עם דוד ברגמן ואורה זיטנר
מתוך היומן
אפריל-מאי 2000

25.4.2000 יום שלישי. ה' חוהמ"פ. הנחיתה בפריס היא נעימה מאוד, לאחר שהצלחנו גם לישון קצת בדרך. אנחנו מחכים הרבה זמן למזוודות, ולוקחים מונית לרחוב פוליבו, שבו שכרנו דירה לחודש ימים.
לדירה יש קוד, כלומר, כדי להיכנס צריך להקיש אותו על לוח מקשים מבחוץ, ואז אפשר לפתוח את דלת-הכניסה הכבדה והעתיקה, שהיא כניראה עוד מלפני היות החשמל. נכנסים לחצר הפנימית ומשם לדלת נוספת של חדר-המדרגות. אין טלפון פנימי, אינטרקום, ואם אינך יודע את הקוד, ואין לך טלפון נייד, אין שום אפשרות להודיע לבעלי הבית שאתה נמצא למטה ומבקש להיכנס. מתברר שכך הנוהג במרבית בתי-המגורים בפאריס. בחוץ, כלפי הרחוב, גם אין שום פירוט של הדיירים ושמותיהם. רק בדרך לחדר המדרגות, בפנים, מצויות תיבות-דואר עם שמות.
אורה זיטנר ודוד ברגמן כבר מחכים לנו בדירה שאותה הם משכירים לנו, בקומה השנייה. אנחנו עולים במדרגות עץ לולייניות ומבריקות בצבע חום כהה, וכל הפירזול והמעקה עטוף בשכבות עבות של צבע שמן ירוק-בהיר. אורה ודוד עסוקים בשיפוצים ובתיקונים אחרונים והם מאוד נחמדים. רק לפני ימים אחדים קיבלו את הדירה, והם גרו בה עד היום. הערב הם ישְנו בדירה הקודמת שלהם, ברחוב מופטאר, שהיא כבר ריקה.
בדירה "שלנו" שני חדרים, חדר-שינה עם מיטה זוגית נוחה מאוד, וסלון שבו ספה נפתחת שגם שניים יכולים לישון עליה, ושולחן אוכל שיכול לשמש גם לכתיבה. אורה ודוד קנו טלוויזיה חדשה, ובחדר מצויים גם מערכת סטריאו, ספרים רבים, תקליטורים, וממנו כניסה למיטבח משוכלל מאוד – מקרר, מקפיא, מיקרו-גל, טוסטר-אובן, כיריים חשמליות עם קולט-אדים מעליהן, רק למכונה לשטיפת כלים לא הספיק המקום. ומהמיטבח דלת לחדר-אמבטיה גדול עם אסלה. הכניסה היא במסדרון מרווח ובו ארונות גדולים. החלונות, שעציצים פורחים באדניהם, פונים לחצר פנימית שקטה. ממול, די רחוק, יש קומה של חניון שכמעט אינה מאויישת. ויש גם קיר גדול עטוף מטפס ירוק, שאותו רואים מחלון חדר-השינה. הרצפות עשויות עץ. בסלון יש הרבה כיסאות, מקום וחיבורים גם למחשב, ואפשרות להזמין אורחים לסעודה. ממש אווירה נעימה. המזווה במיטבח מלא פרודוקטים שאינם מתקלקלים, ואנחנו עתידים להוסיף עליהם ולהשאיר לבאים אחרינו. האווירה מאוד ישראלית. מעין אי ישראלי בפאריס.
אנחנו יוצאים עם אורה ודוד לאכול קרפ טוב של ז'מבון וביצה עם שיכר תפוחי-עץ בקרפרייה סמוכה ברחוב Du Fer a Moulin – ומזמינים אותם, הכול יחד עולה 300 פרנק. (את שם הקרפרי שכחתי, ולא נישאר לנו כרטיס או פתק-חשבון שלהם. היינו בטוחים שנחזור למקום הנחמד הזה, שהרי זה ממש ליד הדירה שלנו, אבל פאריס מלאה הפתעות, ולבסוף לא יצא לנו).
אחר-כך אנחנו ממשיכים איתם לרחוב מופטאר ומבקרים בדירות האחרות שלהם, זו שעזבו במופטאר וזו שהם עדיין מחזיקים ברחוב לוהמונד, לא רחוק משם, בדרך לפנתיאון. מסתבר שזו "שלנו" היא הנוחה ביותר, אם כי פחות מרכזית. בזו שבמופטאר חדר-השינה וחלונותיו קרוב מדי לרחוב, ממש מעליו, בקומת הקרקע יש מכבסה, וגם החדר הנוסף, מאחור, מאוד לא מלבב.
הדירה האחרת שלהם, שנותרה ברשותם, נמצאת ברחוב לוהמונד והיא בת חדר אחד בלבד, בקומת קרקע, בבית ישן שהיה שייך כניראה למנזר, ולה חצר פנימית קטנה ומקסימה, מלאה עצים. אבל הדירה עצמה קטנה מדי, סגורה מדי, והחלונות היחידים שלה פונים לרחוב בגובה הרחוב.
אנחנו נפרדים מאורה ודוד ועורכים קניות בדרך חזרה לדירה. יורד קצת גשם. ישנים קצת. לפנות-ערב בא חשמלאי ממוצא צפון-אפריקאי לתקן פקק שקפץ באמבטיה וכן להתקין את הטלוויזיה החדשה. הדירה כבר מסודרת. תענוג. באים שוב גם דוד ואורה, ואנחנו יושבים ומפטפטים. בצהריים נתתי להם את יתרת הסכום. מתברר שנהיה 31 לילות. הם אפילו לא שמו לב לכך וחישבו כמונו רק לפי 30 לילות.

26.4.2000. יום רביעי. פאריס. שביעי של פסח. בבוקר אנחנו יורדים לרחוב פוליבו והולכים בהמשך עד הג'רדן די פלאנט, גן ענק ומרשים, שסביבו בניינים המשמשים מוזיאונים ומרכזים ללימודי זואולוגיה, אנתרופולוגיה ופליאונטולוגיה. הגן גובל עם גן החיות, ומרכזו משמש גם מסלול לריצה ולהליכה בבוקר. אנחנו עוברים על פני ערוגות מלבניות ארוכות ומופלאות של צבעונים – טוליפים – בשלל גוונים מדהים – אדום, צהוב, ורוד, לבן, סגול-שחור, ועוד. ממש תענוג לצעוד במקום יפה שכזה.
בדרך חזרה אנחנו קונים באגט ושני קראוסונים במאפייה הסמוכה ברחוב St Hilaire – שאורה ודוד אמרו לנו שהיא מהטובות בפאריס, וכך אכן עתיד להתברר לנו – למענה בלבד כדאי לחזור לפוליבו, ואנחנו מכינים לנו ארוחת-בוקר מדהימה במיבחר טעמיה.

27.4.2000. פאריס. יום חמישי. בבוקר קופץ אלינו לדירה דוד ברגמן לסידורים אחדים. בצהריים אמורים לבוא להתקין את הפארקט בחדר-אמבטיה. עוד קודם לכן אני יורד להביא באגטים טריים מהמאפייה הסמוכה ברחוב סן הילאר, ולאחר ארוחת-בוקר רצינית, עם קפה פילטר מצויין – אנחנו יוצאים למטרו של רחוב ז'וסייה ומשם לפאלה-רויאל, ומחליפים בתחנה לשאנז-אליזה.
[מאוחר יותר] ...כאן בדירה כבר סידרו כל מה שצריך. אורה ודוד הם ממש אנשים נפלאים. חושבים על כל פרט. בעצם, רק מה שהשאירו לנו במזווה ובמקרר שווה הרבה כסף, הרבה דברי מאכל, אבל הם אומרים שלא נדאג, שנשתמש בכול כי ממילא גם אנחנו נשאיר אחרינו דברי מזון רבים.

28.4.2000. פאריס. יום שישי. בערב אנחנו יוצאים עם אורה ודוד לאכול בקפה-בראסרי Les Fontaines ברחוב Soufflot מיספר 9, מול הפנתיאון. מנה ראשונה גבעולי אספרגוס טעים עם רוטב צהבהב, כניראה חומץ-חרדל-שמן-פלפל-ושום, אחר-כך סטייק פילה ענק שאינני מצליח לסיימו, עטוף בצק בשוליים, ולקינוח סורבה של קסיס וציטרון. יהודית לוקחת מנת דגים ונהנית מאוד. עולה לנו יחד 420 פרנק שהם 280 שקל לערך או 65 דולר. לא זול. על כל המקום הקצת-צפוף הזה שולטת ברמה בעלתו, בלונדית שמנמנה ומוצקה, לא-גבוהה ולא מאוד צעירה, קצת בובולינה, אבל הכול נושק על פיה. אם אינני טועה שמה כתוב על הכרטיס – Jean Marie Plas Debecker אבל אולי משמעות השם כאן היא אחרת.
אנחנו ממשיכים לטייל לכיוון רחוב מופטאר, הפעם מהכיכר העליונה שלו – Place de Contrescarpe – כאן ביקרתי בפעם הראשונה בפאריס, עם אשתי הצעירה הראשונה, ענת, ביום וגם בלילה, כאשר הלכנו להצגת "המלך אובו" בתיאטרון מופטאר, שבה חילקו לצופים מטריות, והשחקנים שפכו עליהם מים בסוף ההצגה. נידמה לי שהתיאטרון לא קיים יותר ועל מקומו ברחוב נמצא כיום אולם קולנוע לא-גדול.
כבר מאוחר בערב ואנחנו נפרדים מאורה ודוד. ממש קנינו לנו בהם זוג ידידים. הם אנשים כה נחמדים וצעירים ברוחם. דוד כבר בן שישים ותשע, ואורה צעירה מאיתנו בשנים אחדות. היא מספרת קצת מתולדות חייה המרתקים. בתה עומדת להוציא ספר אוטוביוגראפי. בעלה הראשון של אורה היה שוטר ונהרג בתאונת-דרכים. דוד עשה את ילדותו כנער-רחוב בפאריס ובנס ניצל ממשלוח למחנה-השמדה.

29.4.2000. פאריס. שבת. הבוקר בא דוד ברגמן לסידורים אחרונים, יש להם כאן ארון של חפצים אישיים שנותר סגור. כאשר לא היינו, בא בעל-המלאכה והשלים את ציפוי חדר-האמבטיה בטאפט חדש ויפה. אורה שלחה לנו זר פרחים קטן של האחד במאי עם ברכה. תשומת-הלב שלה ממש נוגעת ללב. אישה בלתי-רגילה. כל היחסים איתם היו מתוך אמון מלא, ללא שום חיכוך ותלונה. וכך נוסח הברכה:
"זה הפרח של 1 במאי – הוא נקרא Muguet – וזה לא מבשר את חזרתו בגדול של הסוציאליזם אלא של האביב. שיהיה לכם אביב בלב וכמה שיותר פריז בחיים, ועוד ידובר ויסופר בטלפון, וזהו, שלום. גמדים עייפים זיטנר et ברגמן."

30.4.2000. פאריס. יום ראשון. דוד ברגמן קופץ בבוקר ומביא שקית-בד ארוכה כשרוול לאיחסון באגטים, וכן חוט מאריך לפקס הרגיל של הדירה. ואולם בדיקה מאוחרת מראה לי שהפקס אינו עובד. במקביל גם הפקס שלי במחשב אינו מצליח לקבל פקסים מבחוץ. בינתיים אני יכול להשתמש חופשי באי-מייל לשני הכיוונים וגם לשלוח פקסים, רק לא לקבלם.
אנחנו יוצאים לשוק בפלאס מונג' ובדרך דוד מספר לנו קטעים מרתקים מחייו כנער בפאריס בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר שאימו נלקחה לאושוויץ ואביו היה רחוק, חייל בצבא צרפת החופשית.
דוד חי חיי הפקר של נער-רחוב בפאריס, עסק גם בגניבות כדי להתקיים. יום אחד נתפס עם חבורת נערים יהודים, והם היו אמורים לעבור בדיקה בתחנת-המשטרה כדי לגלות את ברית-המילה המזהה אותם. מאחר שהוא ניראה כמו גוי, לקח לעצמו חוצפה לשאול בתמימות את השוטר העומד בפתח – מה זאת המילה הזו, ברית מילה – וכאשר שמע שזהו איזה מינהג שקשור ביהודים, עשה איזו תנועת-ביטול כאילו לא שמע על כך מימיו, ופסע החוצה כמי שכל העניין אינו נוגע לו. כך ניצל. אביו עדיין חי, אבל אין לו קשר עימו. אימו לא חזרה מאושוויץ.
אני מציע לו לכתוב ספר אוטוביוגראפי, ואם הוא מוכן, אני מצידי מוכן לשבת איתו כמה פגישות ולהקליט אותו, ויעלה לו רק הפיענוח לקבצי-מחשב. יש לו סיפור חיים שראוי לספרו ברומאן אוטוביוגראפי, למרות שלפי דבריו כבר עשה מכך מחזה, וגם נתן עדות בווידאו ל"יד ושם".
אנחנו נפרדים ממנו ומשוטטים בשוק הנחמד שבכיכר מונג', המתקיים כל יום רביעי, שבת וראשון.

2.5.2000. פאריס. יום שלישי. כ"ז ניסן. מתוך מכתב:
פאריס, בדירה שלכם ברחוב פוליבו
לאורה [זיטנר] ודוד [ברגמן] היקרים שלום רב,
...אנחנו ממש מתגעגעים אליכם ואלה היו ימים ראשונים נפלאים בחברתכם. אני באמת חושב שדוד צריך לשבת ולכתוב או לספר את הרומאן האוטוביוגראפי שלו, ויש לכך סיכוי מו"לי גדול לא רק בארץ אלא גם בתרגום לצרפתית ולשפות אחרות. אני מוכן להיות המראיין והשומע, וכאשר אני עורך את החומר, שפוענח מהקלטות לקובץ מחשב, אני מוחק את השאלות שלי ויוצא סיפור בגוף ראשון של המספר.
בינתיים שלום וכל טוב,

9.5.2000. פאריס. יום שלישי. אורה זיטנר מטלפנת ומדברת כחצי שעה עם יהודית, מתל-אביב, זאת לאחר שבבוקר שלחתי להם פקס:
לאורה ודוד היקרים שלום,
סליחה שלא התקשרנו אליכם בימים האחרונים. חוזרים כל יום עייפים מרוב רשמים והליכות עד שבקושי אני מצליח לארגן את רשמיי ביומן, לבל אשכח מה שראיתי.
אתמול חזרנו משארטר ובדיוק נפלנו על היום היחיד בשנה שיש בו תהלוכת עולי-רגל של בני-נוער לאלפיהם מהצופים הקתולים וכניראה גם ממדינות שמחוץ לצרפת. זו היתה חווייה בלתי רגילה. הצלחנו להתגנב לקתדרלה רק כאשר יהודית אמרה לשומרים בכניסה שעשינו את כל הדרך מירושלים כדי להגיע פנימה. היינו בעיניהם כניראה הקרובים ביותר למושיע, לפחות מבחינה גיאוגראפית, אולי לא שיערו שאנחנו יהודים. מאז כל הזמן מזדמזם בראשי השיר שלהם בכנסייה, "שארטר, שארטר, נוטרה דאם..." היה יום בהחלט מעניין.
הדירה שלכם מחזיקה מעמד. עם העוזרת הצלחנו ליצור קשר והיא תבוא מחרתיים. יהודית אומרת שהמקרר, בדה-פרוסט כניראה, מרטיב מאוד ומתמלא מים. אולי אתם יודעים מה צריך לעשות? כל שאר המכשירים פועלים בסדר. היה גשם והיה גם חם מאוד וזה לא פעם מתערבב יחד אבל את המאוורר היה צורך להפעיל רק פעם אחת עד כה.
אני חושב שאין לכם מה לדאוג בקשר למסעדת הקוסקוס למטה. רוב הימים היא סגורה ויש לי רושם שהיא עומדת בפני סגירה. תמיד ריק שם, גם כשפתוח.
יהודית שואלת אם לצפות את המיטה במצעים נקיים לפני שאנחנו עוזבים או להזמין את העוזרת ליום שישי, ה-26.5, ואז היא כבר תכין את כל הדירה לבאים אחרינו.
הפקס שלי עדיין לא פועל בלקבל, רק בלשלוח. ואילו האי-מייל בסדר גמור.
הפקס בא אליכם בדיוק ביום הזיכרון. מקווים שהכול בסדר ומאחלים לכם חג עצמאות שמח.

מתוך היומן של אהוד בן עזר, פריס אפריל-מאי 2000. הובאו כאן רק הקטעים הקשורים לאורה זיטנר ולדוד ברגמן. דוד היקר הלך לעולמו לפני שבוע.