במלאת 100 להולדתו
מדי שנה, בליל יום הכיפורים, אני מוביל באורטל התכנסות ייחודית, המשלבת תפילה, שירה, האזנה, קריאה וזמר; ערב המשלב תוכן וחוויה. ערב של התחדשות יהודית בקהילתנו. זוהי חוויה ייחודית ושונה, שנועדה לחבר בין תכני יום הכיפורים לביננו.
לקראת יום הכיפורים, אני עורך מחזור, המשלב בתכניו טקסטים מן הקאנון היהודי הקלאסי עם טקסטים מן התרבות היהודית-ציונית-ישראלית החדשה. חלק מן המחזור הוא שלד קבוע, שאנו קוראים מדי שנה וחלקו – טקסטים מתחלפים.
בשנה הראשונה, לפני 15 שנה, צירפתי למחזור טקסט של אבא קובנר, מתוך ספרו "על הגשר הצר". מאז, אחת לכמה שנים אנו חוזרים וקוראים אותו, לעתים גם משוחחים עליו.
בשבת האחרונה, מלאו מאה שנים להולדתו של אבא קובנר (1918-1987). קובנר היה דמות מופת – פרטיזן, לוחם, סגן מפקד המחתרת בגטו וילנה, כותב הכרוז "אל נהיה כצאן לטבח" שחשף לראשונה את מהותה של תוכנית ההשמדה הנאצית, מנהיג ארגון הנקם אחרי המלחמה שתיכנן הרג המוני בגרמנים, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, משורר דגול – חתן פרס ישראל לשירה, מייסד בית התפוצות, חבר קיבוץ עין החורש ומהדמויות המרכזיות ביצירה היהודית התרבותית בתנועה הקיבוצית.
כתב אבא קובנר, ואנו קוראים בליל יום הכיפורים: "בכל משבריי שֶׁפְּקָדוּנִי לאורך הדרך – דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שֶׁבְּשִׁבְרוֹנַי לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה – מרכז העבודה, נשמתה – תפילה. אין שירה אמתית שאינה בבחינת תפילה.
"בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אימי ז"ל היא לא ציוותני דבר. שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים. והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. שלא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף ל'מניין'. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.
"זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות, להיות אחד ממניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר זה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותיי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא 'העובר לפני התיבה' – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם להוויה, אל המילים שבאו עדיך, ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל אחד בציבור."
איזו הגדרה מדויקת ויפה לרעיון הערבות ההדדית: "לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה." אכן, כדבריו של אבא קובנר, "זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות."
"אין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי," כותב אבא קובנר. התנועה שבה התחנך, היא תנועת "השומר הצעיר". קובנר הנהיג את התנועה בווילנה, תחילה בגלוי ואח"כ במחתרת. כן, "השומר הצעיר", התנועה הסוציאליסטית, החילונית ביותר שבין תנועות הנוער הציוניות – ואבא קובנר רואה את ערך השותפות במניין כערך המרכזי שבה. ובוודאי, שזה הערך המרכזי בקיבוץ.
הקיבוץ מבוסס על הערבות ההדדית. לא בכדי, הקיבוץ הוא יצירה יהודית. אין הוא יצירה יהודית רק כיוון שיהודים יצרו אותו, אלא כיוון שהוא מבוסס על ערכי הליבה של היהדות, ובראשם – הערבות ההדדית.
מן הראוי שבכל התמורות והשינויים שאנו עוברים ונעבור, נשכיל לשמור מכל משמר על ערך הערבות ההדדית. ודוק – הערבות היא הדדית. זו הערבות של הכלל לפרט, אך לא פחות מכך זו גם המחויבות והאחריות של הפרט לכלל, ולכל אחד מן הפרטים המרכיבים אותו.

2. צרור הערות 14.3.18

* בין נתניהו לאולמרט – כל טיעוניו של נתניהו על רקע החקירות, ממחזרות את טיעוניו של אולמרט כשהיה במצבו. שניהם התחילו בזחיחות – "אין כלום" "לא היו מעטפות" וכו', ועברו במהירות להתבכיינות ויללנות: "רדיפה פוליטית", "מפילים ראש ממשלה מכהן", "הפיכה", "פוטש", "תופרים תיקים", "מדיחים עדים", "שטינקרית", "הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט יצרו קנוניה כדי לסכל את השלום" וכו' וכו' וכו'. גם לאולמרט היו הביטן שלו (טומי לפיד) והריקלין שלו (אמנון דנקנר). אבל בין השניים יש הבדל מהותי. את אולמרט הקיף קומץ של חסידים שוטים שדיקלמו את ההבלים הללו. לנתניהו יש גייסות של חסידים שוטים שמדקלמים את השקרים. וכיוון שלאולמרט לא היו גייסות, שותפיו וראשי מפלגתו העזו לצאת נגדו, בעוד שותפיו של נתניהו וראשי מפלגתו מ-פ-ח-דים.
והבדיחה החדשה – לאחרונה דפי המסרים של חסידי נתניהו מדברים על ... אכיפה בררנית נגד נתניהו לעומת הסלחנות כלפי אולמרט, ומפיצים כל מיני פייק אגדות ברוח זו.

* חוק "ישראל היום": יצא המרצע מן השק – איילת שקד הסבירה מדוע היתה חתומה על חוק "ישראל היום". דבריה המדהימים מעידים עד כמה היה זה חוק שרלטני ואנטי דמוקרטי. שקד סיפרה שתמכה בחוק כי העיתון "התעמר בנו" (בבית היהודי) אבל היום זה שונה לגמרי כי הוא משרת את הימין כולו.
אבל החוק לא אמור היה לפגוע בעיתון כיוון שהוא "התעמר" באיילת שקד, אלא בשל שיטת ההפצה. ושיטת ההפצה שלו לא השתנתה. למעשה, שרת המשפטים (!) מודה, שמתוך נקמנות אישית היא תמכה בחוק שניסה לפגוע בעיתון בתואנת שווא, או לחלופין, שכיוון שהוא משרת אותה היום, לא אכפת לה ששיטת ההפצה אינה ראויה, כביכול.
יצא המרצע מן השק. טענת ה"חינמון" היתה תירוץ, לא רק לשקד אלא לכל תומכי החוק. הם יכלו באותה מידה לנסח חוק, לפיו עיתון ששמו מורכב משתי מילים, מתחיל ביו"ד ומסתיים במ"ם סופית, צריך לשלם קנס שנתי בסך כך וכך. זו היתה אותה רמה של תירוץ.
כמובן שניתן ורצוי לבקר את הקו של "ישראל היום" כמו של כל עיתון אחר, וניתן לא לאהוב את שיטת ההפצה שלו, אבל שימוש של פוליטיקאים בכוח החקיקה שלהם לסתימת פיות, לסגירת עיתון שאינו נוח להם (החוק לא דיבר על סגירת העיתון, אך כוונת היוזמים היתה לפגוע בו עד כדי סגירה), הוא צעד בלתי דמוקרטי הפוגע בחופש הביטוי ובחופש העיסוק. אגב, אילו התקבל החוק, אני משוכנע שבג"ץ היה פוסל אותו, ובמקרה הזה – בצדק. הוא באמת ובתמים היה בלתי חוקתי.

* מילה טובה על זהבה גלאון – זהבה גלאון היא מבחינתי יריבה אידיאולוגית קשה וחריפה. אני גם לא סובל את הרטוריקה שלה. אבל עם פרישתה מן החיים הפוליטיים, אני רוצה להעלות על נס רגע שבו היא קנתה, בעיניי, את עולמה. היה זה בהצבעה על חוק "ישראל היום".
גלאון, וכמוה שלי יחימוביץ', התנגדה לחוק ויצאה נגדו בגלוי ובאופן מנומק. ברור שלא היתה זו עמדה פופולרית במיליה שלה, בלשון המעטה. היא ביכרה את הדמוקרטיה ואת חופש הביטוי על האינטרס האישי, המפלגתי ובעיקר השבטי, וכך הוכיחה עצמה כאשת עקרונות. לצערי, זו התנהגות חריגה בפוליטיקה הישראלית.

* ההתיישבות כמהות המדינה – לפני שבועות אחדים פירסם נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק מאמר ב"הארץ" שבו הציג את תפיסתו על אודות מהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. בין שאר מרכיבי מהותה היהודית של המדינה הוא כתב: "מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה."
ברק לא המציא זאת – ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא לב ליבה של הציונות, ומדינת ישראל שמניפה יד גסה על הציונות היא כגולם שקם על יוצרו.
פתאום אני קורא שיש בעיה "משפטית" בכך שבחוק הלאום מופיעה מחויבות להתיישבות יהודית; שהיועץ המשפטי טוען שיש בעייה ב"יישובים ליהודים בלבד". לא צריך לכתוב בשום מקום את המילים "יישוב ליהודים בלבד," ואני משער שצירוף המילים הזה אינו מופיע בהצעת החוק. ואם כן – ניתן לנסח זאת אחרת. אך מחויבותה של ישראל להתיישבות היהודית היא מרכיב מרכזי בזהותה ובמהותה ומן הראוי שמחויבות זאת תופיע בחוקתה.
ההתיישבות היהודית הציונית הקימה את המדינה, ויישוב ארץ ישראל ביהודים היא תפקידה ומהותה של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

* צעדות ה"שיבה" – 13 שנים לאחר עקירת ההתיישבות הישראלית בגוש קטיף והנסיגה המלאה מרצועת עזה לגבול הבינלאומי, מתארגנים השנה שני "מסעות שיבה" המוניים של פלשתינאים מרצועת עזה לעבר גבול ישראל, והחמאס מבהיר ש"אין ערבויות שלא לחצות את הגדר." הכוונה היא לערוך את הפרובוקציות הללו ב"יום האדמה" וב"יום הנכבה", שבו אמורה לעבור שגרירות ארה"ב לירושלים, בירת ישראל.
לתשומת ליבם של מי שרוצים שישראל תיסוג גם משטחי יהודה ושומרון לקווי 49' ולהפוך את גוש דן לעוטף המדינה הפלשתינאית. צפו מצעדי "שיבה" המוניים לעבר כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל, כי רק "שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, היא "הפתרון הצודק של הבעיה הפלשתינאית," ולא אשליות הצלופן שבהן אנו מכחישים באוזני עצמנו את המציאות.

* אש זרה – שעה שעסקני הגלותיות והעדתיות מבעירים את האש הזרה של פוליטיקת ה"זהויות", אני מצהיר – איני "אשכנזי" ולא "מזרחי" והזהות העדתית זרה לי ואין לה כל משמעות לחיי. הזהות שלי היא יהודית ישראלית. השורשים שלי הם בארץ ישראל ובתרבות היהודית על כל גווניה, כפי שנוצרה בא"י ובכל הגלויות. כל מה שיהודי אינו זר לי, והשאלה האם יצירה יהודית זו או אחרת היא מהגולה שממנה עלו הוריי או מגולה אחרת, חסרת כל משמעות בעיניי.

* חלומו של אברהם בורג – אברהם בורג לא ויתר על חלומו להיות ראש הממשלה. מנין אני מסיק זאת? מכך שהוא פירסם מאמר ב"הארץ" שבו הציע את אחמד טיבי לראשות העיר ירושלים. איני יכול למצוא עוד סיבה מדוע בורג יציע לטיבי להסתפק בפחות מראשות הממשלה.

* תת תרבות – האזנתי לראשונה לתכניתם של יואב גינאי ומולי שפירא בגל"ץ "מה יהיה". בסך הכול תכנית מעניינית וטובה, אך יש בה מגרעת עצומה – פינה ארוכה מאוד להבלי ההורוסקופ. בעיניי, שימוש בזמן שידור שהוקצה לתרבות להפצת עכו"ם – זו תת תרבות.

* ביד הלשון: מצפה שלם – את הפינה הקודמת הקדשתי לקיבוץ קליה שבצפון ים המלח. אהוד בן עזר כתב, בתגובה, את הגירסה על פיה את ראשי התיבות "קם לתחיה ים המוות" יצר והציע אלוף רחבעם זאבי (גנדי). ייתכן. אני שומע את הגירסה הזאת לראשונה.
לעומת זאת, אין ספק שזאבי נתן את השם לקיבוץ אחר בצפון ים המלח, מצפה שלם. בישיבת ועדת השרים להתיישבות ב-5.5.70 נדון הצורך הדחוף להקים היאחזות נח"ל בעין טרייבה שבין קליה לעין גדי, בשל ניסיונות החדירה של מחבלים לאזור, באמצעות סירות, דרך ים המלח. ההחלטה התקבלה ובתוך זמן קצר עלתה לקרקע ההיאחזות. כעבור שנה הוחלט להפוך את ההיאחזות ליישוב של קבע. בפועל, ההיאחזות אוזרחה ב-1976, על שלוחה נמוכה יותר.
את שם היישוב הציע אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי, להנצחת שמו של חוקר מדבר יהודה ד"ר נתן שלם, שהיה מורו הנערץ של זאבי בגימנסיה העברית בירושלים. זאבי סיפר ששלם הוא האיש שקרב אותו אל הטבע ואל המדבר. בטקס העליה לקרקע של ההיאחזות, ספד זאבי למורו בדברים חמים.

3. אז מי עצר את הסורים על הגדרות?
אסף ענברי, "הטנק", הוצאת ידיעות אחרונות, 2018. 271 עמ'
תשע שנים חלפו מאז הוציא אסף ענברי את יצירת המופת "הביתה", עד ששב והוציא ספר חדש – "הטנק". קראתי את הספר בנשימה עצורה. אין קושי לזהות את סגנונו הייחודי של ענברי, כבר במשפט הראשון של הספר. כן, גם ספר זה, לא פחות מקודמו, הוא יצירת מופת. גם ספר זה יזכה הן לאהדת ואהבת הקוראים והן להערכת הביקורת.
"הטנק" הוא ספר חתרני. כשמחמיאים לספר בתואר "חתרני", בדרך כלל הכוונה ליצירה היוצאת נגד האתוס המכונן של החברה. ומבחינה זו, הספר רחוק מן ההגדרה כרחוק מזרח ממערב. אבל יש לומר את האמת, שבמילייה התרבותי והספרותי שלנו, לכתוב ספר שצדקת הציונות וצדקתנו במלחמת השחרור שרויים בכל משפט בתוכו; ולא זו אף זו – זהו ספר על גבורה ועל גיבורים, המאדיר את הגבורה ומעריך ומכבד את הגיבורים, והגיבורים אינם "סרבני מצפון" ו"דיסידנטים" דה-לה-שמאטע, אלא גיבורים אמיתיים, במובן הישן של מי שקמו ועשו מעשה, תוך סיכון חייהם, למען העם והמדינה – ספר כזה, בזמננו, הוא ספר חתרני.
אך אם משתמע מכך שזהו ספר של פאתוס נפוח ורציני להחריד על גיבורי-על גדולים מהחיים – הספר ממש אינו כזה. רחוק מכך. זהו ספר שיש בו הרבה אירוניה, הרבה הומור, הומור דק, וגיבוריו הם ממש אינם אגדות חיות, אלא אנשים מן היישוב שברגע אחד בחייהם הם עשו מעשה, מתוך תחושה ואמונה מוחשיים ביותר, שהמעשה הזה הוא שיכריע את המערכה על הקמתה של ישראל, ותוך סיכון חייהם הם עשו אותו. ולאחר מכן חזרו לחייהם, ולא בלטו יתר על המידה.
ואם מדבריי האחרונים יובן שהספר מתאר אנשים שהתייחסו למעשה שעשו בשוויון נפש, כמובן מאליו, כ"בסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום", והם מקילים ראש במיתוס, ובעצם גם זו גבורתם – גם תיאור זה רחוק מן הספר וגיבוריו. נכון, כל אחד מגיבורי הספר המשיך במסלול חייו, אך במידה רבה המשך חייו היו בצל אותו רגע מכונן – ולאורו. כן, חשוב היה לכל אחד מהם לזכות בהכרה על המעשה שהוא עשה, וכל אחד מהם ידע תסכול וכאב בשל אי ההכרה הזו. וכל אחד מהם, בדרכו, רצה שחייו יהיו ראויים לאותו רגע מכונן. וכל אחד מהם רצה, אולי אף בתת המודע שלו, שתינתן לו עוד הזדמנות אחת, נוספת, לעשות מעשה גדול.
"הטנק" מספר את סיפורם של חמישה לוחמים בתש"ח, שכל אחד מהם עצר טנק סורי במעשה גבורה עילאי, ובכך בלם את המתקפה הסורית ואת כיבוש עמק הירדן, והכריע את המערכה. אלא שכל החמישה עצרו את אותו טנק, בשערי דגניה.
כל אחד מהחמישה משוכנע שהוא הוא האיש שעצר את הסורים. וכל אחד מהם משכנע בסיפורו, שאכן – הוא האיש. ועצם הרשומון הזה, הוא כבר בסיס לדרמה גדולה. וכאשר הדרמה הזאת נפגשת עם כישרונו הנדיר של ענברי, התוצאה היא... יצירת מופת, כבר אמרנו?
סגנונו הייחודי של ענברי, בשני הספרים, הוא כתיבה פעלתנית מאוד, כשהכל מנוסח בלשון עבר, במשפטים מלאי פעלים, המכניסים את הקורא ישר למתח של פעילות ופעלתנות. אין הרבה תיאורי נוף, אין הרבה מחשבות, אין הרבה פסיכולוגיה, כי זו כתיבה תמציתית, המזכירה במידה מסוימת את הסיפור המקראי והחז"לי. והמפתיע, הוא למרות סגנון הכתיבה הזה, ובזכות הצעידה לצד כל אחד מן הגיבורים, שכל הזמן נמצא בתנועה, חש הקורא שהוא נכנס גם לראשו, למחשבותיו, לרגשותיו ולנבכי נפשו של הגיבור. כך היה ב"הביתה" וכך גם ב"הטנק"; זה הקסם של אסף כמספר.
הספר כתוב כרומן, על אנשים אמתיים וסיפורים אמתיים; זהו רומן דוקומנטרי, או מחקר הכתוב כסיפור. והקורא חש שהאנשים הם אנשים אמתיים, לא כי היוצר היטיב ליצור דמויות אמינות, אלא כי הוא היטיב לתאר באמינות דמויות אנושיות, אמתיות.
חלקם ניצולי שואה, אף אחד מהם אינו "הצבר המיתולוגי", כל אחד מהם הוא קצת "אליפלט", שההיסטוריה זימנה לו ברגע מסוים בחייו את הזכות להתעלות לגבורה עילאית, לשאת את עמו על כתפיו ולעשות את המעשה האחד שהכריע לשבט או לחסד את גורל המערכה.
הספר הוא על יום אחד בתש"ח, אך מרבית העלילה מתרחשת שנות דור לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים ואחריה, כאשר הגיבורים הם כבני 50, שבניהם הם הלוחמים; הם החיץ הלאומי שבין להיות או לחדול; מגש הכסף סימן 2. וכל אחד מהם, במודע או שלא במודע, חש שאף הוא אינו יכול להשתחרר מן השורה. כך קצין החימוש הבכיר שהמלחמה פרצה ביום שלפני שחרורו מצה"ל, והוא נסע לסיני לסייע היכן שאפשר, אך גם לחפש ולמצוא את בנו הקצין, מה שהפך בהמשך לחיפוש אחר בנו הנעדר ולניהול מבצע החילוץ של גופתו בתעלת סואץ. וכך מי שנאבק שיאפשרו לו להתגייס ולתרום חרף פציעתו ומצבו, והוא הוצב בתפקיד של חלוקת החפצים האישיים של חללי צה"ל למשפחותיהם; תפקיד שזימן לו מפגשים שלמשמעות של חלקם הוא עצמו אינו מודע, בניגוד לקורא. יש מי שמתנדב למשמר האזרחי שזה עתה קם, ומצטיין כצלף כי "פעם צלף תמיד צלף" ואחר הוא "הקולונל" שכמעט נחלץ להציל שוב את המולדת, בשליחות לאוגנדה בעת חטיפת מטוס "אייר פרנס", בימים שקדמו למבצע אנטבה, בשל קשריו עם אידי אמין, מן הימים שהיה נספח צה"ל באוגנדה.
הקורא הערני מבחין במפגשים המקריים, האקראיים, בין דמויות המשנה הקשורות לגיבורים הראשיים, שרק מעצימים, בלא ידיעתם, את הגורל המשותף ביניהם. ויש בספר הברקות כמו תיאור מחשבותיו של ניצול ברגן בלזן שנעות רצוא ושוב מהמציאות שאותה הוא חוֹוֶה בהוֹוֶה למציאות המחנה שרודפת אותו ואינה מרפה ממנו. או על התמודדות על תפקיד ניהולי בחברת "אגד" בין אחד מגיבורי הספר, ששם משפחתו אנשל, והוא קיבל מאבותיו שאלה ראשי תיבות של "אנשי שלומנו", לבין עסקן שניצחונו מובטח, לכאורה, כי הוא "מאנשי שלומנו". וניתן להמשיך ולהדגים מהניצוצות של הספר, אך הרי איני רוצה לעשות לקורא קלקלן (=ספוילר).
אז מי עצר את הטנק בשערי דגניה?
ענברי מותיר את החידה הזאת בלתי פתורה. לכאורה. בעצם, הוא פותר את החידה לכל אורך הספר. חמשתם עצרו את הטנק הסורי. כל אחד ואחד מהם, באותו רגע גורלי, עשה את המעשה ההרואי – יידה את בקבוק המולוטוב, תפעל את הפיאט או השליך את הרימון. כל אחד מהם ידע באותו רגע שהוא לבדו, ואין איש זולתו, הנושא על כתפיו את גורל המערכה. ואכן, כל אחד מהם נשא על כתפיו את גורל המערכה, במעשה הגבורה שעשה. כי הלוחמים שם האמינו וידעו, ש"אנחנו קו ההגנה האחרון! אנשי תנפילוב!" וגם מי שאינו יורד לדקוּת ההברקה, המחברת את הספר "אנשי פאנפילוב", המתאר את פועלו של גדוד בצבא האדום בהגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה, שהיה לספר פולחן בדור תש"ח, לגיבור המקומי של דגניה, תנחום תנפילוב, מתחבר לתודעת "האחרונים על החומה" של הלוחמים.
אחד מחמשת גיבורי הספר הוא שלום הוכבאום, חבר דגניה, והיחיד שזכה להכרה כאיש שעצר את הטנק.
בספר מתוארים נישואיו המאוחרים והמשפחה שהקים בהיותו כבן ארבעים, ועל בנו יוסי – לידתו וילדותו.
יוסי הוכבאום שירת איתי בצבא. שירתנו יחד בסגל של אותה פלוגה בבית הספר למ"כים. היינו מיודדים, בין השאר כי היה לנו תחום עניין משותף – שירי מאיר אריאל, שחוץ מאיתנו, שהיכרנו על-פה את יצירותיו, מי שהיו סביבנו לא התחברו אליו, בלשון המעטה.
שנים אחדות לאחר שחרורנו מצה"ל, נודע לי שיוסי נפטר.
אף שהיינו מיודדים, והוא היה מודע לעניין שלי בהיסטוריה, הוא מעולם לא סיפר לי שהוא בנו של האיש שעצר את הטנק בדגניה. ידעתי שהוא יתום מאב, אך רק בספר קראתי על נסיבות מותו.
אורי הייטנר