בשבוע שעבר פירסמתי בטור זה את מאמרי "נאום המנהיג הבא" – נאום הניצחון בפריימריז של המנהיג הבא של הליכוד, שבו הוא מציג דרך חדשה, או ליתר דיוק – הוא מציע לחזור לדרך הישנה, של הליכוד הממלכתי, ולשים קץ לדרך הנוכחית, שהשתלטה על הליכוד בשנים האחרונות. אלכס אנסקי המחיז וקִרְיֵן את הנאום הזה בתוכניתו השבועית בגל"צ, ועורר גלים רבים.
למה בחרתי לכתוב את הדברים דווקא בדרך הזאת? האם היה זה רק גימיק רטורי? ברור שהיה כאן גימיק רטורי, שנועד למקד תשומת לב ולהיות קצת שונה; הרי את כל מה שכתבתי בנאום יכולתי לנסח כמאמר דעה סטנדרטי. אך היה בבחירה הזאת משהו עמוק הרבה יותר, מבחינתי. רציתי להבהיר שמי שיכול להוביל מהלך של תיקון לחולי החברתי ההרסני מפניו אני מתריע, זו רק הנהגה חדשה של הליכוד והימין, שתבין שזו מחויבותה העליונה.
במאמר זה, אסביר מדוע אני חושב כך, אולם אקדים לכך את הגדרת אותו חולי, ואפתח בשלוש תמיהות.

שלוש תמיהות
בנאום שנשאה שרת המשפטים איילת שקד בשבוע שעבר, היא יצאה נגד הטענה שישראל היא מדינה מושחתת. היא אמרה, שבמדינה מושחתת נשיא וראש ממשלה שסרחו אינם יושבים בכלא.
היא צודקת. מדינה מושחתת אינה מדינה שיש בה שחיתות, אלא מדינה שמשלימה עם השחיתות ואינה נאבקת בה. שחיתות נובעת מחולשת אנוש; מהקושי של אנשים לעמוד בפיתויים ולגבור על יצריהם. הכוח שהשלטון מעניק, בעיקר כאשר הוא ממושך, מציב פיתויים לרוב, ולא אחת מנהיגים ושליטים מועדים; אינם עומדים בפיתוי. כך היה בכל המדינות ובכל התקופות וכך יהיה גם בעתיד.
מדינה מושחתת היא מדינה שאינה נאבקת בשחיתות. מדינה מושחתת היא מדינה שאזרחיה, שאין להם כל טובת הנאה מהשחיתות, אלא הם רק נפגעים ממנה, משלימים עם השחיתות, מקלים בה ראש, לא אכפת להם אם יש שחיתות בהנהגה.
אזרחים חופשיים ופטריוטים יעמדו על קיומו של שלטון חוק חזק, עצמאי ובלתי תלוי, שיילחם בשחיתות, שיאכוף את החוק ואת השוויון בפני החוק, שיחקור לעומק ללא מורא כל חשד לשחיתות.
והנה, אנו נחשפים למציאות אבסורדית, שבה חלק גדול מהציבור יוצא דווקא נגד המאבק בשחיתות, מזלזל בחומרתה של שחיתות ("כולה קיבל סיגר מחבר") ומציג דווקא את המאבק בשחיתות – כשחיתות. למה זה קורה? הרי איני מעלה על דעתי שכל אותם אנשים תומכים באמת בשחיתות, רוצים הנהגה מושחתת, חושבים ששחיתות היא נורמה נכונה ושכך ראוי לנהל מדינה. אז מדוע זה קורה? זאת תמיהתי הראשונה.
ביום שבו נחתמה עסקת הטיעון עם ארי הרו, אמר לי חבר חכם: "אילו הייתי שמאלני, הייתי רוצה שנתניהו יישאר בתפקידו עד הבחירות ויעמוד בראש הליכוד בבחירות. כיוון שאני ימני, אני מקווה שנתניהו יעוף כמה שיותר מהר."
היה הרבה היגיון בדבריו. הוא הבין שכעת, כאשר אנו נחשפים יותר ויותר למעלליו של נתניהו, הציבור התומך בו ינטוש אותו. וכיוון שאותו אדם תומך באידיאולוגיה של הימין, האינטרס שלו הוא החלפת נתניהו.
כאשר הוא אמר לי את הדברים, הם נשמעו לי הגיוניים. אבל היום אני מבין שאותו חבר אמנם חכם, אך כנראה שאינו מחובר, ואינו מבין את זרם המעמקים בחברה הישראלית, שבא לידי ביטוי, למשל, בסקרים האחרונים. ככל שגוברים החשדות נגד נתניהו, כך מתעצמת התמיכה בו. התומכים בו מפרשים כל מידע חדש, באופן המחזק את תמיכתם בנתניהו.
מדוע זה קורה? כמובן שסיבה אחת לכך היא פולחן האישיות של נתניהו. אכן, פולחן האישיות הזה הוא תופעה קשה. היהדות מגדירה עבודה זרה כאחד משלושת הדברים עליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור", ומהו פולחן אישיות אם לא עבודה זרה?
אך לדעתי, פולחן האישיות מספק רק פתרון חלקי, לא ממצה, לתופעה. אין זה ההסבר המלא לתמיהתי השנייה.
תמיהתי השלישית נוגעת לסגנון ה"מלשן", "שטינקר" וכד'. תפיסת מוּסָר, שבה התופעה הנחותה ביותר היא "הלשנה" לחוק ולא הפשע שעליו דווח, היא מוסר של גנבים; זהו סולם ערכים של העולם התחתון. איך זה קורה שכל כך הרבה אנשים נורמטיביים, הגונים, ישרי דרך ושומרי חוק, מאמצים את הז'רגון העברייני הזה? מה קרה?
שוב ושוב עולה הציטוט מן התפילה "ולמלשינים אל תהי תקווה". במה הדברים אמורים? בהסגרת יהודים נאמנים לידי השלטון הרומי, ובכלל לידי רודפי העם היהודי לדורותיהם ולשלטון זר. אבל אנו חיים במדינה יהודית עצמאית, ריבונית. אין זה שלטון זר, אלא השלטון שלנו, המשטרה שלנו, הפרקליטות שלנו, בתי המשפט שלנו, החוק שחוקק הפרלמנט שלנו. מה קרה?
בקרב החרדים הקיצונים, ההתייחסות לשלטונות היא כאל שלטון זר, ולכן הם מדברים במונחים של "מויסר" ו"מלשין"; זהו ביטוי לניכור שלהם מהחברה הישראלית. אבל כאשר הקו הזה מאומץ בידי ישראלים נורמטיביים, פטריוטים, הדבר מעורר תמיהה. איך זה קרה, שחלק ניכר מן העם, ובראשו – השלטון בכבודו ובעצמו, מטפח ניכור כזה כלפי מוסדות המדינה, עד התייחסות אליהם כאל שלטון זר?
אנסה לתת תשובה, כמיטב הבנתי, לתמיהות הללו.

חולי חברתי
התשובה היא מיתוס "מדינת העומק", או באנגלית Deep State. מקור המיתוס הוא בטורקיה, החל משנות השבעים של המאה שעברה, וביתר שאת מאז עלייתו על הבמה של ארדואן. על פי המיתוס הקונספירטיבי הזה, הנקרא בטורקית "דֶּרין דבלט", פועלת בטורקיה מדינה בתוך מדינה, החותרת תחת הדמוקרטיה ורצון העם, כדי להנציח בכוח את שלטון החילוניות ברוחו של כמאל אתא טורק. "מדינת העומק" הזו מורכבת משדרת הפיקוד של הצבא ושירותי הביטחון, המשטרה, בתי המשפט, השירות הציבורי, העיתונות, האקדמיה והפשע המאורגן. אותה מדינה חסומה בפני מי שאינו הולך בדרכה, היא ממנה את עצמה, והיא בעצם השלטון האמתי במדינה, הכופה את עצמו על השלטון הנבחר.
ארדואן הצליח לשכנע את המוני בני עמו בקיומה של "מדינת העומק" הזאת, ובכך להציג את עצמו, אף שהוא שליט כמעט כל יכול, כאנדרדוג "נרדף", שמגן בכל כוחו על העם ורצונו מפני החותרים. באמצעות המיתוס הזה, העצים ארדואן את כוחו, שינה במשאלי עם את החוקה כך שהפכה אותו לדיקטטור למעשה; דיקטטור נבחר, שרוב העם אכן תומך בו, ורואה בו ובשלטונו הרודני את הדמוקרטיה בהתגלמותה – שלטון העם.
המיתוס הקונספירטיבי הזה זלג מטורקיה למדינות נוספות ובהן ארה"ב. התמיכה בטראמפ היא במידה רבה מרד של ההמון נגד "מדינת העומק", שעל פי אותה תפיסה שותפים לה הן הממסד של המפלגה הדמוקרטית והן הממסד של המפלגה הרפובליקאית.
המיתוס הזה הולך וקונה אחיזה עמוקה בחברה הישראלית. גם כאן, יותר ויותר אנשים מאמינים שצה"ל, המשטרה, השב"כ, המוסד, הפרקליטות, בתי המשפט, השירות הציבורי, התקשורת והאקדמיה הם "מדינת העומק", הם השולטים האמתיים בישראל, והם מופעלים וממומנים בידי "הקרן החדשה" ונוני מוזס, שהם השליטים האמתיים של ישראל. לכן "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל."
וכיוון שנתניהו מייצג את הרוב, כלומר את שלטון העם, ואי אפשר להחליף אותו בבחירות, מובילה "מדינת העומק" הפיכה שלטונית, באמצעות "תפירת תיקים" נגדו. אם זה לא היה עצוב זה היה משעשע, אלא שהבדיחה הזאת היא עלינו. והיא כבר לא בשוליים, אלא היא יוצאת מראש הממשלה, המטפח אותה בציניות, מטעמים אישיים. וכך, ראש הממשלה, השולט במדינה ביד רמה, אחד מראשי הממשלה החזקים שהיו כאן, מציג את עצמו כאנדרדוג, כקורבן, כנרדף, וסוחף בהתבכיינות החמוצה הזאת את ההמון.
כאשר המונים אימצו את התודעה הכוזבת הזאת, כל עובדה הסותרת את המיתוס רק מחזקת את התחפרותם בו. כאשר עוד ועוד עובדים מעידים ומתלוננים על מוראות האימים וההעסקה הפוגענית בבית ראש הממשלה, ברור שהשב"כ שתל אותם כדי שיגישו תלונות. כל מקורב לרוה"מ שהופך לעד מדינה, הוא הוכחה לכך שאין כלום ולכן המשטרה מגייסת בכוח עוד ועוד עדי שקר באיומים והבטחות, כדי שידקלמו את האשמות השווא שהמשטרה טפלה על נתניהו. וכאשר מפכ"ל המשטרה החוקרת את החשדות נגד נתניהו הוא איש ימין שמונה בידי נתניהו, זו הוכחה לעוצמתה של "מדינת העומק", עד כדי כך שהצליחה להפוך את המפכ"ל לשבוי בידיה. וכן הלאה וכן הלאה.
אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. אין מוראה של מלכות, באין אמון במלכות. כאשר ראש הממשלה, בציניות מקפיאת דם, כדי להציל את עורו, מסית את עם ישראל נגד מוסדות מדינתו ומקעקע את האמון של אזרחי ישראל במוסדות הממלכתיים, הוא חותר תחת אושיות החברה, ומוכן להשאיר אחריו אדמה חרוכה. זו סכנה חמורה למדינת ישראל.
המטרה של נתניהו היא, שאם יוגש נגדו כתב אישום או אם הוא יורשע בדין, העם ייצא לרחובות, כדי להגן על "שלטון העם" מפני "מדינת העומק". נתניהו נושא לשווא את שם ה"משילות", אך מוביל לאנרכיה.

מי ירפא?
חילופי שלטון לא יפתרו את החולי הזה (ואיני מתייחס כאן לשאלה האידיאולוגית והפוליטית אם רצוי להחליף את השלטון. אני מתייחס רק לנקודה זו, של מגיפת הקונספירציה של "מדינת העומק"). אם יאיר לפיד או גבאי ינצחו בבחירות, עדיין חלק גדול מן העם יאמין בתאוריית "מדינת העומק" ואמונתו בה רק תתחזק, כי הוא יראה בתוצאות הבחירות "הוכחה" לעוצמתה ולהצלחתה, וכך תעמיק תחושת הניכור כלפי המדינה ותתעצם תחושת ה"נרדפות".
מי שיכול לרפא את החולי הזה, זו רק הנהגה אמיצה וישרה של הליכוד ושל הימין, שתבוא אחרי נתניהו, ומן השלטון או מן האופוזיציה, תפעל ככל יכולתה כדי לטהר את הנגע, לחשוף את השקר ולהחזיר את אמון האזרחים במדינה. זה לא יהיה קל, אך זה יהיה מבחנה העליון של ההנהגה.

[אהוד: אכן נתניהו הוא כמו ארדואן ואנחנו בדרך למדינת דיקטטורה כמו בטורקיה עם פולחן אישיות סביב ביבי ועם עיתונאים שהעזו להעביר עליו ביקורת ולכן נזרקו לכלא, ממש כמו אצל ארדואן! חבל רק ששרה לא עוטפת ראשה ברעלה כמו אשתו של ארדואן, שאז היה התיאור שלך מדוייק יותר!]

2. חוק יסוד: חילול השם
מדינה דמוקרטית ליברלית יכולה להכיל בתוכה קיומו של שבט, שאינו משרת בצבאה מסיבות עקרוניות. ישראל היא דוגמה לכך – אנו פוטרים את ערביי ישראל משירות בצה"ל, מתוך התחשבות בקונפליקט שבו הם נמצאים, כאשר המדינה שבה הם אזרחים מצויה במלחמה עם עמם. ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית יכולה להכיל גם את סירובו של המגזר החרדי להתגייס לצה"ל.
השאלה היא אם ישראל כמדינה יהודית יכולה להכיל חילול השם הזה. תשובתי נחרצת – לא! היהדות אינה פוטרת איש ממלחמת מצווה. במלחמת רשות התורה פוטרת את מי שבנה בית ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חיללו, מי שאירש אישה ולא נשאה ואת הירא ורך הלבב. במלחמת מצווה – איש מכל אלה אינו פטור. ואין מלחמת מצווה מובהקת יותר מהמלחמה על הגנת מדינת ישראל ושלום אזרחיה, שהיא מלחמה על עצם קיומו של העם היהודי. מדינה יהודית אינה יכולה לקבל עריקה רבתי של שבט בעם ישראל ממלחמת מצווה, ובוודאי שאינה יכולה להשלים עם תירוץ ההשתמטות ב"לימוד התורה", שכן טיעון זה הוא כפירה בעיקר וחילול השם והפיכת התורה קרדום לחפור בה לטיהור שרץ העריקה.
כשביקשו בני השבטים ראובן וגד לקבל נחלה בעבר הירדן טרם כיבוש הארץ, ומשה חשד בהם (שלא בצדק), שבכוונתם להשתמט מהמלחמה, הוא גער בהם: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה?"
ודבורה, מצביאת המלחמה במדיין (בטרם הומצא שאישה אינה יכולה להנהיג עם במלחמה) שרה את שירתה (בטרם הומצא שאסור לשמוע שירת אישה), היא קיללה את מי שהשתמטו מן המלחמה: "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים."
אחד הערכים היהודיים החשובים ביותר, שהוא אולי הגורם המרכזי לכך שעם ישראל שרד את כל מוראותיו; את הגלות והרדיפות וכל הגזירות והסבל שעברו עליו, הוא הערבות ההדדית – "כל ישראל ערבין זה בזה". אין התנקשות קשה יותר בערך זה, מאשר השתמטות מן המלחמה, של שבט האומר, למעשה – אתם תסכנו את חייהם כדי לאפשר את השתמטותנו, ובנינו יוכלו להשתמט על דם בניכם.
אין דבר פחות יהודי מההשתמטות מצה"ל ומהעריקה מהגנת המדינה.
אני מודע לכך שהפתרון הצודק היחיד – החלה לאלתר של חובת הגיוס על כל היהודים בישראל, אינו מעשי. אי אפשר לתקן באחת, באבחת חרב, קלקול עמוק בן 70 שנה, שכבר דור רביעי של רבבות תינוקות שנשבו שקועים בו. יש צורך בתהליך התקדמות איטי וחכם. ודאי שאין לסגת אחורנית.
זיהום החוקה של מדינת ישראל בחוק יסוד המעגן את ההשתמטות, ועוד מכנה אותו בציניות חוק יסוד: לימוד התורה, הוא חילול השם, שמדינה יהודית בשום אופן אינו יכולה לקבלו.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

3. צרור הערות 11.3.18
* איבד את כשירותו – בבחירות האחרונות בחרתי ב"כולנו". כפי שכתבתי באותה תקופה, החלטה זו נבעה פחות מאמונה במפלגה זו ובכחלון, ויותר כברירת מחדל בין החלופות הרעות. שעה שהתנהלה מערכת בחירות לעומתית, אלימה ועתירת שנאה מצד שני הצדדים, שבאה לידי ביטוי בסיסמה המשותפת לליכוד ולמחנ"צ – "או אנחנו או הם", העדפתי את המסר האחדותי של "כולנו". ראיתי בבחירות המיותרות הללו גחמה אישית של נתניהו הפוגעת במדינה (אם כי האמנתי אז להכחשה הגורפת והנמרצת שלו את הטענות שהוא הקדים את הבחירות בשל חוק "ישראל היום", כפי שהוא מודה היום בגאווה). חשבתי שיש להציב גורם אחראי, שקול, ממתן ושפוי שיאזן את הממשלה שתבחר – בראשות נתניהו או הרצוג.
ועם זאת, לא הסתרתי את העדפתי – כתבתי בפירוש, שבין נתניהו והרצוג אני מעדיף את הראשון. בראש ובראשונה בשל העמדות המדיניות של המחנ"צ (שביטאה אותן בעיקר השותפה הרוטציונית ציפי לבני) שלא רק שאני מתנגד להן אידיאולוגית, אני גם רואה בהן קיבעון, חוסר נכונות לבחון דוגמות שנוסו ונכשלו ואבד עליהן כלח וסרבנות לפקוח עיניים לשינויים במזרח התיכון.
הסיבה השנייה הייתה עברו המושחת של הרצוג, ששמר על זכות השתיקה ובכך שיבש חקירת שחיתות ציבורית שהיה מעורב בה. בעיניי, מי ששמר על זכות השתיקה אינו ראוי להיות איש ציבור, לא כל שכן מנהיג.
והסיבה השלישית היתה הצטרפותם של גורמים רדיקליים, רחוקים מדרכה של תנועת העבודה וערכיה, כמו מרב מיכאלי, יוסי יונה וסתו שפיר. על נתניהו הייה לי ביקורת חריפה, על סגנונו, על נהנתנותו, על אי אמינותו ועל חוסר האחריות שבהקדמת הבחירות. אבל העדפתי אותו כיוון שאני קרוב לדרכו המדינית, כיוון שהערכתי אותו על מאבקו נגד הסכם הגרעין האיראני כולל נאומו בפני בתי הנבחרים שעליו הוא הותקף שלא בצדק ובזכות מבצע "צוק איתן" (אף שחשבתי שהוא גם עשה שגיאות חמורות ובראשן עסקת שליט).
אני רחוק ותמיד הייתי רחוק מגישת "רק לא ביבי", תוך הכחשת הישגיו ויתרונותיו. ודווקא בשנתיים האחרונות באו לידי ביטוי הצלחותיו, בעיקר בחיזוק משמעותי של מעמדה הבינלאומי של ישראל, בניגוד לכל נבואות הזעם על "בידוד מדיני".
ולמרות זאת, התנהלותו בשנה האחרונה הפכה אותו לבלתי כשיר להנהגה, ולסכנה לדמוקרטיה הישראלית. איני מדבר על החשדות לפלילים – חזקת החפות חלה עליו, ובשלב זה הוא אפילו אינו בגדר נאשם. גם איני מדבר על השחיתות המוסרית, כמו קבלת ה"מתנות", שהיא חמורה מאוד, לא פחות משחיתות פלילית. אני מתכוון בעיקר למסע הצלב שהוא מנהל, כדי להציל את עורו, נגד שלטון החוק בישראל, לצד העצמת פולחן האישיות של עצמו. ראש ממשלה שמוביל מסע הסתה נגד משטרת ישראל, שמעליל על מוסדות מדינתו עלילה שפלה כאילו הם תופרים נגדו תיקים, שמנסה לחוקק חוקים לשיבוש חקירות (כמו "חוק האזנות הסתר" שהוא המתנה הגדולה ביותר לפשע ולשחיתות) ובעיקר "החוק הצרפתי" שנועד להציב אותו מעל החוק, הוא אדם מסוכן, שעלול לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה. מי שמוכן לשרוף את המועדון ולהשאיר אחריו אדמה חרוכה, ממניעים אגוצטנריים נטו, אינו ראוי להנהגה.

* העץ הגבוה ביותר – נתניהו מספר על שותפיו לקואליציה שנמצאים בחורשת האקליפטוס וטיפסו על צמרות עצים. אבל מי שטיפס על העץ הגבוה ביותר, הוא נתניהו עצמו. כאשר הוא מאיים בבחירות אם שותפיו לא יתחייבו להישאר בממשלה עד נובמבר 2019, הוא רוצה לסנדל אותם בממשלה גם אם יוגש נגדו כתב אישום, ושיתנו הסכמה מראש לכל גחמותיו. אני מקווה מאוד שהם לא ימצמצו.

* מסית נגד המדינה – בעיצומה של שליחות מדינית חשובה בחו"ל, מוצא ראש הממשלה זמן להסית נגד מדינתו ולהציג אותה כמדינת משטרה, שמדיחה באיומים עדי שקר נגד ראש הממשלה. הדבר הנורא הוא שהמונים אומרים אמן ללא הרהור, ערעור ומחשבה ומדקלמים את השקר כתורה מסיני.
ההסתה של נתניהו נגד שלטון החוק עלולה להביא לאנרכיה.

* המאמינים ובזים ולהיפך – אלה שמאמינים לסיפורי הזוועה ועלילות השקר של "שוברים שתיקה" על צה"ל ובזים לסיפורי הזוועה ועלילות השקר של נתניהו על משטרת ישראל, הם תמונת הראי של אלה שמאמינים לסיפורי הזוועה ועלילות השקר של נתניהו על משטרת ישראל ובזים לסיפורי הזוועה ועלילות השקר של "שוברים שתיקה" על צה"ל.

* פטריוט – אם שמאל פירושו להאמין שצה"ל הוא צבא קלגסים "קובש" המבצע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – אני ימין. אם ימין פירושו להאמין שישראל היא מדינת משטרה, שהמשטרה שלה תופרת תיקים נגד ראש הממשלה הנבחר ומדיחה נגדו עדי שקר כדי לבצע הפיכה – אני שמאל. ואיך נגדיר את מי שיודע שאלה ואלה שקרים בזויים ועלילות נתעבות ונקלות? פטריוט.

* לא כישלון אישי – מפכ"ל המשטרה התארח בכנס שדרות לחברה. הוא נשאל, אם במקרה שלא יוגש כתב אישום נגד נתניהו הוא יראה בכך כישלון אישי. הוא השיב בשלילה והסביר שהוא אינו נבחן בכתבי אישום אלא בהורדת השחיתות. הוא אפילו הסביר מראש שהמבט של היועץ המשפטי שונה משל המשטרה ורחב יותר; המשטרה רואה רק את הראיות וליועמ"ש יש שיקול ציבורי רחב.
מיד החל מסע שקרים של הביביסטים נגד המפכ"ל, שכביכול אמר שאם לא יוגש כתב אישום הוא יראה בכך כישלון אישי. ומיד – להדיח אותו! יצא המרצע מהשק! וכו' וכו' וכו', כיד השקרים, השנאה וההסתה האהובה עליהם.
אגב, מתנהל גם מסע סיכול ממוקד לגלעד ארדן, לקראת הפריימריז הבאים בליכוד, על כך שכשר לביטחון פנים הוא לא שם קץ ל"השתוללות של המשטרה," כלומר על כך שלא עבר על החוק ולא הורה ללא סמכות למשטרה לא לחקור חשדות לפלילים של רוה"מ.

* נמושה – למה השר לביטחון פנים גלעד ארדן שותק כאשר ראש הממשלה מסית נגד המשטרה ומעליל עליה עלילות שווא? כי הוא נמושה.

* סוגייה מדינית ביטחונית – כל עוד גופותיהם של חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין נמצאות בידי חמאס, אין להעביר לידי הפלשתינאים אף גופה של מחבל שנמצאת בידינו. זאת דעתי, והבעתי אותה לא אחת. אך אני מתנגד להחלטת בג"ץ לאסור החזרת גופה של מחבל, כפי שאני מתנגד לעצם העתירה של משפחת גולדין לבג"ץ בנדון. זו סוגייה מדינית ביטחונית מובהקת, ולכן היא באחריות מלאה של הממשלה. אני יכול לתמוך בהחלטת הממשלה או להתנגד לה, אך זה תפקידה וזאת אחריותה. אין זו סוגייה משפטית, ואל לו לבית המשפט להתערב בה; לא לפסוק נגד דעתי, ולא, כמו במקרה דנן, על פי דעתי.

* לעשות סדר – באחד מיישובי עמק יזרעאל יתקיים אירוע שכותרתו: "גירוש פליטים – שיח ודיון." בתחתית המודעה נכתב: "נעשה סדר בסבך המדיני, המשפטי והכלכלי, נשמע עובדות מהשטח, נשאל שאלות, נקשה קושיות ונקיים שיח ודיון פתוחים שיאפשרו גיבוש דעה ויציאה מאדישות."
לעשות סדר זה תמיד טוב, בעיקר לפני פסח. בוודאי כאשר מדובר בסבך. לשאול שאלות, להקשות קושיות, לקיים שיח ודיון פתוחים, מה טוב מזה? בוודאי כאשר המטרה היא לגבש דעה.
אבל הקושי הוא כבר בכותרת. הרי הדבר השנוי ביותר במחלוקת הוא השאלה האם באמת מגרשים פליטים. הממשלה טוענת שאין היא מגרשת פליטים, ועמדתה התקבלה בידי בית המשפט העליון. אפשר לחלוק על הגדרתה של הממשלה וגם על פסיקת בג"צ, אבל אולי כדאי להטיל ספק, ולא לקבוע מסמרות בכותרת, כאשר המטרה היא לעשות סדר וללבן?
אין זה דיון פנימי של החברים, אלא הוזמנו אליו מומחים. מי? "סיגל רוזן, מנהלת מחלקת פעילות ציבורית של המוקד לפליטים ומהגרים וגבריהיווט טקלה המכונה בקיצור גרה, מבקש מקלט, מתנגד למשטר האריתראי ומתורגמן במוקד לפליטים ומהגרים."
זה בסדר גמור שמזמינים אותם, אבל אם רוצים לעשות סדר בסבך ולקיים שיח פתוח, אולי כדאי להזמין אליו גם נציג של תושבי דרום תל אביב, להיחשף לסבל שלהם ולעמדתם? אולי מישהו שיציג את עמדת הממשלה?
כך לא עושים סדר בסבך. כך עושים ערב תעמולה.

* השיר הראוי ליום העצמאות – נגד מה יוצא הפשקוויל התורן של רוגל אלפר? נגד השיר "הללויה", שהוא שיר "פשיסטי, לאומני, קלריקלי."
קראתי את הפשקוויל והשתכנעתי. אכן, לא ראוי ששיר פשיסטי כזה יושר באירוע ממלכתי של יום העצמאות. אני מציע שיר אחר, מתאים יותר, ליברלי, חף מלאומנות ופשיזם. אולי הוא עוד לא מולחן, אבל ראוי להלחין אותו ולשיר אותו באירוע. שירו של מחמוד דרוויש:

אתם העוברים בים המילים החולפות
קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.
הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו
כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.
אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק
זלעפות
לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו
בשום אופן!
הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא
בינינו!
צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו
צאו מהיבשה. מהים, ומהכול.

* לקראת פגישת טראמפ וקים – כשאני שומע על פגישה קרובה בין נשיאי ארה"ב וצפון קוריאה, נקודת המוצא הבסיסית שלי היא קודם כל אי אמון מובנה במנהיגים דיקטטורים בכלל ובמנהיג צפון קוריאה בפרט. נקודת המוצא שלי, היא שהסכם עם דיקטטורה מבוסס על שקר, נועד להרדים את המערב ומועד להפרה מתוכננת מראש. והרי שלושת הנשיאים האמריקאיים הקודמים נפלו בפח הצפון קוריאני הזה.
ואף על פי כן, אני בעד הפגישה הזאת, כי תמיד יש לנסות ולהעדיף את האופציה הדיפלומטית על האופציה הצבאית. ותמיד ראוי לנסות למצות אותה.
לא בכדי, ישראל העדיפה תמיד את האופציה הדיפלומטית גם מול איראן. תמיד ישראל ראתה באופציה הצבאית רק מוצא אחרון, ובעיקר העדיפה להשתמש בה כהרתעה כדי להביא לפתרון דיפלומטי. גם הסנקציות על איראן נועדו לקדם פתרון דיפלומטי.
הבעייה עם אובמה לא היתה בחירתו בפתרון דיפלומטי, אלא שהפתרון הדיפלומטי היה של כניעה וויתור על הדרישות של ארה"ב והמערב מאיראן.
גם המבחן של טראמפ לא יהיה בעצם המפגש, אלא בתוצאותיו. אם יהיה זה מפגש שיוביל לתהליך שסופו הסכם לעצירת תוכנית הגרעין הקוריאני עם אמצעי פיקוח יעילים – תהיה זו הצלחה כבירה. אם יהיה זה מפגש שלא יניב הסכם, אבל ישכנע את העולם שארה"ב עשתה מאמץ כן לפתור את המשבר בדרכי שלום – יהיה זה הישג משמעותי. אם יהיה זה שיסתיים במפלה, כמו הסכם הגרעין האיראני, יהיה זה כישלון חרוץ.
ובינתיים, מומלץ לא להסתנוור ממתקפות חיוכים צפון קוריאנים, בסגנון רוחאני וזריף.

* מכס מגן – האידיאולוגיה של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב היא השוק החופשי. מאז תקופת רייגן (שנות ה-80) האידיאולוגיה הזאת הלכה והעמיקה. יש גורמים ליברטיאנים קיצונים, דוגמת "מסיבת התה", ויש גורמים שמרנים ומתונים יותר. בשעת משבר, הנשיא בוש הבן סטה מן הדרך הזאת, כדי להציל את הכלכלה האמריקאית מהתמוטטות במפולת 2008, אך אידיאולוגית – לא חל שינוי בעמדת המפלגה.
דונלד טראמפ אינו שייך למפלגה הרפובליקאית, ואינו מחויב לדרכה. הוא קפיטליסט כמובן, אך לא דבק באידיאולוגיה קפיטליסטית. הגישה שלו פופוליסטית, והוא לא הסתיר אותה גם כשהתמודד על הנהגת מפלגתו. כעת הוא מיישם אותו במכסי מגן על תעשיית הפלדה והאלומניום, בניגוד מוחלט לעקרונות השוק החופשי והגלובליזציה, לפיהם אין מקום להתערבות המדינה בשוק.
מעניין מה תהיה השפעת דרכו של טראמפ על תומכיו בעולם ובישראל. האם הם לפחות ייפתחו לרעיון שמותר לחשוב, למשל, על הגנה על החקלאות בישראל, ולהימנע מסיכונה באמצעות יבוא פרוע?

* העצים, היער ואילנה דיין – נאומה של אילנה דיין בקבלת פרס על מפעל חיים, בטקס פרסי האקדמיה, היה מרשים, יפה, חכם ומרגש. דיין ראויה בהחלט לפרס. אמנם לא אחת מתחתי עליה ביקורת, לעיתים אף חריפה, אולם הפרס הוא על מפעל החיים, על היער, והביקורת על עץ זה או אחר, אינה סותרת את הערכתי ליער.
דיין הציעה לנו להטיל ספק גם בכל מילה של העיתונאים, ובהקשר זה ציטטה דברים שכתב אלתרמן. אז הנה, אני עושה זאת. דיין אמרה שאלתרמן כתב את הדברים במלאת 25 שנים ל"מעריב". כשאלתרמן נפטר, מלאו ל"מעריב" 22 שנה.

* אנטישמיות נחותה – ב-1986, בהיותי מדריך גרעין לאורטל, העברתי לחניכיי פעולה שנפתחה באופן הזה. העתקתי טקסט מעיתון מסוים (בשינויים קלים) וקראתי אותו באוזני חניכיי. לאחר מכן ביקשתי מהם להתייחס לכתוב. הם הגיבו בזעזוע ובזעם. זהו טקסט גזעני. זהו טקסט כהניסטי. על טקסטים כאלו לא חל חופש הביטוי.
היה זה בשיא המאבק בחיה הכהניסטית. אני עצמי צעדתי עם חניכיי בהפגנה של מענ"ה (מטה על נגד הגזענות) ברחובות חיפה, נגד הכהניזם. תגובתם היתה הגיונית וצודקת.
ואז הוצאתי מן התרמיל את העיתון. היה זה המגזין "כותרת ראשית". אמרתי להם שהכנסתי מעט שינויים בטקסט, ועכשיו אני רוצה לקרוא באוזניהם את הטקסט האמיתי. היה זה אותו טקסט בדיוק. בהבדל אחד. בכל מקום שבו הופיעה המילה "חרדים" שיניתי אותה ל"ערבים". אז נכון, הטקסט המקורי לא היה כהניסטי. אבל הוא היה גזעני ונוטף שנאה. במקרה זה, שנאה לבני עמנו, החרדים.
נזכרתי בכך הערב, בעקבות אייטם בתוכנית "גב האומה". בעקבות הכוונה להשקיע במיזם "דיסנילנד" עם זיקה לסיפורי התנ"ך בדימונה, עסקו חברי הצוות בדאחקות על המיזם. בעצם, היתה זו הזדמנות להתחרעות שלוחת רסן על החרדים. והפאנליסטים לא חסכו בנאצות ובביזויים כלפי החרדים, תוך שימוש בכל הסטריאוטיפים הנחותים ביותר. הרי ידוע שהחרדים משאירים את הילדים שלהם למות במכוניות. והרי ידוע שהמורים החרדים אונסים את התלמידים שלהם. כן... זאת היתה הרמה.
אילו אייטם כזה היה משודר בתחנה בחו"ל, ולא היה מדובר בחרדים אלא ביהודים, היינו זועקים מרה על אנטישמיות. ובצדק.
אילו אייטם כזה היה משודר בערוץ עשר על ערבים, היינו זועקים מ... לא. אין מצב שאייטם כזה היה משודר על ערבים. וטוב שכך.
הרבה זמן לא צפיתי ב"גב האומה". היו בתוכנית קטעים מוצלחים. אבל זה היה מזעזע, נחות ודוחה.

* על מי ראוי לרדת – הקטע המוצלח ביותר בתוכנית, היה מונולוג של ליאור שליין על יאיר לפיד; מונולוג שהוכיח באמצעות קטעים מוקלטים, קטעי עיתונות ותגובות של לפיד ברשתות החברתיות, איזה אדם חסר אמינות, זגזגן, חסר חוט שדרה וריק הוא האיש הזה. ליאור, כדרכו, עשה זאת באופן מרושע, בסרקזם חד, בלי הנחות.
זה היה קטע מוצלח מבחינת איכותו, אך מעבר לכך, ברמה העקרונית, הוא היפוכו של האייטם הנחות על החרדים. כאן הוא חשף את ערוותו של דמות ציבורית חזקה, של ראש מפלגה, של מועמד לראשות הממשלה, של מי שהיה שר האוצר. סאטירה קיימת בדיוק כדי לרדת על אנשים כאלה.
אילו במקום האייטם הנחות על החרדים, היו יורדים על הח"כים החרדיים, על דרעי, על ליצמן – זה היה נכון וראוי. לשם כך בדיוק קיימת סאטירה.
אייטם מוצלח נוסף, אם כי לא ברמה של האייטם על לפיד, היה זה שירד על האובססיה של נתניהו לתקשורת, שבסוף חזרה אליו כבומרנג ואולי תפיל אותו.
לרדת על השלטון, וגם על מנהיגים חזקים באופוזיציה – זה תפקידה של סאטירה. לבזות ציבור שלם, אך ורק כדי לתת פורקן לשנאה גזענית, זו עליבות.

* ביד הלשון: קליה – מהו מקור שמו של קיבוץ קַלְיָה בצפון ים המלח? רבים מכירים את מדרש השם היפה, בראשי תיבות: קם לתחיה ים המוות. זהו בהחלט מדרש יפה, אלה ראשי תיבות שקליה ראויה להתברך בהם, וזהו תיאור אותנטי של חידוש היישוב היהודי בצפון ים המלח לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים.

אבל לא זה מקור השם. מקור השם הוא "על שם צמח אופייני לאזור, הנזכר במסכת עירובין ד': 'מערבין בקליא... בירקא דקליא'," כפי שהוא מוסבר בהחלטת ועדת השמות הממשלתית.
היאחזות נח"ל קליה קמה ב-1968 ואוזרחה ב-1974. עוד ב-1929 קמה במקום שכונת פועלים שעבדו במפעל ים המלח, והיא היתה מאוישת עד שהאזור נפל בידי האוייב הירדני והשכונה נחרבה.
הסבר נוסף הוא ששכונת העובדים קליה נקראה פשוט על שם "קליה: שפת ים ומבראה בע"מ". חברה שפעלה בצפון ים המלח מראשית שנות השלושים ועד למלחמת העצמאות, והפעילה מלון, מסעדה ואתרים נוספים באזור. אם כך הדבר, ועדת השמות הממשלתית נתנה ליישוב את שם השכונה שקדמה לו, ודרשה את השם באמצעות אותו צמח המופיע בתלמוד, ובכך העניקה לו משמעות מעבר לשם של חֶברה.
אורי הייטנר

אהוד: אני שמעתי כי בשעתה ועדת השמות רצתה למחוק את השם קליה, ואז נחלץ לעזרה רחבעם זאבי והמציא את ראשי התיבות "קם לתחייה ים המוות" וכך נותר השם על כנו.