הרצאה בערב זיכרון לחיים גורי, מעיין ברוך 4.3.18
היכרותי האישית עם גורי היתה, לכאורה, לא על רקע ספרותי, אלא פוליטי – המאבק על הגולן ותנועת הדרך השלישית. לא בכדי אמרתי לכאורה. כי אין גורי שאינו שירה. כל הווייתו הייה שירה, כל שיחתו היתה שירה, כל שיחה עימו עסקה בשירה, בכל שיחה איתו הוא ציטט מאוצרות השירה העברית.
גורי השתתף כלוחם וקצין צה"ל במלחמות ישראל. במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 49, כבר לא לחם, אלא סייר בין יחידות צה"ל, שוחח עם החיילים, שמע את רשמיהם וחיזק אותם. ברגישות של משורר, הוא קלט את הטלטלה שהסעירה את החיילים והמפקדים, הסדירים והמילואימניקים, בשיחותיו עימו ובהאזנה לרשתות הקשר.
חודשיים לאחר המלחמה גורי הרצה על רשמיו במכון ון ליר. המשמעות העיקרית שאיתה חזר מן המלחמה, היתה שבוטל החיץ בין הישראלי הצבר לבין ההיסטוריה היהודית והעם היהודי; חיץ שהיה כרוך בהיבריס של הצבר הבלתי מנוצח, המתנשא על היהודי הגלותי. וכך הוא אמר, בין השאר:
"ישראלים מגלים עכשיו שנדרשת הערכה רבה יותר למנהיגים היהודים בגולה שלא ראו את הסכנה המתקרבת... המלחמה גם הדגישה את הצורך של הישראלים בשייכות למשהו גדול יותר, שהמדינה מסמלת בעבורם... מה שניתן לעשות, זה לתת באנשים משאת נפש, אידיאל, רעיון גדול, תקווה גדולה והזדהות גדולה עם גורלם ועם עמם. זאת אומרת, להפוך את המועקה הזו לפאתוס של קיום, וזה אפשרי. זה אפשרי, ואולי זה הכרחי."
את המהפך התודעתי של מלחמת יום הכיפורים, אותו מתאר גורי, הוא חווה ב-1947, בשליחותו מטעם "ההגנה" להונגריה. כדי להבין את גודל המהפך, כדאי לחזור לגורי שלפני השליחות. גורי הנער העברי, הצבר, שנתקל באידיאולוגיה הכנענית וכמעט נכבש בקסמה – מצד אחד נפשו יצאה אליה ומצד שני הוא חש רתיעה והבנה קיומית ששקר ביסודה.
בספרו "עם השירה והזמן" – קובץ מסות ומאמרים, בן שני כרכים, המהווים מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית ורוחנית, הקדיש גורי פרק שלם לכנענים וליחסי המשיכה-דחייה שלו איתם.
במאמרים שפירסם בשנות השמונים ומובאים בספר, חוזר גורי לשיחה אחת, מיני רבות מאוד, עם רטוש ב"כּסית". הוא יוצא לוויכוח עם רטוש וויכוח עם עצמו, ברטרופסקטיבה של 30-40 שנה, מתוך אותה שיחה. רטוש מנסה לשכנע אותו בצדקת הכנענות. "הוא בא בפעם האלף להציל את נשמתי השבויה בידיהם, כן, בידי המזוקנים ההם, עבדי האל האחד. הוא לידי. חד משמעי כ'משוגע לדבר אחד', מנוסה כסרסור, סבלני כמיסיונר וממתין לשעתו כסוכן שתול בליבי, שהרי לא ייתכן שלאורך ימים לא יתפוס עברי כמוני מי הוא ומה הוא ומה נגזר מן הידיעה הזאת."
ליבת הוויכוח ביניהם, מתמצית בתיאור הבא: "אני גם יהודי! צעקתי לו באחד הלילות האלה, שתפאורת הקפה והתמונות והעשן והאלכוהול לא גרעה דבר מרציניותם. זה ההסבר היחיד להיותי כאן כיליד תל אביבי. אני חייב ליהודים את היותי. אני המשכם!"
"אינך יהודי!" פסק אוריאל, "מתי סוף כל סוף תבין, יא ג'חש שכמוך, שאינך יהודי, שאתה עברי כשם שהאמריקני שונה מן האירופי, כשם שהמקסיקני שונה מהספרדי, כשם שהאדם שונה מהקוף..."
עד כדי כך. כן!
אמרתי לו שחופרי תעלת המים בבית אלפא חשפו את פסיפס בית הכנסת מימי בית שני. שם הייתי כילד. אין זו תופעה אמריקנית או מקסיקנית! אינך יודע שמדובר בתופעה יחידה במינה בתולדות העמים, בשיבת ציון?!
במבטו של אוריאל נצעקה המחאה: גם אתה ברוטוס?!"

אחד משיריו של גורי – "אני מלחמת אזרחים" ניתן כשם לקובץ שירים שלו. הוא מרבה לתאר את המחלוקות הפנימיות בתוכו, למשל בין הכמיהה לשלמות הארץ לבין הנכונות לוותר ועוד ועוד. כל כולו סבך של מחלוקות פנימיות. וכך, גם בכנעניות משהו שבה את ליבו, אף שמעולם לא קיבל אותה. סלד מה"או-אויות" של רטוש, מהדיכוטומיה הנחרצת שלו בין יהודיות ועבריות, מהרצון לנתק את הקשר הגורדי בחיתוך חד ובעיקר מניכורו ליהודי הגולה ופרט בזמן השואה.
דרכו של גורי שונה מאוד. אך משהו משך אותו: "והתרחשה בי מלחמת אזרחים... אולי זו כנעניות מוקדמת ששורשיה החינוך החילוני ההומניסטי של בתי הספר החופשיים בארץ ישראל העובדת, שסטו מן הקו הלאומי המקובל, המעורב בחוויה דתית אמתית... שם אהבו את עשו ולא את יעקב, את שאול ולא את שמואל."
למרות זאת, גורי שולל מכל וכל את הדעה שהכנעניות היא המשך קיצוני לשלילת הגולה הציונית: "נשאנו את נפשנו לתמורה עברית, ארצישראלית, לא לניתוק 'הקשר הגורדי'. הפיכת הציונות לאויבת התחיה העברית עושה את 'העבריות' לסלון רוחני רדוד, למשהו מטא-היסטורי, לרומנטיקה כוזבת, בשם העבר הקדום."
המפגש עם שרידי השואה במחנות העקורים, היה אחת משתי החוויות המכוננות של חייו, לצד מלחמת השחרור.
המפגש הטעון עם הניצולים שינה את חייו, וכמובן מחק עד היסוד כל זכר לכנעניות. המפגש הזה הבהיר והמחיש לו את שייכותו המוחלטת לעם היהודי, לכל היהודים באשר הם. המפגש הזה ליווה את גורי כל חייו. הוא הוליד את טרילוגיית הסרטים התיעודיים על השואה, שיצר בשנות ה-70 – "המכה ה-81", "הים האחרון" ו"פני המרד". כעיתונאי, ליווה גורי את משפט אייכמן. את התיעוד היומיומי של המשפט בעיתונו "למרחב", הוא כינס בספרו "מול תא הזכוכית".
רשימותיו של גורי ממשפט אייכמן הן הרבה מעבר לכתיבה עיתונאית. זו ללא ספק יצירה ספרותית חזקה מאוד, שיש לה פוטנציאל לעמוד לדורות.
אך חיים גורי עצמו לא נזקק למשפט אייכמן כדי לכתוב על השואה. המפגש שלו עם שורדיה במחנות העקורים, היה חווייה מטלטלת שאותה חי כל ימיו, והיא באה לידי ביטוי בכתיבתו משנות החמישים ואילך. ספר השירה השלישי שלו, "שושנת הרוחות" עסק בשואה ובפניה הרבות.
השיר "שְׁתִיקַת הַיָּם", מתוך "שושנה הרוחות", אינו מדבר על השואה עצמה, אלא על הימים שאחרי השואה; ימי המפגש שלו עם העקורים במחנות באירופה. בסרטו התיעודי "הים האחרון", מתוך טרילוגיית הסרטים שלו בהוצאת בית לוחמי הגטאות, מספר גורי את סיפורם של עקורי המלחמה היהודים ודרכם רצופת המכשולים לארץ ישראל. הם הגיעו בכל דרך אל חופי הים התיכון, אל ספינות ההעפלה, שנתפסו על ידי השלטון הבריטי כעליה בלתי לגלית. הים היה תקוותם הגדולה. הוא שהפריד בין חייהם המסויטים באירופה, לגאולתם האישית והלאומית במולדת עמם, ארץ ישראל. הם נשאו את עיניהם אל הים בתקווה ובתפילה. ונענו בשתיקה. על השתיקה הזאת נכתב השיר. אַתָּה תֵּלֵךְ וְלֹא תַּגִּיעַ. לְעוֹלָם. הַצּוֹלְלִים חָזְרוּ רֵיקָם. הסְפִינוֹת שָׁבוֹת מְנֻצָּחוֹת אֶל קַו-הַחוֹף. ובניגוד ל"פנינו אל השמש העולה" – אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בְּגַבָּן.
אולם בסופו של חשבון, מפעל ההעפלה היה ניצחון גדול של הציונות, ומרכיב מרכזי בתקומת ישראל.
חיים גורי כתב על השואה ועל התקומה. על הזיקה ביניהן ועל לקח השואה לדורנו הוא כתב במאמר, לאחר מלחמת ששת הימים, "אתם שיש לכם ארץ", בו כתב: "מאין בא העם הזה אל כוחו? ...הושמדו שם אלה אשר לא היתה להם ארץ ואשר איש לא רצה בחייהם. ... רשמו לפניכם את הלקח הזה! כל העבר אינו אלא הווה, וביניכם לבין כיליונכם רק החרב אשר בידיכם. ... גם אתם באים מן האפר, אתם שיש לכם ארץ תחת כפות רגליכם."
בספרו "עיבל" הגדיר את עצמו גורי כ"פה לאילמים האלה" – חללי תש"ח, הנספים בשואה, השורדים שכוחם לא עמד להם לדבר.
בעיניי, "עיבל", שנכתב באמצע העשור התשיעי לחייו, הוא פסגת יצירתו של גורי. אבל חוששני שיש החמצה בפרשנות המקובלת לספר. בספר, מבטא גורי לראשונה תחושות של הזדהות עם סבלם של הפלשתינאים בתש"ח ובכלל. ויש המציגים את הספר כספר של חרטה והכאה על חטא ואפילו שמעתי מישהו שהגדיר אותו כפּוסט ציוני. בראיון לאחר צאת הספר, אמר גורי, שבשנות המדינה הראשונות, חבריו והוא היו כחייל שכדי לפגוע במטרה חייב לעצום עין בלתי מכוונת, אך היום, בפרספקטיבה, הוא פוקח את העין השניה, ורואה את התמונה השלמה יותר.
גם ב"עיבל" באה לידי ביטוי מלחמת האזרחים בין האמונות והרעיונות המתגוששים בקירבו – אהבת ארץ ישראל היוקדת, שאינה אהבה ילידית, כנענית, אלא אהבת היהודי את מולדתו, לצד ההשלמה בצורך להתפשר ובהכרח לחלוק אותה עם אחרים. האמונה בצדקת הדרך הציונית, לצד הכאב וייסורי המצפון והתחושה שעשינו עוול לערבים, וגעגוע לפארידה הנמצאת היום במינוס אפס בהר הלבנון, אך בלעדיה "חסרה חיפה עוד ניע מותן שאבד." האמונה בצדקת המלחמות, לצד התחושה שאולי ניתן היה למנוע אותן ואת מות החללים שזִכרם, הכאב על הליכתם ותחושת ההחמצה אינם מרפים ממנו. ההבנה שמלחמות ישראל הן מלחמות מגן צודקות, לצד האסוציאציה שלו, עת הוא שומע את קול החזנים בהלוויות הקוראים מתוך מזמור פ"ג בתהילים "עורב וזאב וזבח וצלמונע, כל נסיכימו," ל"ספרטה", ש"כחולשה רגעית, מתייפחת על כתפינו."
אולי הביטוי השלם למלחמת האזרחים הזאת, הוא דווקא בשיר "מול הים". הפעם, מצדו המזרחי. בשיר הוא חוזר ל"רוסלאן", האונייה שהביא 700 עולים לארץ ישראל ב-1919 וסמלה את ראשית העליה השלישית; האונייה שבה עלו הוריו לארץ ישראל.

"טוב שר' בנימין, כבר בתרס"ז ב'המעורר',
מושיט להם יד, כורת ברית אחים.
טוב שאבא של זונק מגניב בתחתית הכפולה
עשרות אקדחים."

והבית המשמעותי בעבורי, כקורא, בשיר זה הוא:

"'רוסלאן', תרע"ט, אודסה.
אימי ואבי.
תודה לים, שהביא אותם הנה.
תודה לחוף יפו.
לחולות תל אביב."

כי בסופו של דבר העיקר, החשוב מכל, הוא הזכות הגדולה של שיבת ציון. ואם לצד הושטת היד יש צורך בעשרות אקדחים – עשרות האקדחים ראויים, כדי להבטיח את שיבת ציון ולמנוע ממי שרוצה למנוע אותה, לממש את זממו.
את הדברים האלה אמרתי באחד מאירועי השקת הספר, במוזיאון ההתיישבות ביפעת. לאחר הערב אמר לי חיים גורי – "אתה היטבת להבין את המסר."

ועם זאת, מלחמת האזרחים המשיכה להשתולל בקרבו של חיים גורי עד יומו האחרון. וכך הוא כתב באחד משירי "עיבל":

כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה
ולא הבהב באופק סימן כלשהו להקלה, שכה יחלנו לה.

2. פרגמטיות ביטחונית
ראיון עם אורי לוברני, נובמבר 1993
[אורי לובראני הלך לעולמו השבוע בגיל 92]
אורי לוברני, אחד האנשים המשפיעים ביותר על עיצוב מדיניות החוץ והביטחון הישראלית לאורך עשרות שנים, נפטר השבוע בגיל 92. לוברני החל את דרכו הביטחונית כלוחם בפלמ"ח וקצין מודיעין במלחמת השחרור. לאחר מכן השתלב בשירות החוץ, ולאורך עשרות שנים נע לסירוגין בין תפקידים דיפלומטיים לתפקידים ביטחוניים. בין שלל תפקידיו היה לוברני יועצו של בן גוריון לענייני ערבים, תפקיד שגולת הכותרת שלו היתה גיוס העדה הדרוזית לצה"ל, שגריר ישראל באיראן ולפני כן שגריר באוגנדה ובאתיופיה. לוברני היה אחד הראשונים במערב שחזה את המהפכה החומייניסטית באיראן. הוא האיש שניהל את המגעים הדיפלומטיים שאיפשרו את מבצע שלמה לעליית יהודי אתיופיה לישראל ועוד. כמשרת ציבור קלאסי, שירת לוברני במסירות תחת ממשלות הליכוד והעבודה, וזכה לאמונם המלא של בן גוריון ובגין, שמיר וברק, רבין ונתניהו.
בשנת 1983, לאחר מבצע שלום הגליל, מונה לוברני למתאם פעולות הממשלה בלבנון, תפקיד אותו מילא עד הנסיגה מלבנון בשנת 2000. בשנת 1991, לאחר ועידת מדריד, הוא מונה בידי יצחק שמיר לראש המשלחת למו"מ לשלום עם לבנון, תפקיד שהמשיך למלא תחת ממשלת רבין. יש להניח שעיקר פועלו הביטחוני, לא ייוודע לעולם.
לפני 25 שנים, בהיותו מתאם הפעולות בלבנון ויו"ר צוות המו"מ, ראיינתי אותו לעיתון "על הצפון". היה זה לאחר מבצע "דין וחשבון". עם היוודע דבר מותו, אני מביא את הראיון במלואו.
יהי זכרו ברוך!

אורי לוברני, מתאם פעולות הממשלה בלבנון, העומד בראש המשלחת הישראלית למו"מ עם לבנון, טרוד במשא ומתן הזה מאז ועידת מדריד. בלשכתו במשרד הביטחון, הסמוכה ללשכות השר וסגנו, מקבל אותי לוברני בחום ובפתיחות, מתייחס לכל השאלות ולא מתחמק מתשובות. עם זאת, הוא לא בדיוק מצייד אותי בסקופים. לוברני לא נמנה עם המדליפים, וגם כשהוא משתף פעולה ומגלה טפח – הוא מסתיר הרבה יותר מטפחיים.
השאלה היא אם קיימת בכלל מדינה ששמה לבנון. האם אין זו בעצם פיקציה? ואם כך, מה הטעם במו"מ עם ישות מדינית פיקטיבית?
יש מדינה כזו, יש לה ממשלה, נשיא, ראש ממשלה, פרלמנט. אבל נכון שיש בה בעיות קשות. המאפיין המרכזי שלה הוא היעדר חופש לקבל החלטות. הגורם הדומיננטי בלבנון היום הוא סוריה. עמדת ישראל היא, שאנו מקיימים מו"מ עם לבנון, אף שאנו יודעים שממשלת לבנון אינה חופשית להחליט ללא הסכמה סורית. מכאן הקושי.
איננו רוצים לקיים את המשא ומתן על לבנון עם סוריה, ולא רק כי אנחנו חושבים על טווח המו"מ. יש לנו אינטרס במתן תחושת כבוד ולגיטימיות לעם הלבנוני. הדבר חשוב לעתיד. זוהי מציאות מתסכלת מאוד, אך זה לחם חוקנו ואנו משתדלים להוציא מהמצב את המרב.
אבל האם למו"מ הזה יש משמעות מעשית? האם אפשר להתקדם כך לאיזשהו פתרון?
אנחנו מנסים ומציעים הצעות קבילות לדעתנו. לאחרונה, הצענו להקים קבוצת עבודה משותפת של קצינים, שתדון על נושא הביטחון, בנפרד מהמו"מ המדיני. עמדת היסוד של ישראל במו"מ, היא חתירה לחתימה על חוזה שלום שיבטיח את הביטחון. עמדת היסוד של לבנון, היא שעל ישראל ליישם, קודם כל וללא תנאי, את החלטת מועצת הביטחון 425 בדבר נסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון. לא באנו לוושינגטון כדי לדבר על יישום ההחלטה, אלא על שלום.
כיוון שפער ציפיות כזה מקשה על כל יכולת התקדמות, ומכיוון שישראל מעוניינת קודם כל, גם ללא קשר לחתימת חוזה שלום, לפתור את בעיות הביטחון בגבול לבנון, הצענו את ההצעה. חשבנו שאם נעקר את הדיון בשאלות הביטחון מהדיון הפוליטי, נאפשר ללבנונים לנהל מו"מ רציני. הלבנונים סירבו עד כה לקבל את ההצעה, כיוון שסוריה אינה מאפשרת להם להתקדם ללא התקדמות בערוץ שלה.
עם כישלון המהלך, הגשנו ביום האחרון של הסבב האחרון, הצעת חמישה עקרונות בדרך לשלום. כעת ההצעה בידיהם. אנו מצפים לתשובה במפגש הבא, אם וכאשר יתקיים.
מהם חמשת העקרונות הללו?
איני יכול לפרט, אך אלה עקרונות יסוד של הסכם שלום. לדוגמה: הצהרה שכל מדינה מכבדת את ריבונות שכנתה ואת גבולותיה.
ישראל הצהירה לא אחת שאין לה תביעות טריטוריאליות כלפי לבנון, ושהיא תיסוג מרצועת הביטחון ברגע שבעיות הביטחון תיפתרנה. האם ישראל מתכוונת להחזיק היום בשטח גם לצרכים מדיניים, כקלף מיקוח לשלום, או שתיתכן נסיגה מהרצועה גם ללא הסכם שלום?
הנושא המרכזי במערכת היחסים בין שתי המדינות הוא הנושא הביטחוני. אם במסגרת המו"מ יתברר שניתן להגיע להסדר ביטחון ושהאינטרסים שלנו באזור הביטחון יישמרו, נעמוד בפני שאלה של מהלך ביניים.
שני אלמנטים הם בעבורנו תנאי בל יעבור בכל הסדר: ראשית, כל הכוחות הפועלים נגדנו (חיזבאללה, ג'יבריל, חוואתמה וכו') יפורקו מנשקם, ולא תהיה להם כל יכולת פעולה נגדנו. יש להעמיד זאת במבחן של זמן רב. שנית, נהיה משוכנעים, והדבר יובטח בערובות, שבאזור הביטחון לא יבולע לאף אחד מאזרחי האזור. ללא מילוי שני התנאים הללו לא תהיה כל תזוזה.
לאחר שמונה שנות קיום אזור הביטחון – האם התפיסה של אזור הביטחון הוכיחה את עצמה?
המדד העיקרי להצלחה הוא היפגעות אזרחים. למעט שני ההרוגים במבצע "דין וחשבון" ושני הרוגים בשתי התקפות קטיושות – בקריית שמונה ובגרנות, ניתן ליישובי הגבול לחיות חיים נורמליים, ולנהל אורח חיים שגרתי. זה עמד במבחן.
אבל שילמנו מחיר כבד מאוד בחי חיילים.
נכון, זה מחיר יקר ביותר, אך זה המחיר שאנו משלמים לקיום המדינה.
האם כל מחיר בחיי חיילים כדאי כדי לשמור על חי אזרחים?
כמובן שלא. אנחנו מנסים לצמצם ככל הניתן את המחיר. אולם ללא רצועת הביטחון, אותה עבודה – מניעת פגיעה ביישובי הצפון, הייתה נעשית על הגבול, הצלחתה היתה קטנה יותר, וגם המחיר בחיי חיילים היה כבד יותר.
האם הקונספציה של הישענות על צד"ל מוכיחה את עצמה?
התפיסה לגבי צד"ל מורכבת משלושה יסודות: כוח מקומי, פיקוד לבנוני וגיבוי של צה"ל. לפי שעה, התוצאות מדברות בעד עצמן. צד"ל ממשיך בפעולתו הברוכה, אף שהקריב קורבנות רבים – מעל 250 הרוגים והרבה מאוד פצועים. צד"ל הוא מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון שלנו.
איך מקבלת אותנו אוכלוסיית אזור הביטחון?
אלמלא היו יחסי שיתוף פעולה וידידות, לא יכולנו להחזיק באזור הביטחון. צד"ל הוא הביטוי של יחס האוכלוסיה. אחרת, כל הקונספציה של צד"ל לא הייתה מחזיקה מעמד
האם האוכלוסיה המקומית חוששת מנסיגה?
כן, אם לא יהיו ערבויות לשילובם בחיים הלבנוניים, ולכך שהם לא ייפגעו. הם יודעים שזהו בעבורנו תנאי בל יעבור.
ישנם קולות, כמו זה של הרמטכ"ל לשעבר, רפול, הקוראים להרחבת אזור הביטחון, כדי למנוע לחלוטין ירי קטיושות על יישובי הגליל. מה דעתך על כך?
אינני איש צבא, ואיני מוסמך להביע דעה, אך עד כמה שאני מבין – קילומטר יותר או פחות באזור הביטחון לא יעלה ולא יוריד. בעיית טווח הקטיושות מצאה את פתרונה בהסדר בעקבות מבצע "דין וחשבון". מחיר הרחבת הרצועה יהיה הרבה יותר גבוה ממחיר צרוּת הרצועה.
האם מבצע דו"ח השיג את מטרותיו? מה תוצאות המבצע?
התוצאה העיקרית היא שקטיושות אינן נופלות על יישובי הגליל. תוצאה נוספת: אין ספק שתושבי הרצועה שמסביב לאזור הביטחון יודעים היטב שהיתר לפעול מתוכם נגדנו – מסכן אותם.
אבל הפעילות נגד צה"ל וצד"ל נמשכת כל הזמן.
נכון, כל יום מתקיימת פעילות עוינת. חלקה ברמה נסבלת. לעיתים ישנם אירועים חמורים יותר, בהם נפגעים חיילים. זה רק מעיד על כך שעלינו להיות ערים כל הזמן. אין שום חסינות מוחלטת מפני פעילות עוינת. אולם מאז מבצע דו"ח, רמת הפעילות נסבלת.
בראשית דבריך, דיברת על היחסים לטווח ארוך עם העם הלבנוני. איך מבצע דו"ח ישפיע על כך? האם הוא לא ייצור שנאה מצד האוכלוסיה שנאלצה לנטוש את בתיה?
אחת ההנחיות במבצע היתה הימנעות מפגיעה גופנית באזרחים. כל אזרח בדרום לבנון היה עד למאמץ הזה. גם הסברנו זאת בכל האמצעים, כמו בשידורי הרדיו, למשל. הנחלנו בקרב האוכלוסיה את התחושה, שאי אפשר להתיר לחיזבאללה לפעול נגדנו ולהישאר ללא פגע.
ההבנות עם סוריה שהביאו לסיום המבצע, לא עלולות להתפרש כהשלמה שלנו עם השליטה הסורית בלבנון? הן אינן עלולות להביא להעמקת השליטה הזו?
בנושא הביטחון, אנו חייבים להיות פרגמטיים. כל הסדר שיפתור את בעיית ביטחון היישובים – כשר. המעורבות הסורית בלבנון היא עובדה, ועלינו לפעול על פי המצוי ולא על פי הרצוי.
מי עומד מאחורי פעילות חיזבאללה?
חיזבאללה מקבלת את השראתה, אימונה, ציודה והנחותיה מאיראן. האינטרסים של איראן הם גלובליים – השתלטות באמצעות חיזבאללה על העדה השיעית בלבנון, והשפעה מקסימלית על לבנון.
גורם חשוב נוסף הוא הסורים. ואומר זאת בזהירות המֵרבית: אילו סוריה רצתה להפסיק את פעילות חיזבאללה, לא היה דבר קל מזה. במקרה הטוב, ניהנית חיזבאללה מהמתירנות הסורית כלפיה. במקרה הרע – גם בעידוד וסיוע.
האם מלחמת של"ג הפכה את העדה השיעית, עימה לא היו לנו סכסוכים בעבר, לעדה עויינת?
הגורם העיקרי שהביא לשינוי בעדה השיעית בלבנון, לא היה מלחמת של"ג, אלא המהפכה והמעורבות האיראנית. אך השינוי לא חל על כל העדה. באיזור הביטחון, 50 אחוז מהתושבים הם שיעים. הם נאמנים ומסורים. אנחנו לא קוממנו אותם. להיפך, או מנסים כל דרך כדי למצוא נתיבות לליבותיהם. אני בטוח שהשיעים מבינים שאנו מחפשים דרך לדו קיום.
כמי שמטפל מטעם הממשלה בנושא הנעדרים – יש לעיתים תחושה בציבור, שישראל אינה עושה הכל לפתרון הבעייה. האם יש חדש בנושא?
כל מי שעוסק בנושא, יוצא מגדרו כדי לחפש דרך להתקדם, אך לדאבוני – אין כל בשורה מעודדת.
מה ידוע לנו על גורלו של רון ארד?
כולנו מאמינים שהוא חי ושהאיראנים שולטים בגורלו. איני יכול לומר דבר מעבר לזה.
האם ישראל לא יכלה להתנות את שחרור האסירים, לפחות בקבלת מידע על גורלם של נעדרי הקרב בסולטן יעקב, שאינם קשורים לאיראן?
אנחנו בהחלט מפרידים בין פרשת רון ארד לפרשת נעדרי סולטן יעקב. ישראל מנצלת את ההתפתחויות כדי לנסות לגלות את גורל נעדרי הקרב. מעבר לכך, איני יוכל להרחיב.
איזו בשורה יש לך לתושבי הגליל? האם אתה יכול להבטיח שהשקט ישרור בגבול לבנון?
אני יכול להביע תקווה. ביטחון – לא. אני מאמין שמבצע דו"ח גרם לכך שחלק מהאיומים על יישובי צפון הגליל – סולקו. זו לא חברת ביטוח. אנו יודעים עם מי יש לנו עסק. זוהי התמודדות יומיומית קשה. עד כה, משהו מאיום הטרור סולק.

3. צרור הערות 7.3.18
* ויהי בוקר – אף אחד לא יאמין לאגדה שניר חפץ הלך לישון ימני והתעורר בבוקר שמאלני. באותה מידה, אין סימן שנאמין שניר חפץ הלך לישון שקרן (כפי שאנו יודעים משנות דברור משפחת "לא היה כלום" נתניהו) והתעורר בבוקר דובר אמת. ולכן, אני מתייחס מאוד בערבון מוגבל לדברים שהוא מספר למקורביו. מן הסתם, הוא רוצה להצדיק את החלטתו להיות עד מדינה ולתת לה נופך פטריוטי. מה שחשוב הוא הראיות שיספק לחוקריו.

[אהוד: מה שחשוב הוא שלקרבת נתניהו הסתננו אנשים מפוקפקים, זאת בלשון המעטה, והיום הם גיבורי התקשורת והמוסר הציבורי, כנראה גם בעיניך הצדקניות!]

* הדבר הנורא ביותר שיש – תלמידה משוחחת עם מורתה, ומספרת לה סיפור כואב על חברתה לכיתה, שאחד התלמידים צילם אותה בנסיבות אינטימיות והפיץ את התמונה ברשתות החברתיות. הנערה במצב נפשי קשה. החברה מספרת למורה מי הנער שעשה את המעשה הנורא.
צועקת המורה על התלמידה: מלשנית! שטינקרית! מה שעשית עכשיו זה הדבר הנורא ביותר שיש, להלשין! איפה גדלת? מי חינך אותך? אותי חינכו שאין דבר חמור יותר מלהלשין. על הערכים האלה אנחנו מנסים לחנך אתכם בבית הספר. אצלנו כתוב "ולמלשינים אל תהי תקווה."

* מתי החל אקיבוש? – מתוך כרוז של פ.ק.פ. המפלגה הקומוניסטית (אימה החוקית של חד"ש) ב-1930 בעקבות קניית אדמות עמק חפר (ואדי חווארת):
"סכנה גדולה צפויה ליהודים... לאור ההתקוממות הכבירה של הפועלים והפלחים הערבים [הכוונה למאורעות תרפ"ט, 1929] על ידי הנישול המכוער הזה מכינים הציונים במו ידיהם טבח דוגמת חברון וצפת. העובד היהודי בארץ יצטרך סוף סוף לשלם בדמו בעד החטאים האבנטוריסטיים הציוניים. ארבע שנים כובשים הקולוניזטורים הציונים בהגנת הכידונים הבריטים וחיילי 'ההגנה' צעד אחר צעד את ואדי חווארת, הבדואים נסוגים לאחור אחרי מלחמה עקשנית הרואית. הפשע של ואדי חווארת הוא חוליה בשרשרת הכיבוש האכזרי ושיעבוד פלשתינה על ידי האימפריאליסטים הציונים! מה שקורה היום עם בדואי ואדי חווארת קרה אתמול עם פלחי עפולה, קוסקוס-טבעון, שטה... גרשו את הציונים והחיילים הבריטיים מואדי חווארת! תפשו את עמדת הציונים הלא היה אדמתכם שגזלו מכם!"
כל כך דומה לדבוקת שוקן בימינו.

* המצפניסט – העיתונאי ואיש השמאל הרדיקלי חיים הנגבי, הלך לעולמו. הנגבי היה ממייסדי הארגון האנטי ציוני "מצפן" ומעורכי ביטאונו.
מה לי ולאנטי ציוני הזה, שאני טורח לציין את מותו?
לפני 26 שנה, נפגשתי איתו לשיחה ארוכה מאוד ומרתקת בבית קפה בנווה אביבים, בו נהג לשבת. כתבתי אז מחקר מקיף על אורי אבנרי וראיינתי אותו, בתור מי שכתב בעיתונו של אבנרי "העולם הזה", ויחד עם חבריו ל"מצפן" היה קשור גם למפלגתו של אבנרי "העולם הזה – כוח חדש". אתמצת את מה שאני זוכר מדבריו – הוא מעריץ את אבנרי כעיתונאי ועורך, די מזדהה איתו כפוליטיקאי וסולד ממנו כאדם.
איך הגעתי להנגבי? דרך יהודה הראל. יהודה והנגבי למדו באותה כיתה והיו לחברים טובים. בהשפעת יהודה הגיע הנגבי לקומוניזם, אך הרבה אחרי שיהודה התרחק מהקומוניזם, הוא עוד נשאר תקוע שם, עד יומו האחרון. כשהוקמה מצפן, ב-1962, נזכר הנגבי בחברו הקומוניסט. על פי שיטת הגיוס לארגון, כאשר עלה שם של מועמד, שני חברים אחרים הלכו לפגוש אותו. וכך, שניים מחבריו של הנגבי, הצפינו עד קיבוץ מנרה שבגליל העליון, כדי לפגוש, לבושתו של הנגבי, בציוני וקיבוצניק נלהב, הדוגל בהשקפתו האקטיביסטית של יצחק טבנקין. אולם השניים חידשו את קשרי החברות שלהם, שחרף חילוקי הדעות האידאולוגיים העמוקים, נמשכו עד מותו של הנגבי. להנגבי היתה אובססיה ליהודה, ובתקופות של המאבק על הגולן ו"הדרך השלישית" הוא שוב ושוב השתלח בו בחריפות בטור שהיה לו ב"מעריב", בלשון פרועה, תוך שהוא מזכיר בערגה את שחרותם הקומוניסטית וכואב את הידרדרותו. ולמרות אותה ביקורת, הם נשארו חברים קרובים.
אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל, ורציתי לראיין את הנגבי, אך נאמר לי שהוא חולה מאוד והדבר אינו אפשרי. הסתפקתי בראיון מוקלט לסרט שערכה המשפחה ליום הולדתו ה-75 של יהודה, לפני שנים אחדות.

* רוח מנרה – השתתפתי בערב לזכרו של חיים גורי בקיבוץ מעיין ברוך. היינו ארבעה דוברים וזמרת ובנוסף לכך היו עוד שלושה דוברים מהקהל, שהוזמנו לספר על גורי מזווית אישית.
אחת המרצות הייתה רחל רבין. היא היתה אמורה לספר על ילדות ונעורים משותפים עם גורי בשכונת נורדיה בת"א. היא אמרה על כך מיספר מילים, ועברה לנושא שעליו באמת רצתה לדבר. היא הקריאה מכתב ארוך שכתבה לגורי ב-1995, שבו נזפה בו על התנגדותו לדרכו המדינית של אחיה ועל שאינו מתייצב לצידו, וקטעים ממכתב התשובה שלו.
רחל רבין ניצלה את המעמד כדי לבוא חשבון עם גורי, על שהעז לא ללכת בתלם ולא לצעוד בסך. בדבריה לפני 23 שנים היא השמיצה את המאבק שלנו, תושבי הגולן.
חשבתי להניח בצד את הרצאתי, ולהגיב על דבריה, אך נמנעתי מכך. הסתפקתי באמירה, בראשית דבריי, שדמותו וצביונו של המאבק שניהלנו מנוגד ב-180 מעלות לאופן שבו הוא תואר בפי רחל.
אני מכבד ומוקיר את רחל רבין, אך בדבריה היא קילקלה את השורה. אני מעריץ את המעשה החלוצי שלה במנרה, אך המעשה החלוצי שלנו בגולן הוא המשכו הישיר. כאשר נאבקנו על קיומו, נאבקנו גם על קיומה של מנרה, ולבטח על רוחה.

* חיים אחרים – אחד הדוברים מן הקהל היה פלמ"חניק שהתבקש לספר את זיכרונותיו על גורי. בראשית דבריו הוא ציין שאכן הוא פלמ"חניק אך לא הכיר את גורי אישית, ויספר על ההשראה שלו עליו ועל חבריו. הוא סיפר איך חיים העביר מעפילים רגליים מסוריה לגליל וציטט על פה את שירו "בין גבולות", וכך במשך דקות אחדות הוא נשא דברים על חיים... חפר.
אני משער שלא הייתי היחיד שהבחין בכך, אך מצוות "והדרת פני זקן" חייבה אותנו לא לתקן, כדי לא לבייש.

* קשה לו – בראיון ל"הארץ" אמר קובי מידן שיותר ויותר קשה לו להאזין לאברי גלעד. ובעברית: יותר ויותר קשה לו להאזין לדעה שונה משלו.
אני אוהב להאזין לאברי גלעד, ואהבתי להאזין לו לא פחות, כשדעותיו היו רחוקות משלי. וכך גם היום, אף שהוא עקף אותי ושוב דעותיו אינן כשלי. אני אוהב להאזין גם לקובי מידן.

* ביד הלשון: כפר אחים – בראיון לטלוויזיה אמר השר ישראל כץ שבעבורו מנהיגות משמעותה דוגמה אישית, והוסיף: "כך התחנכתי במושב."
באיזה מושב מדובר? ישראל כץ גדל וחי במושב כפר אחים. כפר אחים הוא מושב במועצה האזורית באר טוביה, סמוך לקריית מלאכי. המושב הוקם ב-1949 בידי חלוצים דתיים שעלו מרומניה ומהונגריה. המושב מנציח את האחים צבי ואפרים גובר, בניהם של מרדכי ורבקה גובר מהמושב הסמוך כפר ורבורג, שנפלו במלחמת השחרור. רבקה גובר, אימם של צבי ואפרים, היתה לסמל השכול במלחמת השחרור, ובן גוריון העניק לה את הכינוי "אם הבנים". ב-1972 היא קיבלה את פרס ישראל על מפעל חיים, בזכות פועלה רב השנים בקליטת עלייה וביישוב חבל לכיש.
הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ הוא בן המושב.
אורי הייטנר