לילה טוב לכם, חברי תנועת הליכוד, שמימשתם היום את זכותכם להצביע ולהשפיע! לילה טוב לכם אזרחיות ואזרחי ישראל!
אני מודה לכם, חברי הליכוד, על האמון שהענקתם לי, בבחירתי להנהגת התנועה. יותר משהיה זה אמון אישי בי, היה זה אמון בדרך שאני מייצג. היה זה אמון בשינוי דרכה של התנועה ועלייתה על דרך חדשה. ואם לדייק יותר, היה זה אמון בהחזרת התנועה שסטתה לנתיבים צדדיים, בעייתיים, לעתים אף לדרכים אפלות, בחזרה לדרך המלך של תנועתנו.
היום קיבלתי מכם מנדט להחזיר את תנועתנו לדרכה הממלכתית. מהלילה, תנועתנו איננה עוד לעומתית לממלכתיות הישראלית. החל מהלילה, תנועתנו אינה רואה עוד את שלטון החוק כאוייב וכ"כנופיה". מרגע זה ואילך, כלֵי הביצוע של הממלכתיות לא יהיו עוד מוקד להסתה ולהשמצות, ראשיהם לא יהיו עוד קורבנות של שיימינג; אלה הם כלים ממלכתיים, והם הכלים שלנו, כאזרחים חופשיים וגאים בדמוקרטיה הישראלית.
תנועתנו לא תהיה עוד מוקד לשנאה ולהסתה נגד בית המשפט. כמו כל גוף ממלכתי, גם בית המשפט אינו חסין מביקורת. מותר לחלוק על בית המשפט, מותר לבקר אותו ואף רצוי לעשות כן, כיאה לדמוקרטיה. אך אנו מכבדים את בית המשפט, יש לנו אמון בבית המשפט, אנו רוצים בית משפט חזק ועצמאי; לא נסית את אזרחי ישראל לשנאת בית המשפט, לא נלעג לשופטים, לא נציג את בית המשפט כדיקטטורה ואת השופטים כדיקטטורים, לא נעליל על בית המשפט שהוא נציג של איזו קרן, לא נשמיץ את בית המשפט שהוא סניף של חמאס, לא נטיל דופי בפטריוטיות ובציונות של שופטי ישראל, ולא נציג את שופטי ישראל כחורשי קנוניות נגד הפוליטיקאים מן המחנה שלנו. מדוע לא נעשה זאת? כי אנו יודעים שכל אלה שקרים. גם מי ששטפו את מוחות הציבור בהסתה הזאת, ידעו שאלה שקרים. אבל אנחנו אנשי אמת, והחל בלילה הזה תמה תרבות השקר בתנועתנו.
תנועתנו המתחדשת מכבדת את היועץ המשפטי לממשלה, אף שגם אותו מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את פרקליטות המדינה, שגם אותה מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את משטרת ישראל, שהייתה בשנים האחרונות, אוי לבושה, מוקד להסתה, להכפשות, לעלילות, מתוך חוסר אחריות משווע, מתוך רצון לקעקע את המשטרה, ותוך נכונות להשאיר כאן אדמה חרוכה, והכל מסיבה אחת – העובדה שהמשטרה ביצעה את תפקידה נאמנה, מתוך מחויבות למדינת ישראל ולחוק, וחקרה באומץ, ללא מורא, ללא משוא פנים, גם את החשוד שחשב שהוא נמצא מעל החוק. אנו מכבדים את משטרת ישראל, אנו מצדיעים לה. אנו מצדיעים למפכ"ל המשטרה, שהיה קורבן למסע שיימינג בזוי, ללינץ' ציבורי, שנועד להלך עליו אימים, לבל יבצע את תפקידו. אדוני המפכ"ל, בשם תנועת הליכוד המתחדשת, אני מצדיע לך. עוד נכונו לך עלילות רבות בתרומתך למדינת ישראל ולביטחונה, גם אחרי תפקיד זה.
מותר לבקר את משטרת ישראל. מותר לבקר את צבא ההגנה לישראל. אך צה"ל ומפקדיו ובראשם הרמטכ"ל, לא יהיו עוד למשיסה. אני כיו"ר התנועה, ואם ירצו אזרחי ישראל – כראש הממשלה, אעמוד באופן נחרץ נגד כל מסע הסתה נגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל. אנו, הדרג המדיני, נושאים באחריות על כל פעולות צה"ל. כל ביקורת על פעילות צה"ל, יש להפנות אלינו. מצב שבו סביבתו של ראש הממשלה רוקחת מסע נגד הרמטכ"ל וראש הממשלה שותק וקורץ, לא יקרה עוד. לא במשמרת שלי. צה"ל לא יהפוך לכנופיה, מפקדי צה"ל לא יתנו לו להידרדר לכנופיה, וממשלת ישראל תשמור על צה"ל, לבל יהפוך לכנופיה.
תנועתנו מכבדת את נשיא המדינה. נשיא המדינה אינו רק סמל לממלכתיות הישראלית. בשנים האחרונות, הוא היה צוק איתן של ממלכתיות, שעמד בגבורה מול הזרם העכור, האנטי ממלכתי. הוא ניצב כמגדלור, המראה לכולנו שאפשר גם אחרת. ואולי נשיא המדינה לא יאהב שאני אומר זאת, אך הוא גם איש תנועה, חבר בתנועתנו, אחרון המוהיקנים של ערכיה ועקרונותיה, נאמן דרכה. ודווקא בשל נאמנות זו, הוא היה מוקד למסע הסתה, הכפשה והשמצה איומים ונוראים, וכולנו יודעים מי עמד מאחורי המסע הזה. היום זה נגמר. מחר בבוקר אתייצב במשכן נשיאי ישראל, ואבקש מנשיא המדינה סליחה ומחילה בשם תנועת הליכוד, בשמכם.
תנועתנו מכבדת את משרתי הציבור, אנשי השירות הציבורי, שהושמצו בשנים האחרונות, בתואנות שווא הזויות, תחת סיסמאות הבל כמו "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", בטענת כזב כאילו השלטון הנבחר אינו מושל במדינה, בשל מנגנון מפא"יי שמאלני ששולט ומכשיל אותו. כולנו יודעים, שכל הטענות הללו – שווא הן. אנו יודעים שכל ראשי הממשלות של תנועתנו, היטיבו לבצע את מדיניותם ואת החלטותיהם, ועובדי שירות המדינה המסורים ביצעו במסירות את המדיניות הזאת.
גבירותיי ורבותיי!
אנחנו עומדים לשנות את השפה. השפה זוהמה בשנים האחרונות וכירסמה במרקם העדין של החברה הישראלית.
נוציא מהלקסיקון את המילה "לשלוט". איננו מחפשים לשלוט בתקשורת, ולא לשלוט בתרבות ובכלל – השליחות שלנו אינה לשלוט על העם, אלא לשרת את העם.
נחזיר ליושנה את המילה נאמנות. לא עוד נאמנות למנהיג, נאמנות לאיש. את הנאמנות נדרוש מעצמנו, נבחרי העם – נאמנות לציבור – זה שיבחר בנו וזה שלא יבחר בנו, נאמנות לחברה הישראלית, נאמנות למדינת ישראל, נאמנות לעם ישראל.
לא נשתמש עוד במילה "משילות" כאמצעי להשתלטות שלטונית על המערכות החיוניות לחוסנה של הדמוקרטיה, על האיזונים והבלמים, על שלטון החוק, על שומרי הסף. לא ולא. המשילות היא גם תפקוד מיטבי של משטרת ישראל, גם של בתי המשפט, של כל מוסדות הממשל, בהרמוניה ושיתוף פעולה, מתוך מחויבות לטובתה של מדינת ישראל, ואך ורק לטובת מדינת ישראל; לטובת הכלל, ובשום אופן לא לשום אינטרס זר או אישי.
גם המילה מתנות תחזור למסלולה – ספר ליום הולדת, זו מתנה. אפשר גם דיסק. לא... אתם יודעים מה לא.
נמחק מן הלקסיקון את להג הכזב – את ה"רדיפה", את ה"הפיכה", את ה"פוטש", את ה"שטינקרים". לא עוד. לא עוד קונספירציות מטורללות, לא עוד התבכיינות שלטונית, לא עוד התקרבנות של ההנהגה, לא עוד פאסיב-אגרסיב, לא עוד נרגנות, לא עוד חמוציות. מהלילה אנו מפסיקים להיות חמוצים! אנו מפסיקים להיות חמוצים!
נחזיר לשפה הפוליטית את המושגים שנרמסו והודרו ממנה – את הממלכתיות, את הנורמטיביות, את הערכיות, את המוסר, את ההוגנות, את היושרה, את השקיפות, את טוהר המידות, את ניקיון הכפיים, את הדוגמה האישית, את ה"הצנע לכת". אלה המושגים שלאורם נלך, ועל פיהם נפעל.
אין מנהיגות ללא דוגמה אישית, ואנו נשמש דוגמה אישית בכל התחומים. גם הבית ברחוב בלפור, יהיה מופת ליחסי עבודה ולהעסקה הוגנת. וכל הוצאות ביתי הפרטי ימומנו מכיסי. אני, כראש הממשלה, וכמוני השרים וחברי הכנסת – הדוגמה האישית תשמש נר לרגלינו, בכל פעולותינו. אני מתחייב על כך בפניכם, אזרחי ישראל.
הלילה נשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את פולחן האישיות. אין דבר זר ליהדות יותר מפולחן אישיות. כמדינה יהודית, נשים קץ לעבודה הזרה הזאת.
אם אתם, אזרחי ישראל, תבחרו בי לראשות הממשלה, תהיו עדים לשינוי מהותי באופן ההנהגה, לו התרגלתם בשנים האחרונות. בראש ובראשונה, לפני הכל ואחרי הכל – לא יהיה עוד כל ערעור על העיקרון הבסיסי של שלטון החוק – השוויון בפני החוק. אני, כראש הממשלה, כפוף לחוק, ולא יעלה על דעתי לעודד העתקת החוקים הגרועים ביותר במדינות העולם, במטרה להעמיד את עצמי מעל החוק. בשום פנים ואופן, לא תהיה עוד נבלה כזאת בישראל.
כראש הממשלה, אהיה ראשון בין שווים, על פי ההגדרה שטבע מנחם בגין: "השרים רואים בו ראשון, הוא רואה בהם שווים". לא עוד פחד להתבטא, לא עוד פחד לבקר, לא עוד שתיקת הקרנפים. אני מודה בחולשתי. במהלך הפריימריז, בכל אסיפה ובכל חוג בית נשאלתי: למה שתקת? למה נתת לזה יד? אודה ואבוש – פחדתי. ודווקא לכן, אני לוקח על עצמי את האתגר לחולל שינוי דרסטי בתרבות הפוליטית בישראל.
כראש הממשלה אמנה ממלא מקום, אמנה שר חוץ ואאייש את התיקים הבכירים, בין השאר כדי להעניק ניסיון מדיני להנהגת ההמשך. אראה כחלק מתפקידי, כראש הממשלה וכראש התנועה, לטפח מנהיגות צעירה. איני פוחד מהצל של עצמי, ולא אנהג כפרנואיד. הזמנים האלה נגמרו. הם נגמרו הלילה.
כבר בשבוע הקרוב, אקים את צוות מאה הימים, שיתכנן את הרפורמות שנקדם כבר בתחילת תפקידי. אנו נבחן בכובד ראש את הגבלת הקדנציות של ראש הממשלה. יש לכך חסרונות, כיוון שיש חשיבות רבה לניסיון. אבל אנו יודעים שהשלטון עלול להשחית, שהכוח ממכר, שהיכולת לגבור על היצר נשחקת. ולכן, נבחן ברצינות את הרעיון הזה.
נכניס לחוק יסוד הממשלה את החובה למנות מ"מ ראש הממשלה, ונגדיר את סמכויותיו.
נבטל את משרד התקשורת, ונקים תחתיו רשות רגולציה ממלכתית, לא ממשלתית, לא מפלגתית. תקשורת עצמאית וחופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ויש להגן עליה מפני כוחו של השלטון.
נגנוז את כל הצעות החוק שנועדו לפגוע בשלטון החוק. נבטל את חוק ההמלצות. החרפה הזאת תמחק מספר החוקים.
נחולל רפורמות שלא תאפשרנה עוד את הקשר המשחית בין הון ושלטון. הקשר הזה משחית הן את ההון והן את השלטון, ובעיקר – את החברה הישראלית. אנו נשים קץ לשחיתות השלטונית בישראל!
המטרה העליונה של הממשלה בראשותי, אם העם ייתן לנו את המנדט, תהיה להביא שלום על ישראל. שלום בתוכנו, בינינו. לא עוד הפרד ומשול. תפקידנו העיקרי יהיה איחוי הקרעים בעם, המאיימים על שלומה ושלמותה של החברה הישראלית. איחוי הקרעים בין שמאל וימין, בין דתיים וחילונים, בין אשכנזים ומזרחים, בין אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים, בין ישראל ותפוצות הגולה, בין יהודים וערבים.
אם אזרחי ישראל יתנו לנו את המנדט, ויוטל עליי להרכיב ממשלה חדשה, אפנה לראשי המחנה הציוני ו"יש עתיד", ואקרא להם להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה, בשיתוף כל הכוחות הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית. יש חשיבות רבה לקיומה של אופוזיציה חזקה בישראל, אבל בארבע השנים הקרובות יש צורך בממשלת חירום, לתיקון מה שקלקלנו בשנים האחרונות, ולאיחוי הקרעים בחברה.
ושוב, אני מודה לכם על האמון שהענקתם לי. האתגר המוצב בפניי כבד, כמעט כבד מנשוא, אך בעזרתכם – אצליח.
מִזְמוֹר לְדָוִד. יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא-רָגַל עַל-לְשֹׁנוֹ, לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל-נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה-אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

[אהוד: ומי לדעתך יישא את הנאום הנמלץ, שיהיה דומה פחות או יותר לזה שאתה חיברת כאן, כאשר יציג את ממשלתו החדשה? ביבי [קרוב לוודאי]? – או ליברמן, רגב, לפיד, גבאי, חזן, ג'וחא, הרשלה, טיבי או זנדברג?]

2. צרור הערות 4.3.18

* ביקור היסטורי – בית המלוכה הבריטי אינו מנהל את מדיניות החוץ והביטחון של הממלכה ונסיך בריטניה אינו דמות מדינית. אולם בפוליטיקה הבינלאומית יש ערך אדיר לסמלים. הימנעות בריטניה משליחת נציגים מבית המלוכה לישראל במשך שבעים שנות קיומה, מעיד על האמביוולנטיות הקיימת בבריטניה באשר לזכותו של העם היהודי למדינה ולריבונות. הביקור היום מעיד על שינוי ועל הכרה רשמית בישראל, גם ברובד הסמלי. לכאורה, זה מובן מאליו, כפי שלכאורה שגרירות ארה"ב בבירתה של בעלת בריתה הקרובה ביותר היא מובן מאליו, אבל למעשה אלה שינויים גדולים, באיחור אופנתי של שבעים שנה. אלה ביטויים לשיפור המרשים במעמדה הבינלאומי של ישראל, בניגוד לכל סיפורי המעשיות על "בידוד" שמידוד מדיני.
יש לזכור שמבוע האנטישמיות הגדול ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השנייה נמצא בבריטניה – הכוונה כמובן למטיף האנטישמי הבזוי רוג'ר ווטרס, אזרח בריטניה. דרך הביטוי של האנטישמיות הממאירה של האיש הנתעב הזה, היא הסתה לחרם על המדינה היהודית. צעד סמלי כמו ביקור נציג בית המלוכה הבריטי לחגוג את יום הולדתה השבעים של ישראל, היא תשובה נאותה למכונה האנטישמית הזאת.

* מסע מקארתיסטי – הפרסומים על עמדותיו הפוליטיות של פרופ' אלכס שטיין, שנבחר לבית המשפט העליון, הם מסע מקארתיסטי מכוער, של מי שרוצה בית משפט מונוליטי.
עקרונית, מוטב היה שלא נכיר את עמדותיהם הפוליטיות של השופטים, אולם כאשר בוחרים לבית המשפט העליון גם משפטנים בכירים שאינם שופטים, וטוב וחשוב שיהיו כאלה, אנו יודעים את דעותיהם.
אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, כלומר להתערבות בית המשפט בסוגיות פוליטיות, אולם כל עוד בית המשפט העליון אקטיביסט, הכרת עמדותיהם הפוליטיות של שופטים דווקא רצויה.
רצוי שיהיו כמה שפחות החלטות של בית המשפט שלהשקפה הפוליטית של השופט תהיה השפעה עליהן, אבל כל עוד יש החלטות כאלו, טוב שיהיה מגוון דעות בבית המשפט. מי שמטיל דופי באדם שנבחר בידי הוועדה למינוי שופטים, שהבחירה בה מחייבת תמיכה של לפחות 7 מתוך 9 חברים, בשל דעותיו הפוליטיות, אינו אלא מקארתיסט.
ובאשר להתנגדותו לאקטיביזם – זו עמדה ראויה וטוב שיהיה בה ייצוג בבית המשפט. עיקר המחלוקת בשאלת תפקידו של בית המשפט היא בנושא האקטיביזם, ומן הראוי ששתי הדרכים בנושא הזה תיוצגנה בבית המשפט.

* עניין לציבור – שמעתי וקראתי את כל הנסיבות המקלות בנוגע לפרשת המסרונים של השופטת פוזננסקי-כץ, ולמרות שיש הרבה טעם והיגיון בדברים, אני דבק בדעתי שיש להדיח אותה.
מסרונים בין שופט ותובע מחוץ להליך משפטי בנוגע להליך המשפטי, הוא מעשה מושחת. העובדה שמסרונים כאלה הוחלפו, אינה מוטלת בספק, וכל הנסיבות המקלות אינן יכולות לטהר את השרץ. השופטת הפרה אמונים, ושופט שמפר אמונים אינו ראוי להישאר שופט. יש להדיח את השופטת הן בשל המעשה בפני עצמו, והן כאמירה מערכתית, למען יראו וירָאו, של אפס סובלנות למעשים כאלה.
ולא פחות חשוב, הוא העברת המסר הזה באקלים הציבורי של פגיעה באמון הציבור במערכת אכיפת החוק. נכון שהפגיעה באמון היא תוצאה של הסתה פרועה מצד החשוד המרכזי, שהוא גם ראש הממשלה, נגד שלטון החוק בישראל, אבל אי אפשר להכחיש את העובדה שהוא מצליח בכך, והאמון של חלקים רחבים בציבור במערכת נפגע. אי האמון הזה הוא איום משמעותי על החברה הישראלית. במצב כזה, הקלת ראש בהפרת אמונים של שופטת, ובוודאי כשמדובר באחת מהפרשות שבהן נתניהו חשוד, תהיה הוספת שמן למדורה, ותערער עוד יותר את האמון בשלטון החוק.
ייתכן שבמציאות אחרת ובתיק בעל אפיל ציבורי אחר, ניתן היה להקל יותר, אך במקרה הזה – ייקוב הדין את ההר.
נשאלת השאלה – האם לקטוע קריירה של שופטת, בשל האווירה הציבורית וכיוון שהיא עברה את העבירה דווקא בתיק זה ולא אחר?
התשובה שלי לשאלה היא שתי מילים – עניין לציבור. לעניין הציבורי יש משמעות משפטית. לא אחת, ההחלטה אם לסגור תיק או לא, אם להגיש כתבי אישום או לא ואפילו אם להרשיע ומה יהיה העונש, מושפעת מהעניין הציבורי בתיק.
במקרה הזה, העניין לציבור הוא אמון הציבור בשלטון החוק ובמערכת המשפט, ולכן יש אינטרס ציבורי לנקוט בצעדים הקשים ביותר.
במאמר מוסגר – ראוי לזכור ולהזכיר, שבמקרה הזה התיאום המוקדם נועד להקל על החשודים ולא להקשות עליהם, מה שלא הפריע לרוה"מ וחסידיו לעשות סיבוב על הפרשה. אבל עצם התיאום הוא המעשה החמור, ועל השופטת לשאת בתוצאות החמורות של מעשיה.

* הגישה הטהרנית – אם אכתוב שאני מבקש את טובתה של מרצ, אף אחד לא יאמין לי, ובצדק. מה שאכתוב כאן, אינו נובע מאכפתיות למרצ, אלא אני משתמש במקרה מרצ, להצגת תפיסה כוללת יותר, על דרכן של מפלגות.
טרם פרישתה של זהבה גלאון מהמרוץ, התגלעה מחלוקת עמוקה בינה לבין תמר זנדברג. זנדברג אמרה שאינה פוסלת ישיבה בקואליציה משותפת עם ליברמן או עם ש"ס, וגלאון ראתה באמירה זו כפירה בעיקר.
לדעתי, זנדברג צודקת במחלוקת הזו. היא צודקת מנקודת מבטה של מרצ, והגישה הזאת נכונה גם לכל מפלגה אחרת.
ישיבה בקואליציה אינה מטרה בעיניי, וגם לא ישיבה באופוזיציה. המטרה היא השפעה. האינטרס של מפלגה הוא להשפיע על המדינה, על פי השקפתה.
ההחלטה האם להצטרף לממשלה או לא, אינה עיקרון אלא החלטה פרגמטית – היכן כוח ההשפעה של המפלגה גדול יותר במציאות קונקרטית. אם יש לה יכולת אמיתית להשפיע כחברה בממשלה, אם יש לה הישגים משמעותיים במו"מ הקואליציוני, נכון שתצטרף לממשלה. אם לא, אם הכיוון של הממשלה מנוגד לשלה, אם השפעתה שולית, נכון שתיאבק בממשלה מספסלי האופוזיציה ותציב לה אלטרנטיבה.
יתר על כן, פוליטיקה של חרמות היא תופעה שלילית. חרם על מפלגה אחרת היא צעד רגשי ופופוליסטי, אבל החלטות של מפלגה צריכות להיות רציונליות. מפלגה יכולה לעתים להשפיע יותר בממשלה שבה יושבת גם מפלגה יריבה קיצונית, מאשר בממשלה הומוגנית יחסית, שבה השפעתה שולית.
לכן, הגישה הפרגמטית של זנדברג נכונה יותר מגישתה הדוגמטית והטהרנית של גלאון.
כשאני שומע את הגישה הטהרנית, אני נזכר תמיד בעמיר פרץ. פרץ, שסירב להשלים עם הפסדו לשלי יחימוביץ' ולא קיבל את מנהיגותה, פרש ממפלגתו, בתירוץ שיחימוביץ' מסרבת להצהיר מראש שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו. הכל ידעו שהסיכויים להצטרפות כזאת קלושים, אך בצדק, העדיפה יחימוביץ' לא לכבול את ידיה מראש. אחרי הבחירות, הצטרף פרץ לממשלת נתניהו מטעם "התנועה", בעוד מפלגת העבודה נשארה באופוזיציה.

* התחזית שלי: המשבר ייפתר – להערכתי, המשבר הקואליציוני ייפתר והממשלה לא תיפול כתוצאה ממנו. כל מרכיבי הקואליציה מעוניינים בהמשך קיומה של הממשלה, אך כולם הולכים על הסף. סיטואציה כזאת מסתיימת לעתים בפיצוץ שאף צד לא רצה בו, אך להערכתי זה לא יקרה במקרה הזה. הפעם, מישהו ימצמץ ראשון. אני משער שיהיו אלה דווקא החרדים.
לחרדים קל יותר. הפוליטיקאים הם לא הפוסקים האחרונים, אלא הרבנים. הפופולריות של הרבנים בקרב הציבור החרדי, אינה בסיכון, והם אינם חייבים להיגרר אחרי דעת הקהל, כמו הפוליטיקאים. לכן, הם יכולים להרשות לעצמם החלטות לא פופולריות.
אם הם יבינו שהממשלה תיפול אם יתעקשו על חקיקה מיידית של "חוק יסוד: לימוד התורה", שהוא למעשה חוק יסוד: ההשתמטות מצה"ל, הם ירדו מן העץ, כי ממשלה טובה יותר בעבורם מזו, לא תהיה להם.
ליברמן, לעומתם (ובמידה פחותה גם כחלון) אינו יכול להתפשר בנושא הזה, כי אז הוא יאבד את עולמו ואת בוחריו.

* התיקון של טראמפ – הנשיא טראמפ נבחר מטעם המפלגה הרפובליקאית, אך הוא אינו רפובליקאי; רחוק מזה. הוא פופוליסט והמפלגה הרפובליקאית שמרנית וסולידית. הוא מתנגד לגלובליזציה והמפלגה הרפובליקאית מחויבת לעקרונות השוק החופשי.
יש לכך הרבה חסרונות, אך גם יתרונות. הוא אינו כבול לאידיאולוגיה של המפלגה, ולכן דווקא הוא יכול להוביל רפורמות חיוניות בניגוד לקו שלה.
התבטאויותיו האחרונות בעד ריסון הפקרות הנשק החופשי, בשם התיקון השני לחוקה (שהינו קלקול גדול), הן מעט מדי, אך הן מפתיעות ומעודדות, בעיקר כיוון שהן מנוגדות לדברים שהוא עצמו אמר בעבר. אך אולי דווקא טראמפ יוביל את השינוי, ויציל בכך את חייהם של מאות ואלפי ילדים ואזרחים תמימים.

* ביקורו של רון בן ישי – כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק על הגולן, נהגתי להזמין את אנשי התקשורת המשפיעים לביקור בגולן. לרוב הביקור ארך יום שלם. אחד הביקורים הזכורים לי לטוב, היה של רון בן ישי, שנמשך יומיים, שישי ושבת. בליל שבת הוא התארח באורטל, והרצה לחברי הקיבוץ ותושבי הסביבה על הערכת המצב המזרח תיכונית שלו.
אני זוכר לטובה את הסיור הזה, לא רק כיוון שמדובר באיש מרתק בעל ידע רב, אלא התרשמתי בעיקר מסקרנותו ומצניעותו. הוא באמת בא ללמוד ולשמוע, והיה סקרן כילד. לא היו לו גחמות (להבדיל מעיתונאים פרימדונות אחרים), לא בקשות מיוחדות. הוא התמסר לסיור שהצענו, כפי שהצענו, לפגישות עם התושבים שבחרנו, ביישובים שקבענו באתרים שעליהם המלצנו. היתה לו רק בקשה אחת, להתארח לארוחת צהריים אצל חבר דרוזי, כמדומני מבוקעתא, והוא הזמין אף אותי להתארח עמו.
רון בן ישי הוא כתב ופרשן צבאי מצוין, שמלווה אותנו מאז מלחמת יום הכיפורים. הוא בהחלט ראוי לפרס ישראל.
אני סברתי שהאיש המתאים ביותר לפרס ישראל בעיתונות הוא בן דרור ימיני.

* ביד הלשון: הכתובת על הקיר – לאורך שידור כתבה ב"כאן 11" על הרצח המזוויע של אביתר גדסי והתאבדות אביו הרוצח, הופיעה הכותרת: "הכתובת היתה על הקיר?"
בנושאים כמו רצח במשפחה, הביטוי הזה מופיע לעיתים קרובות, לרוב ללא סימן שאלה.
מנין לקוח הביטוי? מפרק ה' בספר דניאל. מסופר בו על בלשאצר, מלך בבל, שערך משתה הוללות, והשתמש בו בכלי הזהב שנשדדו שלל מבית המקדש. תוך כדי משתה – יד נעלמה כתבה כתובת מסתורית על הקיר. המלך לקה בהתקף חרדה, אך איש מיועציו וחכמיו לא הצליח לפענח את הגרפיטי המסתורי. המלכה הזכירה את קיומו של רב אמן פתרון החידות, התעלומות והחלומות, דניאל.
דניאל זומן אל המלך, דחה בנימוס את הצעות המתנות שהמלך הבטיח להרעיף עליו אם יפתור את החידה, וקרא את הכתוב: מְנֵה מְנֵה תְּקֵל וּפַרְסִין.
והוא הסביר: מְנֵה, מָנָה אֱלֹהִים מַלְכוּתְךָ וְהִסְגִּירָהּ. תְּקֵל, נִשְׁקַלְתָּ בְּמֹאזְנַיִם וְנִמְצֵאתָ חָסֵר. פְּרֵס, נִפְרְסָה מַלְכוּתְךָ וְנִתְּנָה לְמָדַי וּפָרָס (תרגום מארמית – של"ג, שמואל לייב גורדון).
היה זה הלילה האחרון לשלטונו של בלשאצר. ממלכת פרס ירשה את מקומה של בבל כמעצמת העל האזורית.
ובעצם, הכתובת היתה על הקיר עוד טרם הגרפיטי הנסי – בלשאצר אמור היה ללמוד מנפילת שלטונו של אביו נבוכדנצר, שיהירות ופולחן אישיות יביאו את השלטון לקצו. אך הוא לא קרא את הכתובת על הקיר.
אורי הייטנר