשע יצליחו למנוע אותו מלהגיע אל סף ביתם, אוֹה, בעוד זמן קצר, קצר מאוד, יתחילו להרגיש מה שאנחנו מרגישים כל יום וכל לילה ובכל רחוב ובכל משפחה בישראל. אינך יכול לעשות עסקה עם כוחות הרשע הרוצים להחריב אותך.
זוהי נקודת המבט שלי. ואל יטעו אתכם הטנקים והמטוסים וההשתקפות הקשה שלהם בסי.אן.אן; הם רק הציפורניים החדות (תודה לאל!) של פחות משישה מיליון יהודים בישראל כדי להגן על עצמם מפני מאות מיליוני אויבים ערבים ומוסלמים, שרוב-רובם טרם ויתרו על התקווה להשמיד את מדינת ישראל אחת ולתמיד.
מאי 2004
אהוד בן עזר